פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
(ויקרא ע''ב) קריאה פירושה קירבה
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (שבת, 24/03/2012 שעה 20:00)


(ויקרא ע''ב) קריאה פירושה קירבה

נסים ישעיהו



השבת אנחנו מתחילים לקרוא את החומש השלישי בתורה בפרשת השבוע הפותחת במלה וַיִּקְרָא, וזהו גם שמה של הפרשה. ומכיוון שזו הפרשה הראשונה בחומש, זהו גם שמו של הספר כולו. פשוט שיש להסיק מכך שכל תוכנו של הספר הזה הוא הקריאה, לפי הכלל הידוע שבלשון הקודש – שמו אשר יקראו לו (באותיות לשון הקודש) מלמד על מהותו. ההסבר לכך הוא כי אותיות שמו הן הצינורות (הרוחניים) להמשכת השפע מהאור אין סוף, אליו. ואולי כאן המקום לציין כי (ככל הידוע לח''מ) רק בלשון הקודש קריאה בספר וקריאה לזולת באות מאותו שורש בדיוק. והן גם מאותו בנין, כך שהמשמעות של שתי הקריאות היא זהה. וכאן צריכים לנסות להבין את הרעיון; איך קריאה בספר זהה לקריאה לזולת ואיך זה שייך דווקא לספר וַיִּקְרָא.

אבל לפני כן נביא מחז''ל (מסכת יומא, פ''ג/ב) סיפור קצר הממחיש עד כמה השם עשוי ללמד על אופיו ותכונותיו של אדם: ר' מאיר, ר' יוסי ור' יהודה (שלושה מחמשת תלמידיו האחרונים של ר' עקיבא) נקלעו לאיזה כפר בערב שבת ומצאו אכסניה לשבות בה. שאלו את בעל הבית לשמו ואמר להם ששמו 'כידור'. לפני שבת רצו להפקיד את ארנקיהם באיזה כספת ובעל האכסניה הציע את הכספת הפרטית שלו; ר' יוסי ור' יהודה מסרו לו את ארנקיהם ור' מאיר לא מסר; כי שמו, כידור, לא מצא חן בעיניו. השם הזה הזכיר לו את הפסוק (דברים ל''ב): (...) כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם והוא העדיף להיות זהיר. מצא בחצר קבר וטמן את ארנקו למראשותיו. בשבת בבוקר פונה כידור לחכמים ומספר להם כי אביו נגלה אליו בחלום והורה לו לגשת אל קברו ולקחת משם ארנק. ר' מאיר ענה לו שאין ממש בחלומות של סופ''ש אבל כל היום שם עין על מקום ארנקו...

במוצ''ש, ביקשו שני החכמים לקבל בחזרה את ארנקיהם והאיש הכחיש כל קשר, לא יודע על מה אתם מדברים. ור' מאיר – הוא ניגש אל הקבר ולקח את ארנקו. שאלו אותו חבריו, איך זה שלא הפקדת אצלו? השיב ששמו לא מצא חן בעיניו. אז מדוע לא הזהרת אותנו? השיב: אימור דאמרי אנא - אחששא. אחזוקי, מי אמרי?! או בעברית, מה שאמרתי זה רק שצריכים לחשוש למשמעות השם, אבל לא להסיק בוודאות שמדובר ברשע. לכן לא אמר להם, כי יתכן שאינו רשע ואז נכשלים בהוצאת שם רע. סוף הסיפור היה שאותם חכמים העמידו פנים שהכל בסדר, הזמינו את הגנב לפאב והשקו אותו, וכשהיו מספיק קרובים אליו זיהו שאריות של תבשיל עדשים על שפמו. הם חזרו לאכסניה וביקשו מאשתו, בהוראת בעלה כביכול, שתביא להם את ארנקיהם. היא הביאה את הארנקים אחרי שאמרו לה כי בעלה מסר סימן כדי שתאמין להם, והסימן הוא שהגישה לו תבשיל של עדשים בארוחת הבוקר...

