געגועים לבן-גוריון

אלוף (דימ.) שלמה גזית

געגועים למנהיג שידע לקבל החלטות גורליות, גם אם היו קשות ולא פופולריות בזמנן

בדצמבר 1973, בעודי במדים, נמניתי על החבורה המצומצמת של אלופי צה''ל שנשאה את ארונו של דוד בן-גוריון במסע ההלוויה. מאז חלפו כמעט 40 שנים, וככל שעובר הזמן רק גוברים הגעגועים לזקן, למנהיגותו יוצאת הדופן, לראייתו למרחוק, וליכולתו לא רק לומר אלא גם לפעול בדרכו אותה הגדיר כי ''אינני שואל מה רוצה העם, אני יודע מה רצוי לו''.

נדרשתי בימים אלה לראיון על היכרותי והתרשמותי מן האיש והמנהיג, ורשמתי לעצמי 7 נקודות המבטאות את דרכו ואת תרומתו הייחודית. ואגב, לא כללתי את ההחלטה ההיסטורית על הקמת המדינה. מדינת ישראל לא קמה בכוח ההחלטה שקיבלה מועצת העם ב-‏14 במאי 1948. המדינה קמה בכוח החלטת החלוקה מן הכ''ט בנובמבר, בכוח סיום שלטון המנדט הבריטי אשר אילץ אותנו לשאת באחריות השלטונית ובכוח ניצחוננו הצבאי במלחמה. פלישת צבאות ערב הייתה מתממשת אפילו לא הוכרז על הקמת המדינה.

מה הן שבע ההחלטות הגדולות והגורליות שקיבל?

ב-‏15 במאי הורד הדגל הבריטי והונף דגלה של ישראל. זה היה הביטוי המעשי היחיד לסיום המנדט. כל תחומי הפעילות של המדינה המשיכו להתנהל כסדרם, ובאופן הטבעי ביותר. לא נתנו את הדעת על כך שמנהיגות היישוב היהודי, שהמוסדות הלאומיים שלנו הכינו את התשתית לכינונה של מדינה עצמאית. בן-גוריון, האיש שעמד בראש הפירמידה משנות ה-‏30', בוודאי תרם לכך רבות.
עד 1946 לא היה בן-גוריון מעורב בתיק הביטחון של היישוב היהודי. כשנה וחצי לפני שפרצה המלחמה הבין בן-גוריון כי המלחמה בשער, וכי יהיה עלינו להילחם מול צבאות סדירים ולא רק מול כנופיות. משנטל את תיק הביטחון התייחסו אליו כאל מטורף המדבר על הצורך להצטייד בתותחים, במטוסים ובטנקים, הוא תבע מארגון ההגנה להיערך למלחמה ולהפוך לצבא. אלמלא החלטות אלה ספק אם היינו עומדים במערכה הצבאית.
למן היום הראשון ראה בממלכתיות ערך עליון. חששו הגדול היה מפלגנות שלא תאפשר לקיים מדינה ולא תאפשר עמידה בנטל. בתחום הצבאי – ראינו את פירוק הארגונים הפורשים ואת פרוק מטה הפלמ''ח. הירי על ה'אלטלנה' מבטא נחישות זו. בתחום החברתי – ביקש לקיים מערכת חינוך אחידה.
בן-גוריון ידע גם מתי לעצור. הוא מנע השתלטות צבאית על הגדה המערבית ועל רצועת עזה, למרות שהייתה יכולת צבאית לעשות כן. הוא הבין כי לא יעלה בידינו לבלוע שטחים ואוכלוסיות נוספים.
המלחמה זה אך נסתיימה ובן-גוריון החליט על פתיחת שערי הארץ לעלייה. הוא לא היסס להטיל על יישוב קטן של 600 אלף איש, יישוב שחלקו הגדול עולים שטרם התבססו, לקלוט תוך שנים ספורות מסה של למעלה משני מיליון עולים, כמעט כולם – ניצולי שואה וחסרי כל. הייתה זו החלטה נועזת ומטורפת שאין לה אח ורע בהיסטוריה העולמית. אולם בן גוריון הבין כי זוהי הזדמנות חד-פעמית שאסור להחמיצה. אכן, נעשו הרבה שגיאות בדרך, אולם כך ורק כך קמה מדינה חזקה ומבוססת.
גם בן-גוריון לא סלח לגרמניה את השואה שהמיטה על העם היהודי, אולם טובת המדינה וצרכיה לעתיד הולידו את הסכם ה''שילומים'' על אף מחאה ציבורית אדירה שאיימה על הכנסת ועל הממשלה. קשה לראות היום כיצד היינו נראים אלמלא אותם הידברות והסכם עם גרמניה החדשה.
ולבסוף, על אף גילו הגבוה השכיל בן-גוריון להבין את מגמות המדע והטכנולוגיה המודרנית. בן גוריון תפש את משמעות האנרגיה הגרעינית והשלכותיה בכל התחומים. הקמת הכור הגרעיני בדימונה נועדה לבסס את ביטחונה ועתידה של המדינה.

מנהיגינו מרבים לדבר היום על מנהיגותו של בן-גוריון. לדאבון לב, איננו רואים ביניהם את ממשיכי דרכו.

תיקון טעות:
בטור שפרסמתי לפני שבוע ייחסתי לדיפלומט הטורקי סלאחטין אלקומן את סיפור הרכבת במרסיל. אלקומן היה הקונסול הטורקי ברודוס וזכה בתואר חסיד אומות העולם על הצלת יהודים ברודוס.
הקונסול הטורקי במרסייל היה נאסדט קנת.

הצגת המאמר בלבד

כנראה כשמזדקנים אז מתגעגעים ל''זקן''

בצלאל פאר (יום שני, 22/04/2013 שעה 20:33)

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

אני מתפלא על שלמה גזית שמבטל את החלטתו של בן גוריון להכריז על הקמת מדינה יהודית ביום שאחרון הבריטים עזב את הארץ כמשהו שולי. הוא צריך לזכור שהיו ויכוחים קשים בהנהגה אם להכריז או לא, ומי יודע מה היה קורא אם לא היו מכריזים על הקמת המדינה והיה נוצר ואקום תודעתי בקרב הישוב היהודי. בהחלט צריך לראות את ההכרזה עצמה כמכשיר גיוס של הישוב היהודי למאבק נגד האלימות שהפגינו הערבים. הכרת קומץ מדינות במדינת ישראל היתה חשובה למאבק.

צריך להזכיר כאן שבן גוריון חשב כבר ב-‏1938 שצריך לההחליט על הקמת המדינה בתיאום עם הבריטים. אבל היו אלה חבריו שמנעו ממנו לפתח את דעתו-רצונו, וכך נמשכו עוד 10 שנים קשות לישוב, כאשר במקביל באירופה מתבשלת השואה.

תרומתו של בן גוריון ליצירת תשתית צבאית,הקיימים היא אכן ראויה לשבח. אבל קיבעונו בהתנגדות לרוויזיוניסטים ערערה את שיקול דעתו בכל האמור לשאלת מניעת פלגנות. ''אלטלנה'' התאפשרה רק משום היחס המבטל והמתנשא מעל הרוויזיוניסטים. ברור שבן גוריון לא היה צריך להגיע על לירי על ''אלטלנה'' שהרי הוא ובגין כבר הגיעו להסדר על חלוקת הנשק. אבל כנראה שהוא נכשל וגם בלחץ גלילי רצה לנצל את האירוע להכות באש את האופוזיציה הפוליטית שלו, כאשר באותה עת הוא גם כבר מחסל את מנחם בגין.

חבל שבן גוריון מנע את ההשתלטות על יו''ש (מעניין למה שלמה גזית טורח לכנות את האזור כ''גדה מערבית''???). הרי כבר התנסנו בכיבוש אזורים מלאי ערבים גם בשטחה של ישראל של 48' - הגליל, אצבע הגליל, המשולש, מישור החוף הדרומי - משם ברחו רוב הערבים עם הגעת כוחות צה''ל הכובשים. הרי אם ישראל היתה כובש את יו''ש, הרי ברור שרוב 400 אלף אוכלוסיה גם הם היו בורחים לעבר הירדן. ואם הוא כבר לא כבש את כל יו''ש, אז למה הוא לא כבש את מזרח ירושלים? הרי היום בשל העובדה הזאת קיימת נקודת מחלוקת קשה ביננו לבין ערביי האזור, מה עוד שישנו קונצנזוס יהודי להשאיר חלקים ממזרח ירושלים בריבונית ישראל (דבר שהוא ייהרג ובל יעבוד מבחינת הערבים. אז יש עוד נקודה שמתרצת את המשך הסכסוך ומונעת חתימה על הנייר).

העלייה היתה מתקיימת גם אם ישראל לא היתה מבקשת אותה. כמו שיהודים רצו לעלות ארצה גם בשנות ה-‏20 וה-‏30 ורק הבריטים מנעו אותם. מאות אלפי היהודים צבאו על הארץ בשל העדר חופים אחרים שיקבלו אותם, בשל ציונות של חלקם. בגלל שהם היו פליטי שואה או פליטי ערב. אבל ברור שהאינטרס הציוני היה להביא כמה שיותר יהודים לארץ כדי לחזק אותה. לכן האמירה ש''בן-גוריון החליט על פתיחת שערי הארץ לעלייה'' היא אמירה בנאלית כמו גם האמריה ''הוא לא היסס להטיל על יישוב קטן של 600 אלף איש, יישוב שחלקו הגדול עולים שטרם התבססו, לקלוט תוך שנים ספורות מסה של למעלה משני מיליון עולים, כמעט כולם – ניצולי שואה וחסרי כל'' -- מה זה הוא הטיל? הרי זה ברור שזה הוטל עליו ועל הישוב בארץ (מטריד אותי ששלמה גזית מתייחס רק לעלייה מאירופה ושומט את העולים ממדינות ערב, שם דווקא בן גוריון והמוסד לעלייה ב' עשו עבודה יפה).

אכן, הכור הגרעיני בדימונה ביסס את ביטחונה ועתידה של המדינה. אבל אני רוצה להוסיף על כך, לזכותו של בן גוריון, שהוא גם מיסד את התעשיות הביטחוניות וחיזק אותן. אומנם תרומתן בעשרים השנים הראשונות של המדינה היתה עדיין מצומצמת והתעשיות התמחו יותר בתחזוק הציוד הצבאי. אל החל מסוף שנות ה-‏60 אנחנו רואים פריצה קדימה 'בטור הנדסי', כשהתעשייה הזאת מתרחבת ומתפצלת ומתמחה בתחומים שונים ורבים. ממפעלים מתחזקים הם הפכו למפעלים ממציאים ומייצרים. תרומתם לכלכלת ישראל היא אדירה. ובהכרח גם תרומתם המדינית. התרומה של התעשיות הביטחוניות מתפזרת גם לתחום האזרחי, וישנן תעשיות שנכנסות במקביל גם לשוק האזרחי (ייצור כלי מטבח, מטוסים אזרחיים, חלקיקי מחשבים, לווינות אזרחית וכו').

_new_

מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.