לבני אבי, מאמא

פנינה שכטר

פנינה שכטר באירוע בבית הסופר

פנינה שכטר קוראת שיר בקונגרס השירה ורוצה ששיריה יעבירו מסר של אהבה ורצון טוב: שירה של פנינה שכטר רווי געגועים לדמות בנה, דמעה על מות הבן ששכלה

השיר בפרוזה ''לאבי מאמא'' נכתב ונקרא על ידי האם השכולה פנינה שכטר, בקונגרס העולמי למשוררים ה-‏13 בחיפה (ספטמבר 1992). שיר זה המחיש למשתתפי הקונגרס מחו''ל ומהארץ את המשמעות העמוקה של אבדן בן במלחמה, והמצוקה האיומה של ההורים השכולים בישראל. נושא הקונגרס היה: ''ליצור עולם מעבר למלחמות לקראת שנת 2000''. לאחר קריאתה של פנינה המשתתפים מחו''ל בקשו שהשיר יתורגם לאנגלית ויישלח לכל משתתפי הקונגרס ואן הוא נשלח. אנו בטוחים שבעזרתו של השיר, המשוררים מחו''ל יבינו את מצבנו יותר, ושהם יהיו לשגרירים בעלי רצון טוב כלפי ישראל.

הרצל חקק

אני שומעת את פסיעותיך, אביל'ה, מדלג במעלה המדרגות, זימזום עליז על שפתיך, והצלצול!

הצלצול הזה, שרק אתה ידעת להפיק מפעמון הדלת, אני מזנקת אליך, אתה נירכן אליי, מה נשמע, אמא? ואם אתה כבר שואל אבי'לה, ובכן, מאותו יום נמהר, בו הודיעו לי על פציעתך האנושה, הכיפה שלך מעידה על כך, היא מונחת על שולחן הכתיבה שלך, כדור הקלצ'ניקוב טבע בה חור ענק, משהו בדומה לחור שנפער בליבי, מאז ידעתי ימים רעים:
ביתנו הפך לתחנת רכבת, אני באה ויוצאת והולכת ללא כיוון, לאן שאני פונה ומה שאני עושה, הלב זוכר כל הזמן, למרות העמדת הפנים המתמדת.

בראשך היפה, עם התלתלים השופעים שכה אהבתי, השתילו צינורות מתוחכמים, שהובילו מוגלה לתוך שקיות פלסטיק.
אתה! שבהיכנסך הביתה, כמו הבאת קרני אור, אתה עם פניך המאירות, שהחיוך מעולם לא מש משפתיך, אתה עם חוש ההומור המדביק, שהימים במחיצתך היו ימי קסם.

אתה! שמעולם לא חלית, אפילו בנזלת, את השטיח הענקי שלנו הרמת בהינף יד אחת, אותה יד לאחר פציעתך הנוראית צנחה כעופרת, כשהרמתיה בביה''ח. רגליך המוצקות והקלילות כרגלי אילה שלוחה היו מדלגות, לאחר פציעתך הן לא נעו ולא זעו. עיניך היפות הביטו בלי לראות דבר, חיתולים רטובים קרים שמנו על כתפי שמשון שלך לצנן את החום הנורא בגופך.

איננו יודעים: האם סבלת ייסורי תופת? ההיו מחושיך גדולים? היית עמנו או מנותק מעולמנו? האם נשמתך ידעה, שבגיל 20 שנה אתה עתיד להגיע לארץ הרקיעים, ארץ ההיכלות , לאין סוף, לנצח, לזיו הקדושה במרומים? אתה! שכה תאב חיים היית, שהתלהבות אין קץ אפיינה אותך, שכה דבקת בחיים, כאלון תמיר היית.

אתה! שלא רצית להוסיף צער על צערי, שדמעה אחת שלי ציערה אותך עד תהום, בביה''ח מעיין דמעותיי הלוהטות השאיר אותך באותו מבט בוהה, תחינותי ליד מיטתך: אבי'לה,אבי'לה, אבי'לה, שוב הביתה בריא לאמא, לא זכו לשום תגובה.

כולנו היינו לידך, כולנו ראינו את אימת המוות המרחפת עליך למרות ארשת השלוה שהייתה נסוכה על פניך. עינך המופלאות לא היו כבויות, הן היו רחוקות, איש לא ידע את רזי המוח שלך, איזה חוסר ישע!
30 יום נאבקו השמים והארץ, עליך, עד שמלאך המוות בתרועת ניצחון הביא את בשורתו שלעולם , לעולם לא נראה אותך שוב, אביל'ה שלי, ילדי הקט, כמה ליבי בוכה ונואש, לא להיות עוד לעולם אתך? לעולם לא תשוב לביתך? רק תהפך לזיכרון עמום? ואנו נעבור לסדר היום כאילו לא כלום? אבי'לה, האמנם? כאילו לא היית מעולם?

כשנפרדנו בכניסה בפעם האחרונה דמי לא קפא משום שלא ידע,
לא ידעתי שכשאראה אותך בפעם הבאה, שוב לא תהיה זה אתה,
לא ידעתי שזה סוף הדרך ולא ההתחלה, לא ידעתי שהשמש לא תפציע עוד גם עבורך, לא ידעתי שאתה לא תראה עוד את שלל צבעי הפריחה, שבמשעולי הארץ אתה לא תפסע, שביום בהיר וחם אתה לא תלך עם החבר'ה, אתה לא תטבול בים.

לא ידעתי, כשנפרדנו בפעם האחרונה , ששערות כסף לא יצמחו בראשך.
כיסופיי שאינם מניחים ללבי, פעמים מעבירים אותי על דעתי, יום אחר יום, ללא הפוגה, בלב תמיד אותה מהומה, זכרונות, געגועים ותהיות, ואותן שאלות, שאין עליהן תשובות: מדוע אותו כדור קטלני שם קץ לחיי בני?!

בדמיוני, אני מקרינה לעצמי תמונות ללא רצף: אבי'לה בגן ילדים, אבי'לה חייל, אביל'ה עם חבריו, אבי'לה פונה אלי ואנו צוחקים יחדיו. פניך מבזיקים ונמוגים, כשעיני עצומות או פקוחות – בשעת הליכה או בנסיעה, ברחוב או בבתים, בכל מקום ובכל זמן. בשעה שאני משוחחת עם אנשים ובדירתנו השוממה, פעמים, אני בודה מליבי: אבי בגיל מופלג, מוקף בילדיו, בנכדיו ובניניו, ואז בא נחשול עצום ושוטף את דמיוני הפרוע ואני רואה את אביל'ה שלי בארון הקבורה, כשעליו נערמים רגבי אדמה, או אז אני מחניקה זעקת אימה ומצטמררת לשעה ארוכה ואחר מעלה בזכרוני את חדוות הנעורים שלך, שפעמים הדבקת בה אף אותי וכעת פינתה מקומה ליגון תהומי תמידי.

פעמים אני נכנסת לחדר שלך, לא כדי להעיר אותך, אלא סתם כדי לשמוע את הד קולך, במבטי אני מלטפת כל חפץ שהיה שלך ונמלטת על נפשי כחיה פצועה. אבי'לה, בשולחן הכתיבה שלך, טרם פתחתי אף מגירה, איך אעשה זאת והדברים שם כל כך שלך.
הכיסא שלך ריק. אני מביטה וחולמת בהקיץ, רואה מבט תכלת שובב ומתיקות אין קץ בכל ישותך.

כעת, מעט שנותיך, שהוקפאו בתמונות, הם רוב עיסוקיי, יש ובלילות איני יכולה לישון ואז ראשי מוצף בארץ לבנון, אני רואה מאות מחיילנו ואבי בתוכם, האדמה פערה פיה וזעה נעה מתחתם. אך החלו ללבלב וכבר הם אינם, כלי משחית כזיקוקין מתפוצצים בנינו אך הנצו וכבר הפכו קדושים. אני מחזיקה בידי את תעודת הפטירה של בני ומחשבות טורדות קודחות את מוחי: האם לא בני, שצריך לבוא לקברי?

כעת חורף, בחוץ מחשיך, עננים כבדים, דמדומים. משהו בדומה למתחולל בנשמתי, רוחות, ברקים ורעמים, איך אמצא מנוח לנפשי ולכף רגלי? אני קרועה ברגשותי, כלואה בכאבי, הכאב שבאובדן, אבי'לה, אבי'לה, אבי'לה.