|
|
|
הפרדת רשויות והאחריות למחדל אוסלו
ד''ר ישראל בר-ניר
בעיקבות מילחמת אוסלו, שבקרוב ימלאו לה שנתיים, אנו שומעים חדשות לבקרים את הדרישה ''להעמיד את האחראים לדין''. גם כאן בפורום נתקלתי לא פעם בקריאה הזאת. למרות שמדובר במחדל העולה עשרה מונים על מחדל יום כיפור, מחדל שלראשונה מאז הקמתה העמיד בסימן שאלה את עצם קיומה של מדינת ישראל, יש לי ספק אם בית המישפט הוא הזירה המתאימה לדון במחדל אוסלו (לטעמי האישי, את הצוות שהיה מעורב באוסלו עדיף לאשפז מאשר לפנות לערכאות).
מאחר והפרדת הרשויות היא אחת מאבני הפינה של מישטר דמוקרטי תקין, ברצוני להרחיב כאן קצת את הדיבור על הפרדת הרשויות ועל מעמדה של הרשות השופטת ומעורבותה בניהול המדינה.
למרות שתחום ההיתמחות שלי איננו מדעי המדינה וגם אין לי השכלה מישפטית, ניראה לי שבנושא זה גם לשכל הישר (Common sense) יש מה לאמר.
במובן מסויים הרשות השופטת היא חריג במישטר הדמוקרטי. בעוד שחברי הרשות המבצעת וחברי הרשות המחוקקת נבחרים לתפקידם, וחייבים לקבל את אישור הבוחר להמשך תפקידם אחת לכמה שנים, שופטים ממונים לתפקידם ובדרך כלל המינוי הוא לכל החיים. יש מיספר יוצאים מן הכלל: בכמה ממדינות ארה''ב השופטים ג''כ עומדים לבחירה (לתקופה של 6 שנים), אבל כל השופטים הפדרליים וכן במרבית המדינות, השופטים ממונים.
תהליך המינוי של שופטים אינו זהה בכל מקום, אבל באופן בסיסי יש כאן מצב אבסורדי שכאשר מתעורר קונפליקט בין הרשויות, גוף שהוא במהותו לא דמוקרטי, רשאי לערער על החלטות שהתקבלו באופן דמוקרטי (בארה''ב זה קורה אפילו לגבי החלטות שהתקבלו ברוב מוחץ במישאל עם!). לאור זאת, תהליך המינוי של השופטים הינו בעל חשיבות ממדרגה ראשונה, ולמרות ששום שיטה איננה מושלמת, צריך להבטיח שיהיו מנגנוני בקרה שימנעו עיוותים. השיטה הנהוגה בישראל איננה כוללת מנגנונים כאלה, ולמעשה גם לציבור, גם לממשלה וגם לכנסת אין הרבה מה לאמר בנידון. שופטים בישראל מיתמנים ע''י וועדת מינויים בת תישעה חברים שהרוב המכריע בה מייצג את המימסד המישפטי ולא את הציבור או את ניבחריו. חברי הוועדה כוללים את נשיא בית המישפט העליון ועוד שני שופטים מכהנים בבית המישפט העליון, שני חברים המייצגים את לישכת עורכי הדין, שר המישפטים, שהוא בדרך כלל בעצמו עורך דין, שר נוסף ושני חברי כנסת. בפועל, רק לשלושה מבין התישעה ניתן להיתייחס כאל נציגי הציבור!
בארה''ב לשם השוואה, למימסד המישפטי כמעט אין מה לאמר בתהליך המינוי של שופטים. הנשיא, שהוא ניבחר הציבור, ממנה את השופטים הפדרליים, והסנאט, שגם הוא ניבחר ע''י הציבור, מאשר את המינויים אחרי דיון פתוח. בכל מהלך קיומה של ארה''ב, רק אחד מכל חמישה מועמדים אושר. תהליך המינוי של שופטים במדינות בהן השופטים אינם ניבחרים הוא דומה כשהממנה הוא מושל המדינה והאישור בידי הסנאט של המדינה, שני גופים ניבחרים.