אז כאשר קוראים לפרשה ולחומש כולו וַיִּקְרָא, זה מלמד על התוכן הפנימי שלהם ואת התוכן הזה אנחנו מבקשים למצוא. כי אנחנו קוראים פרשה זו השבת (כמו בכל שנה) וממילא, הקריאה עם כל המשמעויות, מכוונת אלינו. כך זה מתחיל: א וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. רש''י מציין כי: לכל דִּבְּרוֹת ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה; לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שנא' (ישעיהו ו): וקרא זה אל זה (...). אז הקריאה היא לשון של חיבה והיא גם הקדמה לדיבור, להוראה. מרש''י מובן כי החיבה היא חיבתו של הקב''ה למשה והחיבה הזאת מתבטאת בעובדה שהוא קורא לו. וההוראה כאן היא: ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם.

השורש ק.ר.א. קריאה, קרוב מאד לשורש ק.ר.ב. קריבה. אומרת לנו התורה שכאשר תרצו להתקרב אל ה', שכן ההנחה היא שאתם אוהבים אותו כשם שהוא אוהב אתכם, והרי האהבה שלו משתקפת בקריאה שלו אלינו, הנה ההנחיות להתקרבות; אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'. כדי להתקרב לה' צריכים להקריב מעצמי, מִכֶּם קָרְבָּן, וכמו שהארכנו ברשימות הקודמות, המעשה צריך להיות מלווה בכוונה שהוא נעשה לַה', מה שנקרא עשיה ''לשמה''. כלומר לא בגלל שככה בא לי, גם לא בדרך שמתחשק לי, אלא בדרך שהתורה הקדושה מתווה לי כי זו הדרך שהיא מתווה. ורק כאשר מאזינים לקריאה ונענים לה – רק אז זו התקרבות אמיתית.

קריאה אחת והרבה שלבים בהתקרבות


בפסוק הראשון בפרשתנו מופיעה הקריאה פעם אחת, וַיִּקְרָא, ואגב, האות א' במלה הזאת היא זעירא, כאילו נכתב וַיִּקָר. חז''ל אומרים שמתוך ענוותונתו של משה הוא לא רצה לכתוב וַיִּקְרָא, לשון של חיבה וכו' אלא וַיִּקָר, לשון מקרה. אבל הקב''ה התעקש שיוסיף את ה-א' אז הוא הוסיף אבל כתב אותה קטנה. רש''י, בהמשך לפירושו שהבאנו לעיל, מציין כי: לנביאי האומות עכו''ם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה שנא' וַיִּקָּר אֱלֹקִים, אֶל-בִּלְעָם. אז ברור שפניה כזאת אינה מתאימה כאשר היא מכוונת אל משה, אבל צריכים לשים לב שאצלנו בכלל לא כתוב מי קורא למשה, רק אחר כך כתוב מי מדבר אליו. בחסידות מבואר שסגנון הקריאה הזה מלמד על קירבה בלתי אמצעית, אפילו לא אמצעות של שם, בין הקב''ה ובין משה, כלומר בינו ובין כל יהודי. וזה כמובן רחוק מאד מדרך הפניה לבלעם, כפי שמדגיש רש''י בפירושו.

בכל אופן, בפסוק הראשון יש לנו קריאה אחת, וַיִּקְרָא, ובפסוק השני מופיעה הקריבה ארבע פעמים: יַקְרִיב, קָרְבָּן, תַּקְרִיבוּ, קָרְבַּנְכֶם. כלומר, יחס של אחד לארבע. היחס הזה נפוץ מאד בתורה והוא רומז שכדי להתקרב אל האחד, אל ה' יתברך שקורא לנו, ולהתאחד עמו, צריכים לעבור ארבעה שלבים של התקרבות. הקריאה של ה' אל משה, אלינו, אל אותה בחינה בנפש שקיבלנו ממשה רבנו, הקריאה הזאת נובעת מֵ- ומבטאה את חיבתו יתברך אלינו כנ''ל. ברור לגמרי שמכוח חיבתו הוא גם קרוב אלינו; השאלה היא עד כמה אנחנו קרובים אליו. על קירבתו אלינו וגם על הקשר ההדוק שבין קריאה לקריבה ניתן ללמוד מפסוק שיהודים אומרים שלוש פעמים בכל יום (תהלים קמ''ה): יח קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶּאֱמֶת. פרשנים רבים התחבטו בביאור פסוק זה, בניסיון להסביר את החילוק שבין כל קֹרְאָיו ובין אלה אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת.

בתניא קדישא, ספר היסוד של חסידות חב''ד מבואר, וזה לשונו: וזהו שכתוב: קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶּאֱמֶת; ואין אמת אלא תורה, דהיינו שקורא להקב''ה ע''י התורה דוקא, לאפוקי מי שקורא אותו שלא על ידי עסק התורה, אלא צועק כך אבא אבא. וכמו שקובל עליו הנביא (ישעיהו ס''ד): וְאֵין קוֹרֵא בְשִׁמְךָ. כלומר, אפשר לקרוא אל ה' והוא תמיד שומע. הוא אפילו מצפה ומייחל שנקרא אליו. על דרך שחז''ל אומרים שהקב''ה מתאווה לתפילתם של צדיקים, ועמך כולם צדיקים, שעל כן הוא מעמיד אותם, אותנו בניסיונות ומביא עליהם, עלינו יסורים כדי להניע אותנו לפנות אליו, לקרוא לו. אבל רצוי מאד שהקריאה הזאת תהיה בֶּאֱמֶת, כלומר באמצעות הקריאה בתורה. על דרך מה שביארנו לעיל, שקריאה בספר (התורה) וקריאה אל ה' זה אותו עניין בדיוק.

הקריאה של הקב''ה אלינו, זה שלב הכרחי שמעניק לנו את היכולת להתקרב אליו. בחסידות ובקבלה, השלב הזה נקרא 'אתערותא דלעילא', התעוררות מלמעלה, הקב''ה מבטא את קרבתו אלינו בכך שהוא קורא לנו ובדרך זו הוא מעניק לנו כוחות ומניע אותנו לקרוא לו ולהתקרב אליו. וכמו אדם ישן שמעירים אותו, הוא עשוי להתעורר, אבל לגמרי לא ברור שגם ישאר ער. כי אם, בשלב הזה, עדיין אינו רוצה להתעורר, בהחלט יתכן שירדם שוב. כדי שההארה הערה מלמעלה תפעל בנו, אנחנו צריכים ליזום התקרבות מצידנו, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם ורק כך זה יהיה קָרְבָּן לַה'. אמנם אי אפשר להתחיל להתקרב אל ה' בלי הקריאה מלמעלה. גם משה רבנו, אומרים חז''ל, המתין לקריאה כדי להתקרב אל הקודש, אבל מרגע שישנה הקריאה, היהודי נדרש לעמול בכל כוחו על ההתקרבות שלו לה'.

ידוע שמנהג ישראל מדורי דורות הוא להתחיל את לימוד התורה עם הילדים ב''חדר'' בחומש ויקרא. הרעיון הוא שמיד בתחילת תהליך חינוכו ילמד הילד שה' יתברך קורא לו להתקרב אליו, וגם ילמד את הדרך הנכונה להתקרב אל ה'. והדרך נתונה בחומש וַיִּקְרָא בכלל ובראש פרשתנו בפרט. כי גם בקריאה וגם בקריבה, האותיות העיקריות בשורש הן ק'ר' שזה רומז לקרירות, שהיא טבעית לאדם, בכל מה שקשור להתקרבות לה'. על הקרירות הזאת מתגברים בתהליך שכולל הרבה עבודה עם אש קודש, עם האש שעל המזבח. מצד שני יש בלב האדם את החמימות, תאוות בענייני עולם הזה, שגם היא טבעית לאדם, ואת החמימות הזאת יש לקרר. אלא שמאבק ישיר כאן אינו עשוי להצליח; הדרך הנכונה היא להגביר את חום הקדושה, והחום הזה מכלה את החמימות השלילית.

ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי