האוויר מבועת התקשורת הישראלית מתחיל להתנדף.
''מעריב'' פשט את הרגל. על ''ערוץ 10'' כבר כמה שנים מאיימת סכנת סגירה. המזומנים בעיתון ''הארץ'' אוזלים וצפויים להסתיים במהלך השנה הקרובה. כל יתר העיתונים והערוצים מקצצים בשכר העובדים, בעיקר העיתונאים.
היחיד שאינו סובל מכל החוליים הללו הוא העיתון ''ישראל היום'' הנמצא בבעלות המיליארד שלדון אדלסון שעלויות החזקתו עבורו הן ''טיפה'' בים עושרו.
כל גורמי התקשורת שמניתי לעיל מאשימים את מר אדלסון במצבם הגרוע. אותי זה מצחיק. האומנם בגלל שקלים בודדים (מחיר העיתון המצוי) הציבור הפסיק לקנותם?
הסיבה האמיתית למצבו של העיתון ''מעריב'' שהוצע למכירה לכל דורש ולמצבו של עיתון ''הארץ'' שמתקרב למצב כזה היא פשוטה.
אנשים הפסיקו לקנות את העיתונים הללו!רוב הציבור בארץ הוא בעל דעות הנוטות לימין. זה בא לידי ביטוי פעם אחר פעם בבחירות לכנסת. העיתונים הללו (ולא רק הם) מביאים השקפת עולם שונה שאינה מקובלת על רוב הציבור, בין אם זו השקפת עולם שמאלנית או השקפת עולם המתנגדת לשלטון.
האדם הנורמטיבי אוהב לקרוא עיתון, או להאזין לשידור, או לצפות בחדשות בטלוויזיה אשר ''הרוח'' השורה בם קרובה להשקפת עולמו. אף אחד אינו מתלהב לשמוע, רוב הזמן, תוכחות ודעות המציגות אותו כבעל דעה מוטעית.
זוהי בעיניו
תקשורת עוינתהתוצאה: מפסיקים לקנות את העיתון, עוברים לתחנה אחרת או מפסיקים לצפות בחדשות בטלוויזיה.
אני איני קורא את העיתון ''מעריב'', מזה שנים רבות, אך חזקה עלי דעתו של הציבור, שהפסיק לקנות את העיתון, כי דרך התנהלותו הייתה קלוקלת וה''קו'' הציבורי שלו לא היה מקובל על הציבור הרחב.
לעומת זאת את עיתון ''הארץ'' אני קורא מדי סוף-שבוע.
למעשה איני קורא אותו, אני מתרכז בשנים ממוספיו (גלריה וספרות) כי יתר העיתון ''מגעיל'' בעיני. בשנים האחרונות הכותבים המובילים הם ח''כ לשעבר
יוסי שריד ופרופסור
שטרנהל, שניהם מאנשי השמאל הקיצוני שדעותיהם מקובלות, אולי, על 5% מהציבור היהודי. העיתון נותן מקום נרחב לשני כותבים.
גדעון לוי ו
עמירה הס שמציגים את נקודת המבט הפלשתינאית על כל מיני אירועים. לטעמי באופן מעוות ורחוק מהאמת.
ואני שואל: את מי זה מעניין ?
גישה זו מרחיקה מהעיתון את ציבור הקוראים ולפי פרסומים שונים והאופן שבו העיתון ''מצטמק'' כל הזמן הרי סופו להיעלם תוך זמן לא ארוך.
גם מצבו של העיתון הוותיק והנפוץ במדינה, ''ידיעות אחרונות'', אינו שפיר. לפי הדוחות המתפרסמים שיעור תפוצתו בירידה מתמדת. לאחרונה צמצם באופן חד-צדדי את משכורות עובדיו ב-10%. עיתון זה בשנים האחרונות נוקט עמדה אנטי ממשלתית מובהקת דבר שבא לידי ביטוי בכותרות שאינן משקפות את העובדות המובאות בכתבה, בהבלטת אירועים שוליים ביותר (העוזרת של גב. נתניהו, למשל) כאילו הם הרי-גורל. ''קו'' זה בהחלט מרחיק את הציבור ממנו.
לעומת כל אלה היומון ''ישראל היום'' שמחולק בחינם וזכה לכינוי ''חינמון'' הצליח לכבוש את שוק התקשורת המודפסת והפך תוך זמן קצר לעיתון הנפוץ במדינה. מתנגדיו תולים זאת בהפצתו בחינם. אך זוהי, כמובן, שטות. בעיתון עובדים ממיטב הכתבים והפובליציסטים, הוא נותן במה לכל מגוון הדעות בציבור ונעים לעיין בו.
ה''קו'' הפוליטי שלו תומך בפעולות הממשלה ומכאן ברור כי לכל פוטנציאל הקוראים במדינה שהצביעו בעבר עבור המפלגות המרכיבות את הקואליציה הממשלתית וברור שזהו רוב הציבור, נעים לקרוא בעיתון זה
ומכאן תפוצתו הגדולה!מצבה של העיתונות המודפסת אינו שפיר בכל ארצות העולם, מבחינה זו ישראל אינה יוצאת-דופן. יש המנבאים כי דרך זו להפצת מידע תיעלם מן העולם בעקבות עליית קרנן של דרכים אחרות (הטלוויזיה, האינטרנט).
אני איני סבור כך. כשם שהספר לא נעלם (אלא דווקא משגשג בשנים האחרונות) בעקבות הופעת הקולנוע והטלוויזיה וכשם שהרדיו לא חדל לשדר כן ימשיכו העיתונים להופיע. אמנם הם יצטרכו להתאים את עצמם למצב החדש ולמצוא את הדרך הנאותה להתחרות במדיה כמו האינטרנט או הטוויטר, אך הציבור ימשיך ''לצרוך'' אותם כי הם חלק מובנה בתרבותו.
סופו של ''מעריב'' ההיסטורי ואולי גם של ''הארץ'' המיתולוגי מסמלים, כנראה, על תקופה חדשה בתקשורת הישראלית. תקופה שבה התקשורת תהיה קשובה יותר לקולו של הקורא הבודד (''הטוקטביסט'') ופחות לליבו של העיתונאי הכותב.