פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
(מקץ ע''ב) מסר חינוכי מאיש המופת
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום שישי, 23/12/2011 שעה 8:00)


(מקץ ע''ב) מסר חינוכי מאיש המופת

נסים ישעיהו



טומאה וטהרה זה לא משהו שרואים בעיניים גשמיות או מבינים בשכל גשמי. וזהו החינוך היהודי שלמרבה הצער חסר מאד בדורות האחרונים
איש המופת שלנו לשבוע זה ובכלל, הוא כמובן יוסף הצדיק. בסמוך לחג החנוכה בכל שנה אנו קוראים אודותיו בפרשת השבוע ואפשר להזדהות אתו וגם להתרגש מתגובותיו למאורעות שהוא חוֹוֶה. גם ראוי להתבונן מעט בניסיון למצוא את הקשר שבין המסר שלמדים מיוסף, אם למדים, ובין המסר של חג החנוכה, שעניינו כידוע הוא חינוך, חנוכה מלשון חינוך. ובכן, אודות יוסף אנחנו יודעים שהיה ה''בן יקיר'' של אבא יעקב, שבהקשר הזה מכונה דוקא ישראל (פרק ל''ז): ג וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. זה נשמע כאילו אהבתו המיוחדת של יעקב ליוסף הסתכמה בפינוק יתר, אבל ההמשך מלמד שהפינוק שהופגן בכתונת הפסים, זה כל מה שקיבל יוסף יותר משקיבלו אחיו.

האהבה העודפת התבטאה בעיקר בטיפוח חינוכי מוקפד יותר. חז''ל אפילו מוצאים (בפרשה הבאה) רמזים לסוגיות שבהן עסק יעקב עם יוסף, לפני שנעלם ממנו ונחשב כאבוד, סוגיות שעליהן, ככל הנראה, לא ידעו האחים דבר. כמובן, גם בכך, עוד לפני התוספת של כתונת הפסים, היה די כדי לעורר את קנאת האחים. שהרי טיפוח כזה מלווה בקירוב יתר, גם במישור הטכני – של הימצאות במחיצת האבא כדי ללמוד ממנו, וגם במימד הרגשי, שכן חוויית הקשר ההדדי מעמיקה ככל שמרבים לשהות ביחד. כשבע עשרה שנים שהה יוסף במחיצת אביו עד שנפלה לידי אחיו ההזדמנות להיפטר ממנו, והם מכרו אותו כעבד לשיירת סוחרים שהיתה בדרכה למצרים. את כל זה למדנו בפרשה הקודמת, פרשת וַיֵּשֶׁב. שם ראינו גם שיוסף עומד בניסיונות הכי קשים ואוחז בצדקותו בלי פשרות. כתוצאה מכך הוא מושלך לבית הסוהר ושוהה שם שתים עשרה שנה.

כעת אנחנו בפרשת מִקֵּץ, שכאמור נקראת תמיד בחג החנוכה. ולפי הכלל שקיבלנו מרבותינו, שיש קשר בין התוכן של פרשת השבוע ובין הזמן שבו קוראים אותה, ננסה בע''ה למצוא את המסר הרעיוני המשותף לפרשה ולחג (בראשית מ''א): א וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם (...). החלומות האלה מביאים לקץ מאסרו של יוסף שכן החרטומים, שהם מועצת החכמים של פרעה, אינם מצליחים למצוא לחלום פתרון שיתיישב על לבו של החולם, כך שאין להם ברירה אלא להוציא מבית הסוהר את האסיר שלא נקצב זמן מאסרו, בתקווה שהוא יצליח במקום בו נכשלו כל חכמי מצרים. ויוסף אכן מצליח, הוא מציע לפרעה פתרון מלא לשני החלומות שהיו בעצם חלום אחד, והפתרון הזה מתקבל על לב כולם: לז וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי, כָּל-עֲבָדָיו.

כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' מעלה כאן את השאלה איך זה שחרטומי מצרים לא העלו בדעתם כי כו שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת, (...) וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת, שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה: כז וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן, (...) וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הָרֵקוֹת, שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים--יִהְיוּ, שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב. שהרי לכאורה, זה הרי הגיוני לגמרי ומתבקש לפרש כך, שהרי ככה זה במציאות, בשני שׂבע הפרות והשבלים שמנות ובשני רעב הן רזות ושדופות. התשובה, אומר הרבי, טמונה בעובדה שבהמשך ישיר לפתרון החלום, מציע יוסף גם את דרך הפעולה הנכונה ורק אז נאמר: [לז] וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי, כָּל-עֲבָדָיו. מסביר הרבי, שהחרטומים שמעו מפרעה כי הפרות הטובות והרעות וכן השבלים הטובות והרעות עמדו ביחד לפני שהרעות בלעו את הטובות, ולא הצליחו להבין איך יתכן שבו זמנית יתקיימו אלו לצד אלו, שני שבע (פרות ושבלים טובות) ושני רעב (פרות ושבלים רעות).

דוקא הפתרון שהציע יוסף הוא שפתר להם את הבעיה; בשבע שני השבע אוגרים תבואה לשני הרעב ובשבע שני הרעב ניזונים מהתבואה שאגרו בשבע שני השבע. הנה כי כן, שני השבע ושני הרעב מתקיימות במקביל בשתי התקופות. כמובן, זה גם עונה על השאלה ששואלים רבים, איך זה שיוסף מציע דרך פעולה בעוד שהוא התבקש רק לפתור את החלום. התשובה היא שהחלום עצמו רמז גם לדרך הפעולה שיש לנקוט כדי להתכונן לשני הרעב. בשנים קודמות דיברנו על כך שיוסף אינו מחזיק טובה לעצמו כלל וכלל. עובדה זו מתבטאת בכך שעל כל דבר, גם לפרעה ולעבדיו, הוא אומר זה לא אני שפותר את החלום, זה אלקים ששלח לך את החלום. והוא גם שלח לך את הפתרון באמצעותי.

תוצאה של חינוך


מאיפה יש ליוסף את העוז לעמוד מול פרעה וכל חכמיו ולדבר אתם בשפה שלכאורה מתאימה רק לשיחת תלמידי חכמים? והרי כידוע, לצערנו, גם תלמידי חכמים לא תמיד מקפידים לקשור כל דבר לרצונו של הבורא יתברך. לעומת זאת, ליוסף זה היה מובן מאליו, כך הוא חי וכך הוא גם מדבר אל פרעה, שכל מה שקורה – קורה בהשגחה פרטית מֵעִם הָאֱלֹקִים ותמיד לטובתנו. גם החלום המפחיד הזה שהטריד את מנוחת פרעה, גם הוא לטובה; זה הרי מה שיוסף אומר לו: אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹקִים עֹשֶׂה, הִגִּיד לְפַרְעֹה כדי שידע להתארגן לקראת שני הרעב. ויוסף עצמו, מה הוא חושב על כל התלאות שעבר? התשובה כתובה בפירוש בפרשת וַיְחִי בדברו אל אחיו (פרק נ'): כ וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹקִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב.

כמובן, לא תמיד רואים מיד את הטוב במה שעושה לנו האלקים. גם ליוסף לקח שלוש עשרה שנה עד שהתבררה לו השליחות שלו במצרים ובכלל, אבל בשום מקום אין רמז לכך שהתעורר אצלו איזה פקפוק בדרכי ההשגחה העליונה. זה אומר שגם כאשר היה שרוי בעולם הזה בחושך מוחלט, בבור ששימש כבית סוהר, הוא חווה את האור האלקי, ידע תמיד שהוא מלווה אותו ולרגע לא נפרד ממנו. וזה רמוז בפרשה הקודמת (פרק ל''ט): ג וַיַּרְא אֲדֹנָיו, כִּי ה' אִתּוֹ (...) ומפורש ברש''י: כִּי ה' אִתּוֹ – שם שמים שגור בפיו. ומדובר בתקופה הראשונה שלאחר מכירתו לעבד, בעת שבדרך הטבע, הוא היה אמור ליפול לדיכאון נוראי ואף להרהר אחר מדותיו יתברך ח''ו. ליוסף זה לא קורה אף פעם וצריכים להבין מהיכן הוא שואב את תעצומות הנפש לדבקות הזאת, שמחזיקה מעמד גם בתנאים הקשים ביותר.

