יגאל קיפניס, בספרו החדש ''
1973 – הדרך למלחמה'', פורס בפנינו נדבך של רקע מדיני למלחמת יום הכיפורים. לאחר 40 שנים, נחשפו לאחרונה מסמכים בארה''ב ובישראל אשר מצביעים על כך כי
ניתן היה למנוע את המלחמה ואת 2,700 הקורבנות אילו נענתה ישראל ליזמות המדיניות של מצריים.הספר מאשים את ההנהגה הישראלית של אותם ימים, ובראשם – את ראש הממשלה,
גולדה מאיר, את שר הביטחון,
משה דיין ואת השר, יועץ- הסתרים,
ישראל גלילי.
טענה זו, אפילו היא נכונה, היא בבחינת חוכמה שלאחר מעשה. ממשלת ישראל ניהלה באותם ימים מדיניות בהתאם למצע עימו הלכה לבחירות, מצע שביטא את רצון העם באותם ימים. היענות חיובית להצעות נסיגה במהלך שנת 1973, השנה שקדמה למלחמה, הייתה מהווה סטייה קיצונית מן הקו המדיני על פיו נבחרה הממשלה, הקו שנתמך באותה עת ע''י הרוב המכריע בעם.
מה הייתה מדיניות ממשלת גולדה באותה עת?
ההנחה הראשונה הייתה כי עלינו לנצל את תוצאות ניצחוננו הפנומנאלי במלחמת ששת הימים, להשגת שינוי מן היסוד במצבה של ישראל באזור. ביטא זאת גדול הפייסנים של ישראל באותה עת, השר
אבא אבן, ''לעולם לא נשלים עם חזרה לגבולות אושוויץ''.
גולדה לא הישלתה עצמה כי נוכל להחזיק ולספח את מלוא השטח שכבשנו במלחמה – בסיני, ברצועת עזה, בגדה המערבית וברמת הגולן, אולם היא האמינה כי יש לנו סיכוי טוב לתיקוני גבול משמעותיים בכל הגזרות.
הנחת הממשלה באותה עת הייתה כי עלינו להתכונן למלחמה נוספת. לקחנו ברצינות את הצהרת
גמל עבדל נאצר, נשיא מצרים, אשר הצהיר: ''מה שנלקח בכוח – יוחזר בכוח''. להפך, האמינו אז כי רק תבוסה ערבית נוספת (על זו של יוני 67') תביא את המנהיגות הערבית להשלים עם פשרה מדינית, עם קווי גבול חדשים נוחים יותר לישראל.
קו זה של ממשלת גולדה ביטא את המדיניות הישראלית המתונה בציבוריות הישראלית של אותה עת.
מנחם בגין, מנהיג תנועת גח''ל פרש ב-1970 מממשלת האחדות הלאומית כיוון שגולדה השלימה עם הפסקת-אש במלחמת ההתשה עם מצרים ועם נכונות לחדש את המו''מ המדיני – שומו שמיים – על בסיס תוכנית רוג'רס והחלטת מועצת הביטחון 242.
אכן, הנחת היסוד הצבאית אשר רווחה בישראל, וקודם כל בדרג הצבאי-ביטחוני, הייתה כי אל לנו להתיירא מן המלחמה. לא העלינו על הדעת כי הצבאות הערביים שהובסו במהלך שישה ימי מלחמה יוכלו להוות איום של ממש, שש שנים לאחר מכן. היה זה הרמטכ''ל
דוד אלעזר אשר ביטא שאננות זו בפרוץ המלחמה במלים ''נשבור להם את העצמות!'', והוא אכן האמין בדבריו אלה.
תנאי הנסיגה המוחלטת מסיני עליהם חתמה ישראל בהסכם קמפ-דיוויד ובהסכם השלום שונים באופן קיצוני מן המדיניות שהנחתה אותנו בשש השנים שבין שתי המלחמות. ישראל השלימה עם תנאים אלה (וחתם על השלום אותו מנחם בגין שפרש ב-1970 מן הממשלה) רק בעקבות התוצאות הכואבות של המלחמה, על רקע תנועת המחאה אשר הולידה שינוי בעמדות הבוחר הישראלי, והדיחה את ההגמוניה ארוכת השנים של ממשלת מפלגות השמאל.
מי שחפץ ללמוד מספרו של יגאל קיפניס, חייב לשאול עצמו כיצד תיראה בעוד 40 שנים מדיניות ישראל הנוכחית, זו של 2012. ממשלת ישראל מנהלת היום מדיניות בה בחר ואותה אישר רוב מכריע בקלפי. אלא שזו המדיניות אותה נבקר ולא נוכל להסביר בעתיד. אנו מנהלים מדיניות המחמיצה, בכל אחת מן הזירות - המצרית, הסורית, והפלסטינית – הזדמנויות, המסרבת לראות ראייה נכוחה של המציאות האסטרטגית.
יגאל קיפניס חושף ומבקר בעיניים של היום את המדיניות של 1973. אין זו אלא שאלה של זמן – איננו יודעים מה ומתי יביאו להתפכחות העם ולהבנה של ההזדמנויות המוחמצות היום, של ההזדמנויות הנסגרות בפנינו בזו אחר זו, ואולי לבלי שוב.
חכמה שלאחר מעשה
