השבוע הגיע לידי מאמר שכתב
סט פרנצמן בג'רוזלם פוסט, מאמר שפורסם ביולי אשתקד, ולא ידעתי עד כה שאני מככב בו. ד''ר פרנצמן מתייחס לעברי שלי לצורך ביסוס תזה ''יש בשמאל כאלה הסובלים מאמנזיה משמדובר בפעולותיהם הם בעבר''. כנציג אותם ''זקנים'' אשר לחמו להקמת המדינה, להגנתה ולביסוסה, אני מבקש להעמיד דברים על דיוקם, לפחות בכל הנוגע לטענותיו כלפיי.
סט פרנצמן מתייחס ומגיב על טור שפרסמתי ימים ספורים קודם לכן ב''הארץ'', תוך השמטת הלוז שבאותו טור שכותרתו ''אני טרוריסט גאה'', הגבתי שם על דברי שר החוץ אשר הגדיר את ארגון ''יש דין'', אשר אני נמנה על המועצה הציבורית שלו, כארגון טרור.
ב-1967, שבועות מספר לאחר מלחמת ששת הימים, הקמתי את יחידת ''תאום הפעולה בשטחים''. הייתה זו יחידה אשר תיאמה את ארבעת אזורי הממשל הצבאי אשר נכבשו על ידנו במלחמה.
כ''מתאם'' ראיתי עצמי כמי שעומד ב''ראש המדינה'' באותם שטחים ובתפקיד כפול – לטפל, כמובן, בבעיות המדיניות והביטחוניות בכל אחד מן האזורים, ובעת ובעונה אחת – לדאוג לרווחתה של האוכלוסייה המקומית, ולאפשר לה לחזור מהר ככל האפשר לחיים נורמאלים תחת שלטון הכיבוש שלנו.
השתדלתי כמיטב יכולתי – בהנחייתו הברורה של
משה דיין, שר הביטחון, שהייתי כפוף לו ישירות – שלא לגרום לפגיעה ולעוול לאוכלוסייה המקומית, שלא להתערב באורח חייה, ובמסגרת תקציב הפעולות המוגבל שעמד לרשותנו, אף לפעול לרווחתה. פעלנו באותם ימים ליצירת אינטגרציה בין העם הפלסטיני לבין העם בישראל, והתגאינו באלפי המשפחות הפלסטיניות שבאו לנפוש בסחנה ובחוף הים בנתניה. אלה נצלו את חופש התנועה המלא שהוענק לכל התושבים בתוך האזורים, ביניהם ובישראל. למעלה ממאה אלף פלסטינים עבדו במשק הישראלי, ובמקביל – פתחנו את ה''גשרים הפתוחים'' לתנועה כמעט חופשית בין האוכלוסייה הכבושה והעולם הערבי.
אלמלא אותם גשרים הפתוחים מאז 67' היה נוצר כאן סיר-לחץ מקומי אשר היה שם קץ לכיבוש שלנו מזמן...
סט פרנצמן שואל למה לא מחיתי על מעשי העוול שעשו כוחות צה''ל בהריסת הכפרים הערביים באזור לטרון. יכולתי להשיב כי נכנסתי לתפקיד חודשיים לאחר אותו מעשה ולאחר סיום הלחימה. אלא שלא זו תשובתי – ותמהני שד''ר פרנצמן איננו מבין כי יש הבדל תהומי בין התנהגות הלוחמים במהלך המלחמה והלחימה לבין התנהגות כוחות הביטחון במהלך 45 שנותינו כשלטון כיבוש כלפי האוכלוסייה הפלסטינית הנתונה לשליטתנו. הרבה מעשים ''לא יפים'' נעשים בסערת הקרב, וכך לדאבון-לב קורה בכל צבאות העולם.
ב-1970, פינה אלוף פיקוד הדרום, ללא ידיעתי וללא אישורי, כמתאם הפעולות בשטחים, את הבדואים מפתחת-רפיח (וזאת גם ללא צידוק ביטחוני). הגשתי את התפטרותי במחאה על שצעד זה לא בוטל ועל שהאלוף לא נענש על מעשהו.
ושוב, מלין ד''ר פרנצמן – על כך שבאותם ימים לא פעל בשטח ארגון ''יש דין''. אלא שפשוט לא היה צורך בכך – אני הוא שיזמתי ב-1972 את הקמתה של יחידת מטה מיוחדת אשר הייתה כפופה לי ושימשה כאומבודסמן לטיפול בכל תלונות האוכלוסייה המקומית. הדגש בפעילותנו היה שמירה דקדקנית על התנהגות כוחותינו, תוך הקפדה קיצונית וענישה מיידית של כל מעשה חריג.
באותם ימים טרם היו התנחלויות ישראליות בלב השטח הערבי המאוכלס, להוציא ההתנחלות בחברון אשר הוקמה בניגוד לעמדת הממשל הצבאי. לאחר שאושרה ע''י הממשלה, עשינו הכול למנוע ממתנחלי חברון לחבל במערכת היחסים האינטימית שהייתה לנו עם תושבי חברון הערביים ועם ראש העירייה המיתולוגי,
מוחמד אל ג'עברי. ואכן, הפתרון שניזום באותם ימים ע''י שר הביטחון, הייתה יישוב המתנחלים בקריית ארבע, במטרה ברורה של יצירת הפרדה בינם לעיר הערבית, במטרה שלא להכניס מתנחלים יהודים אל לב ליבה של העיר הערבית.
אני גאה במדיניות שיישמנו באותן שבע שנים ולא במקרה כתבתי שאני גאה להיות ''טרוריסט'' המנסה להקפיד גם היום על שמירת החוק בשטחים שעודם בשליטתנו. אני מבקר את הנעשה לא כדי לקדם שלום עם הפלסטינים, אני מאמין ובטוח כי מחובתנו לשמור ולקיים החוק.
לשמור ולקיים החוק
בקיצור, תנועת ''יש דין'' לא מתביישת להעסיק אצלה אדם שהיה שותף 
