הנשיא ברק חוסיין אובמה נכנס להיסטוריה העולמית והאמריקאית בפרט כנשיא הראשון של ארצות הברית שצבע עורו שחור.
אך לאובמה עצמו לא היה בכך די. על גבי גלי ההתלהבות וההתלהמות מבחירתו הוא הוכתר בעיני אוהדיו הנלהבים ובעיני עצמו כ''משיח''. כאדם שישנה סדרי עולם. יעלה את ערכו של ה''שחור'' ויקטין את השפעתו של ה''לבן''. ובמדיניות החוץ יכונן ברית עם האיסלם על חשבון דתות אחרות.

צעדו הראשון של אובמה היה נאום פיוס ואפילו חנופה לעולם המוסלמי שנישא מאוניברסיטת קהיר. אך העולם המוסלמי לא חפץ האמין לדיבורים הוא רצה הוכחות. וההוכחה המתבקשת ביותר היא התנערות מהתמיכה במדינת ישראל.

בעקבות לחצי הנשיא, ממשלת ישראל הסכימה פומבי ובצורה מחייבת על הקמת שתי מדינות לשני עמים, הסכימה להקפאה קצובה בזמן של הבנייה ביו''ש, מאוחר יותר הסכימה לקבל כעקרון את גבולות 67 כבסיס למו''מ. אך כל הדברים הללו לא הביאו את הפלשתינאים לשולחן המו''מ ולא הניבו עמדה אוהדת מצד הנשיא אובמה ואנשי ממשלו כלפי ממשלת ישראל ככלל וראש הממשלה נתניהו בפרט.
התנהלות זו יצרה מתח רב בין שני המדינות שהתפרש בעיני אחרים (הפלשתינאים, הערבים, האירופאים) כנטישה חלקית של הברית ההדוקה בין שני המדינות כפי שהייתה בתקופת הנשיא הקודם בוש והנשיא שלפניו, קלינטון.

אני מאמין שראש ממשלת טורקיה, ארדואן, לא העיז בימי נשיאותו של ג'ורג' בוש הבן לשלוח ספינה לפריצת המצור על עזה. בימי אובמה הוא העיז. מסיבה פשוטה. בוש הפגין נחישות בנושאים שמעניינים את ארה''ב, אובמה הפגין היסוס וחולשה.
הפלשתינאים לא העלו בדעתם את המחשבה לפנות לאו''ם ולבקש הכרה כמדינה בימי הנשיא בוש, אך הם יזמו זאת יותר מפעם בימי הנשיא אובמה.

לקח לנשיא אובמה זמן רב בכדי להפנים כי אירועים נקבעים על ידי אינטרסים הדדים או מנוגדים ולא לפי הצהרות בתקשורת. האירוע שהבהיר יותר מכל, לנשיא אובמה, מה נתיניו חושבים עליו היו בחירות ''אמצע הקדנציה''. המפלה הייתה צורבת והשמיטה מידיו את ה''שלטון המוחלט'' שממנו נהנה כאשר מפלגתו הייתה הרוב בשני בתי המחוקקים. המפלה הייתה כה קשה עד כי היה חשש לבחירתו מחדש לנשיא כעבור שנתיים.

כולם מציינים את נצחונו של אובמה, על רומני, בבחירות שהיו השבוע. אף אחד אינו טורח להתעמק בתוצאות ולציין כי למעשה אובמה נבחר לנשיא אך נחל מפלה. בבחירות 2008 היו לאובמה כ-‏10 מיליון קולות עודפים על יריבו. בבחירות 2012 היו לו רק כ-‏3 מיליון קולות עודפים. 7 מיליון מנתיניו הפנו לו עורף. אני לא הייתי מגדיר זאת כהצלחה.

ברק אובמה אינו מחבב את מדינת ישראל. אני כותב זאת מתוך אינטואיציה ולא מעובדות בדוקות. אך ברק אובמה מודע לחשיבותם של היהודים בפוליטיקה האמריקאית ובפרט במפלגה הדמוקרטית ולכן הוא חייב להפגין ידידות עם מדינת ישראל. נוסף לכך מדינת ישראל חזקה היא המגן הטוב ביותר של האינטרסים האמריקאים במזרח התיכון. מי שפקפק אי פעם בכך בא ''האביב הערבי'' וטפח על פניו.

לכן הנזק שהנשיא אובמה גורם למדינת ישראל אינו במערכת היחסים הישירה בין המדינות. הנזק נמצא בפרשנות שהפלשתינאים, הערבים והאירופאים נותנים להתבטאויות שונות שלו, של אנשיו ושל עיתונאים המקורבים אליו, כגון תום פרידמן. הם נוטים להאמין כי ישראל מאבדת את התמיכה המדינית, הדיפלומטית ואולי גם הצבאית של ארה''ב ולכן ניתן להגביר נגד את הלחץ הבינלאומי (בעיקר בעצרת האו''ם ובמועצת הביטחון) ולהציף את דעת הקהל העולמית בבדיות על התנהלותה של מדינת ישראל.

למותר לציין כי תמיד נמצאו, נמצאים וכנראה גם ימצאו תושבי מדינת ישראל שימחאו כפים בהתלהבות, ולעיתים גם יצטרפו, למגמה זו.
בהקשר זה ראוי לציין מספר לא קטן של טיפשים וטיפשות בפוליטיקה ובתקשורת הישראלית השמחים ''לאידו'' של ראש הממשלה על הבחירה המחודשת של הנשיא אובמה כאילו הוא זה שהתמודד מול אובמה על הנשיאות והפסיד. זו עוד הוכחה כי אין גבול לטיפשות.

עברו רק מספר מועט של ימים מאז נבחר אובמה שנית והערכות לגבי יחסו למדינת ישראל וראש ממשלתה בפרט מקיפות את כל מגוון האפשרויות ההגיוניות.

כפי שהזכרתי קודם לעיל, אני מאמין שמה שיקבע את עומק מערכת היחסים הם האינטרסים ההדדיים ולא אמוציות אישיות. אך מאחר ואנו מכירים את התנהלותו של הנשיא אובמה כבר ארבע שנים היה עדיף לנו שיבחר נשיא אחר ולכן בחירתו היא יום עצוב לישראל.

---