|
|
|
תנועת העבודה - בין אבדון לתקווה
אריה פרלמן
את מצבה של מפלגת העבודה כיום, מתאר בתמציתיות אחד מחבריה הותיקים, עזרא דלומי מקיבוץ ראש הנקרה. הוא כותב בזו הלשון: ''בשלהי 2001 נראה כי המצע של מפלגת העבודה נותר בן מילה אחת בלבד - ערפאת[...] כיצד הפכה מפלגה שהיתה לב-ליבו של הקונצנזוס לחלק מן השוליים הסהרוריים שלו''? (''ידיעות אחרונות'', 09/12/2001).
נשאלת השאלה, מה לאנשי הימין ולסוגיה הזאת? לכאורה, כל מה שנותר, הוא לברך על מפלתו של היריב הפוליטי - ולשמוח לאיד. אנו רואים כיצד הופכת תנועה מפוארת לתנועה מפוררת, כאשר בהיעדרו של חוט שדרה עצמאי, עוזבים רבים את שורותיה, מי שמאלה למרצ ולאוייבי ישראל; מי ימינה לליכוד ולליברמן; ומי נפלט ל'שינוי' של לפיד. בינתיים, הופכת מפלגת העבודה, ולמעשה היא כזו כבר עשר שנים - לתחנת ממסר של רעיונות שמאל רדיקליים הזרים לחלוטין לרוחה ולמורשתה.
ואכן, כאשר אני צופה מהצד בעליבותה המהדהדת של המפלגה הזאת, שאיננה אלא צל דהוי של פאר העבר, מתרוצצים בתוכי שני שדים: שד אחד, הלא הוא השד האדום עם הקרניים והקילשון, דוחק בי להתענג בכל רמ''ח אבריי למראה ההידרדרות של היריב הפוליטי הראשי של מחנה הימין, להתמוגג מנחת לשמע הערכות (כגון זו של רינה מצליח) כי מפלגת העבודה לא תגיע אף למקום השלישי בכנסת הבאה, ולתקוע עוד חץ שנון, עמוק-עמוק בארון הקבורה של ה''הם'', ה''מערכניקים'' המעצבנים הללו.
אך אז מגיע השד השני, שד כחול-לבן, שמדגיש בפניי את הטרגדיה שבהתמוטטות עמוד השדרה של הציונות במשך רוב שנות קיומה; את עולמם הרעיוני של מאות אלפי אנשים טובים שחרב עליהם; את העובדה שבכל זאת מדובר באחים ובשותפים לדרך, שגם אם סטו ממנה חמורות כעת - יהיה קשה להמשיך בדרך הנכונה בלעדיהם בעתיד.
אכן, צרתה של תנועת העבודה היא גם צרת הימין: הריקבון האנטי-ציוני המתפשט בה - מקרין לרעה על כולנו.
לכן, לפני שאני מתייאש, ומחליט סופית שתנועת העבודה ''הומרצה'' על-ידי מר''צ, או אף ''חודשה'' על-ידי חד''ש - אני חש חובה לעשות לפחות ניסיון רציני אחד להשיב אותה אל דרך הישר. לפחות במאמר זה, בשעת-חסד זו - ניצח השד הכחול-לבן.
מדוע קרסה תנועת העבודה הציונית?
ובכן, שורש הבעיה נעוץ בהכלאה המלאכותית שליוותה את התנועה משחר ימיה: ציונות + סוציאליזם. היו שהזהירו כבר בשלבים מוקדמים כי צירוף זה לא ילך יחדיו, והידוע שבמזהירים היה זאב ז'בוטינסקי, אשר דגל ב''חד-נס'': או ציונות - או סוציאליזם.
ואולם, בתחילה נראה הדבר כסיפור הצלחה: תנועת העבודה הלכה בדרך כפולה, בשיטת שתי-וערב: יישוב ארץ-ישראל מעולם לא היה מטרה בפני עצמה, כי אם אמצעי לבניית חברה סוציאליסטית באמצעות הקיבוצים, ואילו הסוציאליזם מעולם לא היה מטרה בפני עצמה - כי אם אמצעי לגאולת הארץ וקיבוץ גלויות. שני היסודות הלכו יד-ביד, לבלי-הפרד. זאת הסיבה, שתנועת העבודה התנגדה ליהודים שבחרו להגשים את הסוציאליזם ללא ציונות, בברית-המועצות למשל, ומצד שני התנגדה לא פחות ליהודים שבחרו להגשים את הציונות ללא סוציאליזם, באמצעות מושבות קפיטליסטיות, כגון רחובות ופתח-תקווה.
כל עוד היתה אמונתם של אנשי תנועת העבודה בסוציאליזם אמונה חזקה ולוהטת, לא פחות מכך היתה חזקה ולוהטת אמונתם בציונות. דווקא מפ''ם של שנות ה- 1950, שנחשבה למפלגה השמאלית ביותר במחנה הציוני - היוותה את חיל החלוץ הציוני בכל התחומים: התיישבות, ביטחון, עליה, ואף שלמות ארץ-ישראל, וכן טיפוח התרבות היהודית-עברית החדשה.
אך, למרבה הצער, ברגע שקרסה האידיאולוגיה הסוציאליסטית - קרסה יחד איתה גם האידיאולוגיה הציונית בתנועת העבודה. זה קרה, כזכור, בתחילת שנות ה- 1990, והסכם אוסלו התאפשר בדיוק על רקע הקריסה הזאת. מי זוכר היום, שבמצע מפלגת העבודה לבחירות 1992, עוד היה כתוב ש''ההתיישבות הקיבוצית והמושבית היא מופת חלוצי באורח החיים ובפריסת האוכלוסיה''? מי זוכר, כאשר מנהיג תנועת העבודה דהיום מכריז כי הקמת ההתנחלויות - גם אלו שהוקמו על ידי מפלגת העבודה - היתה פשוט ''טעות''...?
לכאורה, נמצאים אנו מול מבוי סתום: התאום הסיאמי הסוציאליסטי - המתבטא בעיקר בקיבוצים - קרס, ואיתו גם התאום הסיאמי הציוני. אך בכל זאת ישנו כאן פתח לתקווה, והוא: הגותו של א''ד גורדון.
א''ד גורדון, (1856-1922), מאבות תנועת העבודה, היה אחד מהאידיאולוגים המרכזיים בה, והנה, למרבה הפלא - לא רק שלא היה סוציאליסט במובן המקובל של המילה, אלא מבחינות רבות היה אף אנטי-סוציאליסט. הוא שלל מרכיבים יסודיים בסוציאליזם, ואף הזהיר בדומה מאוד ל''חד-נס'' הבית''רי, במכתב לברל כצנלסון: ''אני כתבתי לך במפורש, כי הרכבה זו של סוציאליות [=סוציאליזם] ולאומיות היא בעיניי כלאיים, הרכבת מין שבאינו מינו, כי הסוציאליות והלאומיות סותרות זו את זו'' (1918, אדר א' תרע''ט).(1)
אני מוכן אף להרחיק לכת ולטעון, שא''ד גורדון אף היה רחוק מהסוציאליזם, וזאת על פי עדותו-שלו:
''באסיפה האחרונה [של הסוציאל-דמוקרטים האוסטרים] היה לי גם רצון להיות, ואולי על-פי המלצת הסוציאליסטים הארץ-ישראליים, השוהים פה, אולי היה הדבר עולה בידי[...] אתם בקוראכם את דברי אלה, בוודאי תחשבו או תאמרו, כי אני כבר קרוב או מתקרב אל הסוציאליות. אל תיראו. דווקא פה, במקום שהסוציאליות היא חזקה ביותר, אני למד לדעת את חולשתה. חולשתה הראשונה, היסודית של הסוציאל-דמוקרטיה באוסטריה (כמו בכל הארצות) היא, שהאיכרות העובדת אינה על צידה, כי אם נגדה.''(2)
עד כמה שייראה מוזר, כאילו לקוחים הדברים מכתבי אב''א אחימאיר, מביע א''ד גורדון זלזול בוטה כלפי כל הקדוש והיקר לעמיתיו הקרובים מתנועת העבודה. עקרונות היסוד הללו נדמו בעיניו לא פחות מאשר לתעתועי השטן:
''[...] השטן הגלותי המשחק בנו כבכדור משחק, חכם ממנו. הוא יודע כיצד משחקים בעם תלוש[...] כלום כלו מאשפתו כל החיצים, כל הפראזיולוגיה הגלותית? והנה באו והביאו מהגולה כל הני מילי מעליתא [=כל הדברים המעולים הללו]: סוציאליות, פרולטריון עולמי, אינטרנציונל, מלחמת המעמדות, שביתות, וגם 'השקפת עולם קבועה' לא חסרה. הכל כמו בערי הגולה ועיירותיה, דבר לא נעדר''.(3)
מעניין לציין, שגורדון התנגד דווקא לבעלות פרטית על הקרקע ועל אמצעי הייצור העיקריים, אך אל ימהרו הסוציאליסטים לשמוח, כיוון שהם עלולים ליפול לפח מסוכן: הבעלות אמנם אסור שתהיה בידיים פרטיות, אך מצד שני אל לה ליפול לידי הפרולטריון או 'מעמד העמלים', אלא בידי האומה. האבחנה בידי מי תהיה הבעלות הציבורית על הקרקע ועל אמצעי הייצור, היא דרך אגב אחד ההבדלים העיקריים שבין הפאשיזם לסוציאליזם. אין בכך חלילה משום טענה שגורדון היה פאשיסט, אך צריך להיות מובן ששלילתו את הבעלות הפרטית על הקרקע, איננה נובעת מעקרונות ''פרולטריים'' שהיו מקובלים בתנועתו.