הקדמנו והזכרנו כי יוסף היה בן הטיפוחים של אביו וכי הטיפוח שלו התבטא בכך שלמד אתו יותר וכנראה גם יותר לעומק. בשבוע שעבר עמדנו על כך שיעקב מזהה אצל יוסף יכולת לשמור על דבקות בה' יתברך, גבוהה יותר מזו שיש לו עצמו, ועובדה זו מעצימה את אהבתו אליו. כעת נוסיף שיעקב ידע כי אין די ביכולת כשהיא לעצמה, צריכים לטפח אותה כדי שתבוא לידי מימוש, וזה מה שעושה יעקב עם יוסף, הוא מטפח אצלו את היכולת הזאת והטיפוח הזה מעניק ליוסף את הכוחות להתמודד במצבים הכי קשים. אולי זה מה שאומרים לנו חז''ל על הניסיון הקשה ביותר שחווה יוסף, הניסיון עם אשת אדוניו (פרק ל''ט): יא וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם--בַּבָּיִת. יב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. רש''י מצטט מחז''ל: שנראית לו דמות דיוקנו של אביו וזה מה שנתן לו את הכח לברוח ממנה.

אולי גם על כגון זה אומרים חז''ל את הפתגם: ''יפה כח הבן מכח הָאָב''. בפשט זה נשמע שכחו של הבן גדול יותר מכחו של האב והפשט הזה נכון, אבל בפנימיות כחו של הבן גדול כי הוא יונק מכחו של האב. זה מה שקורה ליוסף וזה מה שצריך להיות אצל כל יהודי שבילדותו קיבל חינוך יהודי. היוונים הבינו את זה ונגד זה הם נלחמו, נגד החינוך היהודי; חִנוּך שמגלה אצל המחונך את החן של הוי'ה ברוך הוא שבגימטריה זה כו. שהרי משתי מלים אלו מורכבת המלה חנוך, מ-חן ומ-כו. והחנוך הנכון חושף את העובדה שיהודי הוא צירוף אותיות שם הוי'ה ברוך הוא, י-ה-ו-ה רק שהאות ה' האחרונה התחלקה ל-ד ו-י ונהיה יהודי. וזהו הקשר בין חנוכה ובין פרשיות השבוע וַיֵּשֶׁב ומִקֵּץ שקוראים תמיד בקשר אליו, הדגש על חינוך יהודי, חינוך שמטמיע במחונך את המודעות לקשר העצמי שלו עם הבורא יתברך, ששמו (יהודי) נגזר משמו יתברך, כנ''ל.

אז חנוכה זה חג החינוך ועיקר המסר שלו זו המסירות נפש על משהו שאינו מתחייב ואף לא מובן בשכל, עניין הטהרה. הרי המצווה העיקרית בחנוכה היא הדלקת הנרות לזכר נס פך השמן. כשהחשמונאים כבשו בחזרה את המקדש, היה להם די והותר שמן למנורה, אבל לא היה להם שמן שיכלו להיות בטוחים שהוא טהור, מלבד מיכל קטן אחד שנמצא שם חתום בחותמו של כהן גדול, כך שברור כי לא נגע גוי בשמן (אם נגע במיכל עצמו זו לא בעיה, כי כלי חרס אינו מיטמא אם לא נוגעת טומאה בתוכו). טומאה וטהרה זה לא משהו שרואים בעיניים גשמיות או מבינים בשכל גשמי. וזהו החינוך היהודי שלמרבה הצער חסר מאד בדורות האחרונים, ההכרה בעל שכלי מתוך התבטלות אליו, ואותו עצמו להתאמץ להבין בשכל. רק כך זוכים לאהבת ישראל אמיתית כזו שמוצאים אצל יוסף.

ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי