|
|
|
חמור כחול לבן
אריה פרלמן
על משמעותו העמוקה של ההימנון הלאומי
כל עוד בלבב פנימה
נפש יהודי הומיה,
ולפאתי מזרח קדימה
עין לציון צופיה,
עוד לא אבדה תקוותנו,
התקווה בת שנות אלפיים
להיות עם חופשי בארצנו
ארץ ציון וירושלים.
כאשר כתב נפתלי הרץ אימבר את ההימנון הלאומי, לא היה מצבו של העם היהודי מזהיר יתר-על-המידה. השנה היתה 1878, ערב הופעת הציונות המודרנית, כאשר רוב העם חי בתנאים בלתי-מחמיאים, ואם נראו שינויים באופק - הרי שהם היו שליליים דווקא.
ההימנון, שנקרא בתחילה ''תקוותנו'' וכלל בתים נוספים, מבטא בראש ובראשונה את ''צילום המצב'' הקיים: מנגינתו מינורית, נוגה, בניגוד בולט לרוב ההמנונים האחרים (אפילו ההמנונים הסורי והטורקי, הכתובים בסולם מינורי - הם בעלי אופי צבאי-טקסי), והנוסח מאוד מתון, יוצא מנקודת התקווה ומסיים בשאיפה לחופש, ולא כמו המנונים רבים אחרים, הפותחים בתביעה לחופש ומסיימים בתרועות ניצחון ועוצמה (כנראה שלא מקרה הוא ששמואל כהן - המלחין של ''תקוותנו'' - התבסס על יצירה מינורית של בדז'יך סמטנה הצ'כי: גם ההימנון הצ'כי מינורי במנגינתו ומתון במילותיו).
יחסי האישי להימנון הלאומי - מילדות - היה מעורב קמעא: מצד אחד, תמיד הסתייגתי מעיוותי הטעמה של מילים: לדוגמא: בשיר ''הימים חולפים - שנה עוברת'', שרים ''חולפים'' במלעיל במקום במלרע, כאילו במבטא הונגרי...
כך גם ב''התקווה'': כבר הכותרת עצמה מבוטאת שלא כהלכה, אך על כך אפשר לומר שההטעמה השונה, גם אם שגויה - נותנת נופך מיוחד, כאילו מבדילה את ה''תקווה'' מ'סתם' תקווה של יום-יום.
לעומת זאת, קשה לתרץ את ''עין לציון צופיה'': העין הרי לא צופה ל''ציון'' במלעיל, שהוא המורה להתעמלות, חבר ילדות או השכן מלמעלה. מדובר הרי ב''ציון'' במלרע - מוקד שאיפותינו הלאומיות!
מצד שני, המנגינה המרגשת, המסר הפשוט והיפה, והמטען הרגשי החיובי הטמון בו - חיבבו עליי את ''התקווה'' עד מאוד.
ואולם, ישנה בעיה אחרת. מבט שטחי על ההימנון עלול להטעות ולגרום לנו לחשוב, שמא התיישן הוא ואיבד ממשמעותו.
הרי מזה 54 שנים יש לנו מדינה יהודית עצמאית בארץ-ישראל, עם כל הקשיים והביקורת, אז אנחנו כבר ''עם חופשי בארצנו''. אפילו המדקדקים ייאלצו להודות, שלפחות מאז 1967 - התגשם גם הפסוק: ''ארץ ציון וירושלים''.
אם כך, נותרו כביכול שתי אפשרויות: האחת היא לשנות את ההימנון ולהתאימו למציאות ימינו, והשניה היא להמשיך ולשיר אותו מתוך שימור-של-כבוד, כשם שאנו משמרים את בית משפחת אהרונסון בזכרון יעקב.
אני בוחר באפשרות השלישית: לטעמי, לא רק שאין לשנות את ההימנון, אלא הוא משמעותי ועדכני לימינו, הרבה יותר מכפי שנהוג לחשוב.
''התקווה'' מחולק לשלושה חלקים, שהם שתי התניות עם תוצאה אחת, כאשר ישנו קשר סיבתי חיובי וחזק ביניהם:
כל עוד בליבו של יהודי הומיה נפשו היהודית - ועינו הגשמית והרוחנית צופה מזרחה, אל ארץ-ישראל וירושלים - אז, ורק אז, תתגשם התקווה להיות עם חופשי בארצנו.
