סבא יצחק חבשה עם נורי ואברהם והבת ויולטזה סיפורן של מלים שעברו מדור לדור, זה סיפורו של דור שחלף וזכר מה שנכתב. זה סיפורן של דמעות שעברו בירושה. קשה לשכוח את סיפורו של סבא ביום הכיפורים: כך שוררו ללבי תפילותיו, והכול נשאר. הכול חקוק.
גם בבבל הרחוקה הכו פעימות לבו של
אמנון ממגנצא, צעקות וכאב שקשה להשתיק, אותו פיוט עתיק. הסיפור והשיר הזה נותרו צרובים בלבבות: והכתם נותר מעבר לכל זמן, זה סיפורה של עיר שנשחתה, העיר מגנצא.
את המלים שמעתי מפי סבי חכם
יצחק חבשה. אביה של אמי.
שפתיו לחשו את הפיוט ''
ונתנה תוקף'', יום כיפור. שפתיו רועדות. זו תפילה מצמררת שמלווה אותי שנים. סבא יצחק היה החזן של המעברה, ואנו ילדים קטנים. לימים עברנו לגור בירושלים. סבא היה עולה לירושלים עיר מגורינו מביתו ברמת גן. המלים האלה ליוו אותו, ניגנו באוזנינו. את מלות השיר שמר סבא במגרה מיוחדת, שירת צער כתובה על קלף מיוחד.
סבא יצחק חבשה אהב לשוטט בירושלים לקנות ספרי תפילה עתיקים, ספרים ובהם דרושים, ספרי פיוטים. את הפיוט של אמנון ממגנצא אימץ אל לבו. החיל והרעדה וספר הזיכרונות ואימת יום הדין הרטיטו אותו. כאשר קרא את הפיוט הדומע הזה, היו עיניו רטובות.
ידענו תמיד: הוא זוכר את שני בניו, נורי ואברהם, שנרצחו בפרעות תש''א, ה'פרהוּד', פרעות נאציות שגרמו להרג מאות יהודים בבגדאד. סבא תמיד שאל, איך העיר הזו נשארה על האדמה, הלא נשחתו פניה של העיר, איך החלידו ימיה ובתיה ואנשיה מרוב חטא?
את התחושה הזו שלו, שליוותה אותי שנים, ניסיתי להעלות בשיר שלי. ''העיר הזו נמחקה'' היה אומר לנו. כאשר היינו אומרים לו, ''אבל היא קיימת'', היה לוחש: ''בשמים היא נמחקה, שם נותרה רק הצעקה של אמנון, אותה צעקה שהייתה לי בלב, צעקה אילמת. איך אשכח, שקיצצו לי את שני רגליי, שלקחו לי את שני ילדיי''. בעבר כתבנו את סיפורו במאמר על
שואת יהודי עיראק.
על הצער הזה כתבתי את השיר:
| תֹּקֶף כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת |
|---|
וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת
וּפָנָיו אֶל הַהֵיכָל, וְלִבּוֹ קָרוּעַ
לָרוּחוֹת.
יֵשׁ לוֹ
דִּין עִם הָעִיר הָאֲרוּרָה, מְבַקֵּשׁ
מְחִיקָה לָעוֹלָמוֹת, וּמוֹנֶה וְסוֹפֵר
וּמְשׁוֹרֵר שִבְרוֹנוֹ
צַעַר לוֹ
נְשָׁמוֹת תַּמּוֹת, לְתַנּוֹת
לוֹ
חֵשׁ
לַמַּלְאָכִים הַנֶּחְפָּזִים, מַדּוּעַ
לִפְנֵיהֶם אוֹרוֹת.
אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת
הוּא מַחְזִיק עַל מְגִלַּת קְלָף
מִתְפַּלֵּל חִיל וּבִרְעָדָה
כִּמְחַפֵּשׂ אוֹתוֹת
כִּמְפָרֵשׁ אֶת סוֹד הָרַגְלַיִם
הַכְּרוּתוֹת.
שְׁנֵי בָּנִים הָיוּ
לוֹ וְהוּא
גָּדוּם, וְהוּא
פָּצוּעַ, וְהָעִיר הָיְתָה עֵדָה
וְהָעִיר הוּעֲמָה, נֶחְלְדָה.
לֹא
נוֹתְרָה הָעִיר מָגֶנְצָא,
נִמְחֲקָה לָעַד.
בָּעֲרָפֶל
הוּא רוֹאֶה
חֳרָבוֹת, בַּגְדָּד.
בְּיָדָיו הַקְּלָף
הֶאֱדִים, הַשָּׁמַיִם בָּכוּ. לְרֶגַע
הָעוֹלָם הֶחְרִישׁ.
הוּא מְתַנֶּה בֶּכִי,
מְתַנֶּה תֹּקֶף.
עַל בָּנָיו וְעַל אַמְנוֹן הַזָּב
דִּמְעוֹת קַדִּישׁ
|
הכּיפור והסיפור, הזיכרון והנשכחות