מעמדה של הרשות השופטת בישראל הוא ירושה של שילטון המנדט הבריטי עם מיספר לא גדול של תיקונים והתאמות (לא תמיד לטובה). מה שלא ירשנו מהבריטים זו המסורת של מאות שנים, שתחילתה עם ה''מגנה כרטא'' בראשית המאה ה 13, שהביאה לביסוסו של המישטר הדמוקרטי שם, ושהביאה לכך שהרשות השופטת שם נימנעת מלחרוג מהמיסגרת גם כשהחוק היבש מאפשר לה לעשות זאת. בהעדרה של מסורת כזו, חוסר חוקה המגדירה בצורה ברורה תחומי אחריות וסמכויות של כל אחת מהרשויות, מהווה מתכון בטוח להפקרות שילטונית.
כמו שהטבע ''שונא ווקואום'', גם לחיים יש דינמיקה משלהם, ובהעדר מעצורים כל רשות מנסה להתפשט לתחומים שלא נועדו לה. הרשות השופטת איננה שונה כאן מהרשויות האחרות. בשל מעמדם המיוחד ניתן היה לצפות מהשופטים לרמה של שיקול דעת שלא נימצאת בהכרח אצל הרשויות האחרות, אבל בפועל הטבע האנושי וייצר השררה עושים את שלהם. בין השאר, בית המישפט העליון נטל לעצמו את הסמכות להכתיב לכנסת איזה חוקים עליה לחוקק, ושופטי בית המישפט העליון רואים לנכון להכתיב כללי התנהגות ואתיקה בהתאם לנורמות המקובלות עליהם, בתחומים שאין להם דבר עם החוק.
הצהרתו של נשיא בית המישפט העליון, אהרון ברק, ש''הכל שפיט'', היא דוגמא של מגאלומניה מישפטית שהביאה להסרת את הסכר מפני מבול של תביעות אבסורדיות על כל שטות שבעולם. לאחרונה חל מיתון מסויים בתחום זה בבית המישפט העליון, אבל לא חס וחלילה מפני שהם תפסו שהעיקרון פסול, אלא בשל העובדה שהם אינם מסוגלים לשאת בעומס. דוגמא להיתנהגות אבסורדית של בית המישפט היתה הטיפול בתביעות שחד''ש ו''בצלם'' הגישו לבית המישפט לאסור על צה''ל לחסל טרוריסטים ערבים. במקום לדחות את התביעה על הסף, בית המישפט נאות לדון בה, ורק בשל העובדה שלאחד השופטים היה בן המשרת במילואים, התביעה נידחתה כדי שבנו של אותו שופט לא יסכן את חייו (כך הוא התבטא במהלך הדיון!). נסו לתאר לעצמכם מה היה קורה לו ההרכב שדן באותה תביעה היה כולל רק שופטים שאין להם בנים או שבניהם פטורים משרות מסיבה כזו או אחרת. התביעה עוד היתה עשוייה להיתקבל!.
לשם השוואה, בית המישפט העליון בארה''ב דן בפחות מאחוז אחד מהמיקרים המגיעים אליו, כשאת כל היתר הוא פוסל על הסף, ברוב המיקרים אפילו מבלי לנמק!.
נושא בפני עצמו הוא ההמצאה הישראלית של ''וועדת חקירה מישפטית''. שם קצת מוזר לגוף שלא חלות עליו שום מיגבלות ושעל מימצאיו אין לערער. בית דין שדה, נראה לי כינוי הרבה יותר הולם.
גם בארה''ב ניסו דבר כזה. שם קראו לזה ''תובע מיוחד'' (קנת סטאר, שעשה את המוות לנשיא קלינטון, היה האחרון במעמד הזה). שם תפסו מהר לאן זה יכול להוביל כשנותנים למי שהוא סמכויות ואמצעים בלתי מוגבלים ללא חובת דיווח לאף אחד, והחוק הזמני על פיו המוסד הזה פעל לא חודש.