על-מנת להשלים את התמונה, יש לזכור שההתניה עובדת גם בכיוון ההפוך: אם יחדלו היהודים לחוש כיהודים, ואם יפנו את מבטם מערבה, למעלה או למטה, ויתכחשו לארצם ולבירתם - לעולם לא תוכל להתגשם התקווה להיות עם חופשי בארצנו, ואם כבר התגשמה התקווה - היא בסכנת אובדן.
מה פירוש ''נפש יהודי הומיה''? הדבר קשה להגדרה. בשעתו שאלתי עולה חדש (5 שנים) מאנגליה דווקא: ''עם מי אתה מזדהה יותר, עם ריצ'ארד לב-הארי או עם דוד המלך? עם אדמירל נלסון או בר-כוכבא?'' הוא ענה לי: ''גם וגם''. זאת - למשל - ''נפש יהודי הומיה''. אם סיפור הצלתו של ספר התורה העתיק, כתר ארם-צובא, מרגש אותך כיהודי, ולא רק מעניין אותך כבן תרבות, או מסקרן אותך כמו סתם עוד עלילה היסטורית מהווי העולם - נפש יהודי אכן הומיה בך. גם אם אינך מקיים מצוות.
לעומת זאת, אם עובדת היותו של אדם יהודי, היא לא יותר מעובדה סטטיסטית מקרית, כמו צבע עיניים או מספר הנעליים - כאן מתחילה הבעיה.
בעיה זו קשורה ישירות בזו שבאה אחריה: אם לאדם לא איכפת כלל אם יהודי הוא אם לאו, מן הסתם גם ארץ-ישראל לא מדברת אליו במיוחד, ולא משנה מאיזה צד של הקו הירוק.
אולי פרואני או יפני ממוצע יכול להרשות לעצמו לחיות כך. אין עליו שום איום, לא רוחני, לא גופני, לא צבאי ולא לאומי. אין 56 מדינות אנטי-יפניות שתובעות את חיסולה, בסיוע עקיף של האו''ם ושל חלק מדעת הקהל ומעצבי המדיניות בעולם; אין לאומיות אנטי-יפנית שתובעת בעלות מוסרית, רוחנית וממשית על יפן, ואין 2,000 טילים ארוכי-טווח, חלקם חמושים באמל''ח להשמדה המונית - המכוונים לפרו ומחכים ליום פקודה.
בוודאי, אין ספק, שיחידים מבינינו - מכל המחנות הפוליטיים, יורדים מהארץ מסיבות שונות ומשונות, חלקם מתוך ייאוש וחולשה.
אבל זאת איננה התופעה המסוכנת ביותר בעיניי. בעיניי, התופעה המסוכנת והמדאיגה ביותר היא הספקנות הגוברת והולכת בקרב יהודים רבים, בעצם זכות קיומה של מדינת ישראל להתקיים, או לפחות התובנה שישראל חייבת להתנצל כל יומיים על קיומה. לא תמיד זה נעשה במודע, ובוודאי לא תמיד מתוך רשעות - אבל חולשת-דעת, ריפיון רוחני ואובדן האמונה בצדקת הדרך - עושים את מלאכתם של כל מוקיעינו ושוללינו קלה הרבה יותר, ואני מתייחס לא פחות לאנשי המערב מאשר לאנשי ערב. החל משרת החוץ של שבדיה שמתנה את קיומה של ישראל ברצונו הטוב של האו''ם, וכלה בשגריר צרפת בבריטניה שמכנה את ישראל ''מדינה מחורבנת קטנה''. ככל שישנם יותר יהודים, שלא מתוך ייאוש ביטחוני, אלא מתוך הכרה נפשית עמוקה, מתכחשים ליהדותם, ומפנים מבטם הרחק מארץ ציון וירושלים -
לא נוכל לעמוד איתן על זכויותינו, ותקוותנו בת שנות אלפיים עלולה לרדת לטימיון.
|
|
|
חמור כחול-לבן / טור שבועי
