אני אחד מתשעה-עשר האלופים אשר חתמו על המכתב לשר הביטחון ולרמטכ''ל בעניין הדרת הנשים בצה''ל. ביקשנו לבטא את דאגתנו מן המציאות שכבר קיימת בחברה הישראלית ובצה''ל, ובמיוחד מן המגמות המתפתחות. מכתבנו נועד לקרוא להתערבות והחלטות בנושא קריטי זה כבר היום!
אביחי רונצקי, הרבצ''ר (הרב הצבאי הראשי) לשעבר, טען כלפינו שכל החותמים על המכתב פרשו מן השרות מזה זמן רב וכי תמונת המצב בצה''ל של היום איננה מוכרת לנו. הרב רונצקי צודק, אכן – מרבית החותמים, אם לא כולם - פרשו מצה''ל מזה זמן (אני אישית, פרשתי לפני למעלה משלושים שנה), אולם תמונת המצב לא רק שהיא מוכרת לנו היטב אלא שדווקא משום כך כתבנו וחתמנו על המכתב.
אינני מוטרד אם תהיה או לא תהיה שירת נשים בטקסי צה''ל או אם מעגלי הרוקדים של חיילים וחיילות בשמחת-תורה יהיו קרובים או רחוקים זה מזה. מה שמטריד אותי זו השאלה האם תוכלנה חיילות להמשיך ולשרת מחר בצה''ל. אם יימשך התהליך הקיים, אותו תהליך אליו התייחסנו במכתבנו והוא שהדאיגנו, או אז ההפרדה למדרכות נפרדות בין נשים לגברים תגיע בעתיד הלא כל כך רחוק גם לצה''ל. ואז, במוקדם או במאוחר. תידרש החלטה ובחירה – או שרות חיילים חרדים או שרות חיילות. ולמען החלטה זו שלחנו את מכתבנו.
אני מאמין בחשיבות החיונית של שרות הנשים בצה''ל. בתנאים הפוליטיים והביטחוניים בהם מצויה ישראל, אנו מצווים לקיים חברה לאומית ''מגוייסת''. אי אפשר לקיים חברה כזו כאשר מחצית האוכלוסייה, כאשר כל ציבור הנשים מודר ואיננו משולב במאמץ לאומי זה.
זאת ועוד. בשנים האחרונות – וזה קרה וקורה דווקא לאחר שאנו פשטנו את המדים, נפתחו יותר ויותר תפקידים בפני ציבור החיילות המשרתות. חלק גדול מהם בתפקידי-איכות המשחררים איכות מקבילה של גברים לתפקידי לחימה נבחרים.
ואיננו מוכנים גם לוותר על תרומת הנשים-החיילות לאופיין הערכי-מוסרי של יחידות צה''ל.
אין לי ספק, הבעיה אינה פשוטה ונדרשת החלטה קשה ואכזרית. אולם, אם יתחמקו שר הביטחון והרמטכ''ל מהכרעה בשאלה זו היום, מאד אפשרי כי בעתיד הלא רחוק כבר אי אפשר יהיה לקבל החלטה בעניין זה. המציאות – לא זו הקיימת עדיין היום – אלא זו המתפתחת בחברה הישראלית ובצה''ל, לא תותיר ברירה.
על שר הביטחון והרמטכ''ל לברך על הרחבת מעגל המתגייסים הדתיים והחרדים לצה''ל, אולם הם חייבים להבהיר לכל מתגייס מהו צביון החיים בצה''ל, ומי שאינו מוכן להשלים עימו – מקומו איננו בצה''ל.