בשולי רצח ראש הממשלה

פרק 3 של ''שומרי הסף'' הוקדש לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, לפני 18 שנים. ''כוכב'' הפרק היה כרמי גילון, ראש השב''כ דאז.

הצפייה בפרק הביאתני לחמש הערות. שתיים עלו בדברי ראש השב''כ, ושלוש – הרהורים בעקבות הפרשה.

1. נמצאו אשמים בתפקוד לוקה וכושל, שאפשר ליגאל עמיר לבצע את זממו, אנשי האבטחה הצמודה לראש הממשלה בעת האירוע. גילון הלין קשות על שאפשרו ליגאל עמיר להסתובב במקום שעה ארוכה מבלי שאיש בדק או התעניין בנוכחותו. חמשת אנשי האבטחה אפשרו ליגאל עמיר להגיע סמוך לגבו של ראש הממשלה מבלי שאיש יבדוק מה חפצו, ולבסוף, לאחר שירה את הכדור הראשון מאקדחו, לא נמצא אף מאבטח ש''יגיב מיד ויכניס כדור לראש הרוצח''. במערכת המודיעינית מכנים את מה שקרה במקום כ-Unawareness, כתגובה לאירוע שאיננו מצוי בתודעה. עד לרצח רבין רווחה האמונה כי יהודי לא ירצח יהודי על רקע פוליטי. אנשי מערך האבטחה נדרשו להשתחרר מתפישתם זו, ואי אפשר לעשות זאת במהלך השניות הבודדות שנדרשו לרוצח כדי לבצע את זממו. אגב, גם ראש הממשלה עצמו היה נגוע באותה אמונה, ש''יהודי לא ינסה לרצוח ראש ממשלה על רקע פוליטי'', על אף שהיה כבר מקרה קודם – יונה אברושמי שהרג את אמיל גרינצווייג.

2. כרמי גילון מבקר קשות את ועדת החקירה שחקרה את הרצח, ולא בדקה כלל את מסע ההסתה שקדם למעשה הרצח, והניע את יגאל עמיר ליזום את צעדו. ביקורת זו הייתה ללא ספק במקומה. לצורך בדיקת התנהגותם הבלתי נאותה של המאבטחים לא היה צורך בוועדת חקירה מכובדת. מיד, בצמוד למעשה, בדק השב''כ את מה שקרה, ושינה מן היסוד את שיטת האבטחה ואת דרך תפקודם של המאבטחים. לעומת זאת, נמנעה הוועדה מהמלצות כלשהן כיצד - ובאחריות מי - נמצא הטיפול בהסתה הפוליטית.

3. המשך ישיר להערה הקודמת: מה שהניע את יגאל עמיר היה רצונו למנוע בכל דרך את מימושו של הסכם אוסלו, הסכם פוליטי שהיה כרוך בוויתור על עיקר השטח הכבוש בתחומי ארץ-ישראל – בגדה המערבית וברצועת עזה. אין עוררין על כך כי הסכם אוסלו לא מומש. יחד עם זאת, מסופקני אם ניתן לקבוע כי ההסכם נדון היה לכישלון אלמלא נרצח יצחק רבין. זאת ועוד, הטבח שעשה ברוך גולדשטיין במערת-המכפלה הוליד גל פיגועי תגובה ונקם פלסטיניים, והידרדרות משני הצדדים. לאחר רצח רבין, נוצרה שעת-כושר קצרה שניתן היה לנסות ולנצלה לצורך השגת הסכם. שמעון פרס, אשר ירש את רבין, לא השכיל לנצל שעת כושר זו.

4. עלינו לצאת מתוך הנחה כמעט ודאית – כל הסכם מדיני בעתיד, לרבות החלטה על מהלך יזום וחד-צדדי, אשר יהיה כרוך בויתור על ''חלקי מולדת'', יביא לתגובה עממית קשה וככל הנראה גם אלימה, ומשני הצדדים: ההתנגדות לחלוקתה של ארץ-ישראל תלווה גם בהתנגדות ערבית לחלוקתה של פלסטין. ההנהגה המדינית חייבת לזכור זאת. אין זו סיבה שלא לחתור להסכם. אולם תידרש היערכות מראש להתמודד עם התנגדות זו, יידרש שיתוף פעולה משני הצדדים אל מול האלימות הצפויה, ותידרש חריקת-שיניים והמשכת המעשה המדיני, על אף ההתנגדות האלימה.

5. לפני שמונה שנים חווינו את ההתנתקות הצבאית והאזרחית מתחומי הרצועה. בצד היהודי ראינו גם התנגדות בכוח ליציאה, אף שלא כללה אבדות בנפש. המתנגדים להסכם מדיני חדש מקווים כי הלקח שנלמד ברצועה ימנע בעתיד ניסיון ישראלי של פינוי שטחים בגדה המערבית. ואילו בצד הפלסטיני נמשך מאבק החמאס ברצועה: תביעה במישור הטקטי לפינוי ישראלי מלא, אשר יכלול הסרת המצור היבשתי, הימי והאווירי. ובמקביל, המשך המאבק האסטרטגי לחיסולה של ישראל ושחרור פלסטין כולה. והמסקנה – ברורה. אל לנו לצפות כי מימושו של הסכם מדיני עתידי יביא להפסקה מיידית של מעשי האלימות. להיפך.

ועוד הערה: לכל הטוענים כי ההתנתקות מן הרצועה כשלה, ראוי להזכיר כי הצעד של אריאל שרון שיחרר את ישראל ממיליון וחצי פלסטינים במשוואה הדמוגרפית.

---