בתוך בליל ההצעות, הפתרונות וה''מתווים'' רצוי לחשוב על מסלול נוסף - ''ישיבות הסדר''. המסלול ידוע ובעל יתרונות משלו.
משום-מה אין מעלים על השולחן את מה שנראה לי כבעייה הראשית של הפתרונות המוצעים חדשות לבקרים. על מה, בעצם, מדובר, כאשר עולה הזעקה החרדית בדבר הרס ''עולם הישיבות''? שאל את תלמידי הישיבות והם יסבירו לך בטעם רב, על פי דרכם, מדוע כמות השעות של לימוד התורה חשובה להגנה ולקיום עם ישראל וארצו. את זה הם שומעים מרבותיהם, ובכך רובם גם מאמינים. את זה צריך העולם החילוני להבין ולהפנים.
כאמור, זה בא להם מהרבנים ומהר''מים (''ראשי מתיבתא'') שלהם. שאל את רבותיהם, ותקבל את אותן תשובות עם אותו היגיון ישיבתי-ליטאי. אני אומר ''ליטאי'' משום ש''עולם הישיבות'' הליטאי הצליח ליצור שיטת לימוד וחשיבה מפולפלים ובקלילות אינטלקטואלית יטהרו/יטמאו כל דבר בק''ן טעמים. וכך הם מוחקים מסורת היסטורית, הגותית והילכתית מורכבת של אלפיים שנה, שלפיה שילוב של תורה, תפילה ועבודה הוא האופטימלי מבחינה יהודית-דתית.
בקלילות רבה יותר היו יכולים, לו רצו, לטעון בעד כל המפלגות המבקשות את השילוב הצבאי והאזרחי של תלמידי הישיבות בחיינו. אני גם מאמין שהאמת הבסיסית הזאת ידועה ומקובלת על חלקם (אף פעם לא לציטוט, כמובן), ולאו דווקא בגלל הסיבות הכלכליות הלוחצות את העולם החרדי. וכאן באה הנקודה שצריך להשמיעה בקול ברור: הרס ''עולם הישיבות'' יהיה הרס הפרנסה של מאות ראשי ישיבות.
עד שלא יוצע פיתרון סביר לראשי הישיבות, הם ימשיכו להטיף ל''ייהרג ואל יעבור'' כנגד ה''גזירה''. התלמידים, תמימים ברובם, יאמינו להם. כך אי אפשר לבנות פיתרון. הליכה של ראש בראש הוא מתכון לכישלון ידוע מראש, ובכך אינני מחדש דבר. נדמה לי שעצם הגישה של ''צו פיוס'' עם החרדים בעניין זה מקובל על רוב רובם של מבקשי השינוי ודורשיו.
ברם, אפשר לשמר את הישיבות, את ראשיהם, ואת המערכת הנקראת ''עולם התורה'', מבלי לפגוע בה אנושות. תלמידי ''יחידות בני''ש חרדי'' ילמדו וישרתו, ואחרי חמש שנים (ההסדר הספציפי יהיה נתון למו''מ) יוכלו לבחור בין עולם המעשה ועולם התורה. חלק מן העילויים שבהם ימשיכו במסלול התורני ויגדלו להיות ראשי ישיבות ו''גדולי תורה'' במובן האמיתי - לא הפוליטי. תורתם תהיה אומנותם, פרנסתם. הנה שורותיה של הנהגת ''עולם הישיבות'' של הציונות הדתית, שלפני שני דורות היתה מזרח אירופאית-ליטאית התמלאה מבוגרי ישיבות ההסדר עצמן. אין צריך לומר, שבעניין זה, של ישיבות ההסדר, אנחנו חלוקים נמרצות על ח''כ אלעזר שטרן.
לפני שנות דור עשה כותב שורות אלה את שירותו הצבאי בישיבת הסדר, שבין תלמידיה היו בוגרי ישיבות תיכוניות ובוגרי ישיבות ''קדושות'' (שלא עסקו בלימודי חול). בחודשי הקיץ חוייבנו לעבוד בכל עבודה, וההכנסה היתה קודש לישיבה, כדי שנפנים את העיקרון שהחינוך הישיבתי והקיום כלומדי תורה איננו חינם, ואיננו עסק טפילי. מהם שנשארו במסגרות חינוכיות כר''מים. כולם יצאו להיות אזרחים למופת בכל מובן. רובם ככולם משתתפים עד היום לפני צאתם לעבודה או אחרי שובם ממנה בשיעור תורני כלשהו כ''דף יומי'' ודומיו. לו לא היתה אז, בשנות ה-60, האופציה של 3-2 ישיבות הסדר, הם היו ממשיכים בישיבות הליטאיות.
אותו מצב שהיה נכון והתאים לקומץ באותם שנים, מתקיים עכשיו. אמנם, מחד, מדובר בכמות ובסדרי גודל שונים לגמרי המחייבים גישה מערכתית ויצירתית של ''סוף מעשה במחשבה תחילה'', אך מאידך, מדובר במצב פוליטי ואזרחי אקוטי שהגיע אל סף משבר עמוק. הניסיון במערכת הצבאית כבר נרכש ונלמד במהלך 50 שנה. אפשר ליישם אותו בקלות יחסית ובדרך שתקל על ה''עולם הישיבות'' במתכונתו הנוכחית לקבל אותו, למרות השינויים וה''סיכונים'' הטמונים בו. מדובר בטרנספורמיציה קלה ליישום הן אופרטיבית והן פסיכולוגית. אין כאן ''הכחדה'' של העולם החרדי, כמטבע הלשון הנוראה רוויית האסוסיאציות שבה התחילו להשתמש בהקשר של גיוס בני הישיבות, אלא בהתאמה מתקבלת על הדעת למציאות.
לנוכח האופציות ה''מונחות על השולחן'' כיום, ההצעה דלעיל צריכה לבוא מצד ומתוך העולם החרדי עצמו. במקום גזירת ''הכחדה'' - נס ''הצלה''. במקום ''להשמיד להרוג ולאבד'', לחרדים היתה ''אורה ושמחה וששון ויקר''. ויורשה לקנח ולסיים: ''כן תהיה לנו''.
- הכותב הוא מרצה-חוקר במחלקה להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת בן גוריון.
''שיתוף בנטל'' - האם יש צורך להמציא את הגלגל?
