כולנו מרבים לעסוק, בשנים האחרונות, בתופעה המכונה ''תג מחיר''. בתחילה זה היה עניין של זריקת אבנים על מכוניות של פלשתינאים ולפני כשבוע זה הגיע כבר לפגיעה פיזית בקצין צה''ל והמילה האחרונה בתופעה טרם נאמרה.
התקשורת והציבור הרחב מעדיף למתייחס לתופעה ברמת המיקרו. דהינו: כל מקרה ומקרה לגופו. אני רוצה להתייחס לרמת המאקרו. דהיינו: התופעה בהיבט הכללי של המצב בארץ ובאזור.
כל מי שינסה להגדיר את התופעה (''תג מחיר''), למרות מיעוט הפגיעות פיזיות שלא לדבר על קורבנות בנפש, יגיע למסקנה שאלה, למרות הכול,
פעולות טרור.
אך לעומת זאת, היינו עדים, בעבר הרחוק והקרוב, לפעולות טרור רבות שהתוצאה הייתה רצח ילדים, נשים וקשישים. האם ניתן להשוות בין שני סוגי הטרור? ברור שלא. לכן צדק ראש הממשלה כאשר דחה את ההצעה להכריז על מבצעי ''תג מחיר'' כארגון טרור.
המניע למעשי הקבוצה המכונה ''תג מחיר'', בדומה למניע של כנופיות טרור רבות אחרות ברחבי העולם, הוא הייאוש העמוק מהמצב שבו הם והקרובים אליהם נתונים.
הייאוש עמוק, שמניע את מעשי הקבוצה נובע מההשלמה עם המצב שבו הציבור הישראלי החליט לוותר על רוב שטחי יו''ש ולנסות להישאר עם ''גושי ההתיישבות'' הגדולים.
הציבור שהחל והתמיד בהתיישבות ברחבי יהודה ,שומרון וחבל עזה ראה את עצמו כחלוץ לפני המחנה שמעשהו יעורר את כל העם להתיישב שם או לתמוך במתיישבים בצורה אקטיבית. בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת נראה היה כי הדבר צולח בידם והאהדה הציבורית למתיישבים הקיפה את רוב הציבור בארץ ועוררה הדים גם ברחבי העם היהודי בגלויות.
האינתיפאדה הראשונה הכתה קשות באטרקטיביות של הישובים. הנסיעה לשם והמגורים שם הפכו למסוכנים והציבור החל להדיר את רגליו ממרחבי יו''ש ועזה.
מתיישבים רבים, בעיקר חילונים החלו לשוב לתחומי ''הקו הירוק''.
ההכרה כי לא ניתן לשלוט על מספר כה גדול של פלשתינאים בין הים לירדן דחפה את ממשלת רבין בשנות ה-90 של המאה הקודמת להגיע לסוג של הסכמה (''הסכם אוסלו'') עם המנהיגות הפלשתינאית על חיים במשותף בתקופת ביניים עד להסדרת חלוקת הארץ עימם. הצלחת ההסכם נמדדת בכך שגם כיום, כ-18 שנים מאז הוא מהווה את הבסיס לחיים המשותפים היום-יומיים עם הפלשתינאים. מנגד נכשל ההסכם בהבאת הצדדים לקץ הסכסוך.
האינתיפאדה השנייה, כל כולה יזמה פלשתינאית ששאפה לשדרג את ''הסכם אוסלו'' לטובתם, אמנם נכשלה מבחינה צבאית אך הצליחה לקבע בתודעה הלאומית וגם העולמית את ההכרה כי אין מנוס מהקמת מדינה פלשתינאית עצמאית לצד ישראל בין הים לירדן.
ההכרה הזו היא שהביאה לעולם את פינוי גוש קטיף ואת שיחות הקרבה של
אולמרט ו
אבו-מאזן.
בחירת
ברק אובמה כנשיא ארה''ב ומתקפת הדה-לגיטימציה הכריחו את ממשלת ישראל להסכים, אמנם בגמגום ובערפול מסוים, כי הגבולות בין מדינת ישראל למדינה הפלשתינאית, לכשתקום, יהיו במתווה של גבולות 1967.
ותיקי ההתיישבות ביהודה ושומרון שעברו את האינתיפאדות הבינו שהגל האדיר של מתיישבים שהם ציפו לו ביו''ש בושש להגיע וספק אם אי-פעם יגיע ולכן אין תקומה לישובים המפוזרים ברחבי יו''ש ככוכבים בשמים ורק התקבצות ב''גושים'' תבטיח את המשך התיישבות באותם המקומות שקיים רצף דמוגרפי עם ''הקו הירוק''.
אך בניהם, צעירי יו''ש, שנולדו וגדלו בגבעות יו''ש והתחנכו על ברכי המתיישבים המיתולוגיים, אינם מקבלים השלמה זו של גורל הישובים, שהיא מבחינתם נישולם מארץ מולדתם, הם רואים בהפעלת כוח כאמצעי הנכון ליצירת לחץ על דעת הקהל לשינוי עמדתה. כאילו אמרו ''לא נעזוב ולא תעיזו להפקיר אותנו לכן עליכם לתמוך בנו''.
אין ספק שבמצב כזה אין לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח אלא לתת טיפול מיוחד. כל פסיכולוג העוזר בחינוך נערים ימליץ על חיבוק חם כעדיף על טפיחות בישבן.
נראה לי כי תפקיד זה מוטל קודם כול על מנהיגות המתיישבים ביו''ש, אך גם אנחנו, הציבור החילוני, למרות ה''מוזרות'' שצעירים אלו מקרינים כלפינו, צריכים להיות סבלניים כלפיהם למרות החומרה הרבה שבמעשיהם.
הצבת מטרות נאותות עשויה להפוך את הייאוש העמוק לתקווה גדולה ופה תיבחן גדולתה של המנהיגות.