כאשר אני שומע מפעם לפעם את הדמגוגיה ה''חברתית'' המאוסה והלעוסה, את הגינוי נחרץ של כל אינטרס אישי כ''דרוויניזם חברתי'' אכזרי ומרושע, אני נזכר בהסברו של חתן פרס נובל לכלכלה, פרופ' מילטון פרידמן, בנושא זה:
''[...]התרכזות צרת-אופקים בשוק הכלכלי מולידה תפיסה צרה של אינטרס-עצמי כאנוכיות קצרת-רואי, כדאגה בלעדית לתגמול חומרי מיידי[...] אינטרס עצמי אינו זהה לאנוכיות קצרת רואי. אינטרס עצמי הוא כל דבר המעורר בנו עניין, כל דבר שאנו מוקירים, כל מטרה שאנו חותרים להשיגה. מדען השואף להרחיב את גבולות הידע שלו, מיסיונר המבקש להנחיל לכופרים את האמונה האמיתית, נדבן המבקש לסייע לנצרכים - כל אלה חותרים לקדם את האינטרסים שלהם[...] כפי שהם תופסים אותם על פי סולם הערכים הפרטי שלהם.''(4)
ובכן, כל מי שקורא את המאמר עד כה, ודאי יתבלבל: מדוע מביא הכותב מדבריו של מילטון פרידמן, הקפיטליסט הקיצוני? האם אדם זה, שאמור מכל הבחינות להוות ''סדין אדום'' מבחינת אנשי העבודה, מגוייס כתנא דמסייע?
אכן, תהיה נכונה ובמקומה. אך הסתירה-לכאורה מתיישבת, כאשר מגלים שעמדתו של א''ד גורדון לא רק שזהה לחלוטין לעמדתו של אידיאולוג הקפיטליזם הקיצוני, אלא הוא אף מנסח אותה בהצלחה רבה יותר:
''העמים יהיו יותר עצמיים, יותר עשירי העצמות [=עצמיות] ועמקי העצמות - וזה אינו אומר כלל: יותר אגואיסטים. זהו ממש ההיפך. האגואיזמוס (כפרטי כלאומי) הוא צמצום, עניות העצמות וטמטום העצמות, שאיפה להתעשר על חשבון עצמותם של אחרים, לראות חיוב לעצמו בשלילת ערכם של אחרים. בעוד אשר האישיות, האינדיבידואליות (גם כן כפרטית כלאומית) היא עצמות עשירה, עמוקה, מפולשת לחיי כל מה שקיים והווה, להתעשר מחילופי חיים ויצירה. היא אוניברסלית במידה שהיא עצמית (משל אחד מהרבה, עד כמה האינדיבידואליות, הלאומיות והאוניברסליות קשורות בקשר חי ותלויות זו בזו, יש לראות בנביאים הקדמונים, שאין כמוהם אינדיבידואליסטים ואין כמוהם לאומיים ואין כמוהם אוניברסליסטים). ובמידה שיהיה העם יותר עצמי, בה במידה ידאג קודם כל לחיי כל עצמו, לבריאותו ולהתחדשותו של כל עצמו, ידאג, כי כל בניו יהיו בריאים ושלמים, חיים ויוצרים, ולא שהאחד יחיה על חשבון אחרים. אז תהיה המלחמה במנצלים, בעושקים ובחומסים לא מלחמת מעמדות, כי אם מלחמת העם בפרזיטיו. וזה הבדל יסודי.''(5)
אינני טוען כי תנועת העבודה חייבת להגשים במלואה את משנתו של א''ד גורדון, שנבנתה בזמנים אחרים ובמציאות אחרת. משנה זו מורכבת ורחבה מכדי לדון בה במאמר אחד.
עם זאת, פתח התקווה המוצע בזאת לעזרא דלומי ולחבריו המודאגים, זו הידיעה שיש באפשרותה של תנועת העבודה להיבנות מחדש, כתנועה ציונית לא-סוציאליסטית, וזאת דווקא על-סמך שורשיה הקדומים. כך, נוכל אנו, אנשי הימין, לשוב ולהתקוטט עם ה''מערכניקים'' בלהט כל הימים, כאשר בלילות נישן בשקט, בידיעה שעם כל המחלוקות - עומדים יריבינו הפוליטיים משמאל - איתנו יחד - על בסיס ציוני משותף.
הערות:
(1) ''מכתבים ורשימות'', כרך ד' עמ' 105-106. אזהרות חריפות ברוח דומה נאמרו פעמים רבות נוספות.
(2) שם, עמ' 181, וינה, ד' בכסלו תרפ''ב.
(3) ''האומה והעבודה'', 1920, עמ' 257
(4) ''החופש לבחור'', עמ' 44
(5) ''האומה והעבודה'', 1918, עמ' 237
|
|
|
חמור כחול-לבן / טור שבועי
