דחליל המדינה הדו-לאומית

במבט אחורה ובחוכמה בדיעבד נראה כי מנהיגי ישראל מאז סיום מלחמת ששת הימים ועד ימינו אלה לא הבינו ואינם מבינים נכונה גם היום את המצב הכללי במזרח התיכון ושל ישראל בתוכו, בפרט.
החל מההמתנה לטלפון של משה דיין ועד אמונתה של ציפי לבני בהבנת בני שיחה.

אני רואה ב''אינתיפאדה הראשונה'' את נקודת המפנה במערכת היחסים בינינו לבין שכנינו הפלשתינאים. מאבק אזרחי זה שנמשך מספר שנים בעוצמות שונות הבהיר לנו, הישראלים, כי איננו יכולים לשלוט על ערבי יו''ש, עזה ומדינת ישראל כאחד. מנגד מאבק זה נתן לערפאת מושג חדש על הכוח שבידו.

באוסלו נפגשו האינטרסים של הישראלים עם האינטרסים של הפלשתינאים וכך נוצר ההסכם. האינטרס הישראלי, שהיה בזמנו סמוי, של היפרדות מערביי עזה ויו''ש תוך השגת מקסימום ''תנאים'' ישראליים והאינטרס של הפלשתינאים ושל ערפאת בפרט היה ביצוע השלב הראשון ב''תורת השלבים'' שלהם שסופה חיסול הישות הציונית.
השלב הראשון והשני של הסכם אוסלו ענה על צרכי שני הצדדים. העברת שטחים לניהול עצמי תאמה את האינטרסים הראשוניים שלהם.

ברק, כראש ממשלה, יחד עם ביילין ובן-עמי, הלך ל''קמפ-דיויד'' בשנת 2000 בכדי ''לסגור עניין'' ולהסכים על עקרונות של הסכם קבע וסיום הסכסוך. ערפאת בא לשם לצורך יחסי הציבור שלו ושל עמו תוך כדי התכוננות לשלב נוסף ב''תורת השלבים'' שכונה על ידינו ''האינתיפאדה השנייה''.

ערפאת, כיתר מנהיגי העולם הערבי, לא הבין נכונה את המנטאליות הישראלית. הוא האמין כי בטרור ובכוח ניתן ל''שבור'' את ה''רוח'' הישראלית ובכך לעקוף את עוצמת הצבא ולאכוף על ישראל הסדר של נסיגה מלאה בלי כל התחייבות פלשתינאית לסיום הסכסוך. התוצאה הייתה מפלה לפלשתינאים.

אבו-מאזן, יורשו של ערפאת, תומך, לדעתי, באותה תורת שלבים בדומה לערפאת אך מנסה להגשימה באמצעות דיפלומטיה והשפעה על דעת הקהל העולמית. ההוכחה לכך נמצאה במערכת היחסים שלו עם אולמרט. למרות ההיענות הישראלית הרבה שכמעט לא הותירה דרישה פלשתינאית ללא היענות מלאה או חלקית, לא הסכים אבו-מאזן להעלות זאת על הכתב מחשש כי בכך הוא למעשה חותם על סיום הסכסוך. לפחות באופן חלקי.

אני מניח שמערכת השיחות הנוכחית תסתיים באותו שלב.

מה על ישראל לעשות?

אני טוען שהביטחון האמיתי של מדינת ישראל טמון בדמוגרפיה יותר מאשר בגיאוגרפיה. כל זמן שיהיה רוב יהודי מעל 70%, במדינת ישראל, איש לא יבוא אלינו בדרישות לאומיות או אתניות.
לכן עלינו להיפרד מערביי יו''ש (מעזה כבר נפרדנו) תוך סיפוח של גושי התיישבות יהודיים אשר נמצאים ברצף טריטוריאלי עם קווי 67. אין הגיון לספח גוש התיישבותי ישראלי יחד עם עשרות אלפי פלשתינאים.

בכדי להגיע למצב האופטימאלי מבחינתנו עלינו להתחיל מיד ובמהירות בבניית גדר הפרדה בבקעת הירדן, במדבר יהודה ודרום הר חברון ולהשלים את הרווחים בגדר במרכז הארץ. הגדר צריכה לתת מענה לצרכי ביטחון כללי ונקודתי, היא צריכה להקיף גם חלקי ארץ שמיושבים בדלילות לשם מיקוח עתידי ואת מירב הישוב היהודי ביו''ש.
כל הישובים היהודיים שיותרו מחוץ לגדר, והם יהיו רבים במספר אך מועטים יחסית באנשים, יש לפנות בהדרגה, אך בהחלטיות, תוך הסכמה לאומית.
אני מניח כי תהיה התנגדות פלשתינאית נמרצת לתכנית זו וכנראה גם בינלאומית אך נחישות, עקשנות והתמדה מצידנו תביא בסופו של דבר להיפרדות המיוחלת.

אני טוען שמלבד ההיפרדות הטריטוריאלית עלינו גם לבצע היפרדות פיזית. עלינו לנעול את הגבולות בפני הפלשתינאים וגם בפני הישראלים הרוצים להיכנס לשטח הפלשתינאי, לאחר מכן עלינו לערוך סריקה מדוקדקת של כל השוהים הפלשתינאיים הבלתי חוקיים או ''החוקיים למחצה'' ולשלחם למדינתם. עלינו לגרום לכך כי כל היבוא והיצוא הפלשתינאי יתנהל דרך ממלכת ירדן. נכון כי הדבר יפגע בכלכלתנו אך זה ''ירפא'' אותנו מהתלות הכלכלית בפלשתינאים.

בעניין הפליטים וזכות השיבה אין בידינו לעשות דבר. לאחר הקמת ישויות פלשתינאיות בעזה וביו''ש יישארו כמה מחנות בלבנון ובסוריה שכנראה ייעלמו מעצמם.

נשיא ארה''ב ושר החוץ שלו רוצים לרשום את שמם בספר ההיסטוריה על גבו של הסכסוך המקומי לכן, כנראה, יסתיים סבב השיחות הנוכחי בסוג של הסכם סמלי. זו רק דחייה ולא ממש פתרון.
כדאי, מיד, עם סיום סבב השיחות להתחיל מיד בפתרון חד-צדדי מבלי להמתין להתפתחויות בינלאומיות אלו ואחרות.

---