אצלנו, החגיגה נימשכת. כרגע ישנה וועדת אור שמונתה ע''י ברק מתוך תיקווה שזה יביא לו כמה קולות בציבור הערבי. כמו בוועדות חקירה קודמות, מה שעומד למישפט אלה השיקולים של מקבל ההחלטות ומה הוא ''היה צריך לדעת או לקחת בחשבון''. בכל המקרים שעמדו לדיון, המדובר היה בהחלטות של הדרג המדיני או הצבאי, שהיתקבלו בלחץ זמן, לפעמים תוך דקות, כשתמונת המצב שעמדה בפני המחליט היתה חלקית במיקרה הטוב. תראו לי שופט אחד, או איזה שהוא עורך דין לצורך העיניין, שמקבל החלטה על המקום. גם כשעומדים לרשותו חצי תריסר מתמחים ומתלמדים שעושים עבורו את כל ''עבודת הרגלים'' של איסוף המידע הרלוונטי, עוד לא נולד השופט שקיבל החלטה בנושא כל שהוא בפחות ממיספר שבועות, וזה כשהוא יושב בלישכתו הממוזגת אוויר בלי שום לחץ חיצוני. לפעמים זה לוקח כמה חודשים והיו גם מיקרים שזה נימשך מיספר שנים. אבל ממפקד שנתון בסכנת חיים וצריך לפעמים להחליט תוך שניות, השופטים מצפים ש''הוא חייב היה לקחת בחשבון . . .''
בחזרה לנושא אוסלו, גם במישטר דפוק כמו בישראל שבו הבלגן חוגג בשל העדר חוקה ובשל חוסר תרבות דמוקרטית, תפקידה של הרשות המבצעת הוא לנהל את המדינה. ניהול פרושו קבלת החלטות. מי שבוחר בהנהגה כזאת או אחרת, חייב להשלים עם כך שלא כל ההחלטות של ההנהגה הזאת תמצאנה חן בעיניו. ולכן אין מקום להיתערבותו של בית המישפט בשיקוליה של הרשות המבצעת. יתרה מזאת, המדיניות של ההנהגה שנבחרה באופן דמוקרטי מחייבת גם את אלה שלא בחרו בה. זה טיבעה של הדמוקרטיה, גם אם דבר אחרון זה לא מקובל על השמאל הנאור בישראל שעד היום אינו מכיר בלגיטימיות של ממשלות הימין בכלל, ובזכותו של שרון לנהל את המדינה בימים אלה בפרט.
עם כל ההשגות, ממשלתו של רבין המנוח נבחרה כחוק לנהל את המדינה, והיא לא חרגה מהסמכויות שהוענקו לה. אותו הדבר ניתן לאמר גם על ממשלתו של ברק, אם כי זה שהוא המשיך את מדיניות היו יו המטורפת שלו גם אחרי שאיבד את הרוב הפרלמנטרי, וממשלתו הפכה להיות ממשלת מעבר, מעמיד בסימן שאלה את ההחלטות שלו.
הדבר היחיד בו אפשר להאשים את אנשי אוסלו זה בטיפשות ממדרגה ראשונה. טיפשות זו התבטאה בכך שהם התעלמו לחלוטין מהאפשרות שזה לא יעבוד, ולא השקיעו שמץ של מחשבה בהכנת מדיניות חילופית כל שהיא. אדרבא, זכור לי עוד איך שבאיזו מסיבת עיתונאים, כאשר הוצגה השאלה מה יהיה אם זה לא יצליח, פרס ענה בביטחון האופייני לו ש Failure is not an option.
לצערי הרב, טיפשות איננה עבירה בשום ספר חוקים בעולם.
|
|
|