מי פוחד משימוע?

הלוחמה סביב הרכבו של בית המשפט העליון גוברת מיום ליום.

עד לפני כשני עשורים, בית המשפט העליון היה מקום שבו נפגשו טובי עורכי הדין עם הקבוצה הנבחרת של השופטים בארץ ויחד ניהלו, הרחק מהעין הציבורית והתקשורתית את עניני החוק במדינה, אך, עם היבחרו של הפרופסור אהרן ברק לנשיא בית המשפט העליון ואימוץ ההלכה המשפטית, פרי פרשנותו של ברק, כי ''הכול שפיט'' הפך בית המשפט מגוף העוסק בעניינים משפטים לגוף העוסק בעניינים פוליטיים.

מהרגע שבית המשפט העליון, בשבתו כבג''ץ, החל לדון בכל נושא שהוגש לו כעתירה על ידי כל גוף או אדם, ללא כל קשר מהותי לעתירה (עוד חידוש של הפרופסור ברק, קודם רק אדם שנפגע מפעולה של הרשות יכול היה להגיש עתירה לבג''צ, עתה כל אדם וגוף ), הרי זה הפך את הרשות השופטת, שנשיא בית המשפט העליון הוא מנהיגה, לחזקה יותר משאר הרשויות: הביצועית והמחוקקת.

מצב זה שבו הממשלה כרשות המבצעת והכנסת כרשות המחוקקת צריכות בכל עניין לחכות לפסק דינה של הרשות השופטת (הן על ידי בג''צ והן על ידי יועצים משפטים) הפך להיות בלתי נסבל לא רק על הממשלה והמחוקקים אלא על רוב הציבור בארץ, דבר שבא לידי ביטוי בגישה עוינת בסקרים, במאמרים ובתגובות באינטרנט.

והתגובות של יתר הרשויות לא אחרו לבוא.

בתחילה מונה שר משפטים (הפרופסור דניאל פרידמן) שמתנגד עקרונית להלכת ''הכול שפיט'', לאחר מכן הורחבה הועדה לבחירת שופטים באופן ששלושת שופטי בית המשפט העליון בוועדה (שתמיד הצביעו פה אחד כאילו יש לאדם אחד שלוש קולות) הפכו מרוב למיעוט, לאחר מכן הוצעה הצעת חוק, שכנראה תתקבל, לביטול ההגבלה על בחירת נשיא לבית המשפט העליון. ולאחר מכן הוצעה הצעת חוק שנשיא לשכת עורכי הדין יהיה, אוטומטית, חבר בוועדה לבחירת שופטים (עד עתה 2 הנציגים נבחרו על ידי מועצת לשכת עורכי הדין, אך תמיד אחד מהם היה הנשיא) ועתה נידונה בממשלה הצעת חוק שהמועמדים למינוי כשופטים בבית המשפט העליון יעברו שימוע בפני ועדת החוקה של הכנסת ויאושרו על ידה.

הצעה זו מעוררת מחלוקת רבה בטענה כי זה יהפוך את הליך מינוי השופטים לפוליטי לחלוטין.
לכן נשאלת השאלה. אם בית המשפט העליון בשבתו כבג''צ עוסק בנושאים פוליטיים ומדיניים (האחרון שבהם: שחרור החייל גלעד שליט) מדוע צריכים הפוליטיקאים להדיר רגלם ממנו?

חשוב להזכיר בעניין זה שני דברים. ראשית, הרשות המחוקקת היא היחידה מבין שלושת הרשויות שנבחרת על ידי הציבור לכן, לטעמי, היא הבכירה שביניהם. שנית, בארצות צפון אמריקה ומערב אירופה השופטים העליונים נבחרים או מאושרים על ידי בתי הנבחרים. מדוע מה שטוב לארה''ב והרבה ארצות אחרות פסול בישראל?
מדוע נשיאי ארה''ב מציעים מועמדים לבית המשפט העליון בארצם, כאשר הם נהנים מרוב בקונגרס, הדומים להם בהשקפת עולמם ואיש לא האשים את הנשיא בפוליטיזציה יתרה של בית המשפט העליון בארה''ב. אני גם רואה בזה הגיון רב. אם בזמן נתון רוב הציבור בארה''ב הצביע, כמשל, למפלגה הדמוקרטית למה שהשופט המוצע לבית המשפט העליון לא ישקף בהשקפת עולמו את דעת רוב הציבור?

אם נחזור לארצנו. המגזר הערבי מונה כ-‏20% מתושבי המדינה, מדוע אין לו ייצוג הולם? כלל הציבור הדתי-חרדי גם מונה שיעור דומה, למה שייצוגו בבית המשפט העליון לא יהיה בשיעור דומה? האם התבונה המשפטית ניתנה רק לחילוניים אשכנזים הגרים בעיקר בירושלים ועבדו בפרקליטות המדינה?

רוב הציבור בארץ מצביע מזה עשרות שנים בעיקר למפלגות ימניות ודתיות. האם הרכבי בית המשפט העליון בעשרות השנים האחרונות משקף את דעת הציבור בארץ?
בית המשפט העליון וכל הרשות השופטת, בטרם היות הפרופסור ברק נשיא, נתפס בעיני הציבור כגוף משפטי-מקצועי לא משוא פנים. לאחר החלת ההלכה ''הכול שפיט'' בית המשפט העליון נתפס בעיני הציבור כגוף בעל השפעה פוליטית וככזה הוא אינו משקף את דעת הקהל. ההצעה לשימוע באה להסדיר עניין זה או להחזיר את בית המשפט העליון לתקופה שלפני ברק.

---