מסיפורי ספירו

ביום שבת 7 בינואר 1989 בבוקר שמעתי נקישות בדלת דירתי בירושלים. מאחר ולא ציפיתי לאורחים נהגתי בזהירות הראויה לאיש שמאל שמוטרד מעת לעת בכל מיני איומים, ושאלתי ''מי שם''? ''משטרה'' ענה לי הקול מעבר לדלת. הסתכלתי בעינית, וראיתי שני שוטרים במדים. פתחתי את הדלת, והשוטרים הגישו לי זימון לבוא למחרת למשטרה לחקירה. ''באיזה עניין''? שאלתי, והם סירבו לענות, אני מניח שגם לא ידעו.

למחרת התייצבתי כנדרש במשטרה ושם התברר לי כי החקירה נוגעת לפנקס שירות 2 שפרסמה תנועת ''יש גבול''. נשאלתי כל מיני שאלות הקשורות לתנועה ולפנקס, מי כתב, באיזה בית דפוס, מי הדובר וכיוצא באלה שאלות, ועל כולן סירבתי לענות בנימוק שמדובר בחקירה פוליטית. שוחררתי בערבות עצמית. גם ישי מנוחין הוזמן לחקירה באותו עניין.

למחרת החקירה, יום שני 9 בינואר 1989, הופיעה ידיעה על כך ב''הארץ'', (מאת לילי גלילי), בה צוין בין השאר כי שלחתי מכתב תלונה לכל השרים וחברי הכנסת מהסיעות הדתיות, על כך שמטרידים שוטרים לחלל את יום השבת בעניין שאין בו פיקוח נפש. ואכן, במכתבים אל כל חברי הסיעות הדתיות בכנסת, אגודת ישראל, ש''ס והמפד''ל תהיתי הכיצד כופים על שוטר יהודי במדינה המגדירה עצמה יהודית, לנסוע ביום שבת קודש (פרשת וארא) למילוי משימה (שהתבררה גם כחסרת שחר) שניתן לבצעה בימי חול? כמובן שבמכתב גם הדגשתי את הסכנה שבחקירות פוליטיות מצד המשטרה והשב''כ. היום הקורבנות הם אנשי ''יש גבול'', כתבתי, ומחר זה יגיע לבני הישיבות.

המכתב גרם למבול של שאילתות מצד חברי הכנסת הדתיים לשר המשטרה דאז, איש מפלגת העבודה חיים בר לב (רמטכ''ל לשעבר). השר נקלע למצוקה ונזקק לתשובות פתלתלות, שהרי ברור לכל בר בי רב שלא הייתה כל הצדקה לאותו חילול שבת. אם זיכרוני אינו מטעני, בסופו של דבר השר התנצל בפני חבריו הדתיים לקואליציה, וגם התחייב כי דברים כאלה לא יישנו.

מכתבי הפך אותי לשעה קלה לחביבם של כלי תקשורת חרדים. מה פתאום, הם התעניינו, חילוני ואיש שמאל כמוני מוטרד מחילול שבת?
הסברתי להם כי יום השבת הוא יום מנוחה מעמל השבוע, וגם מבלי להיות דתי יש לאפשר לעובד לממש את יום המנוחה ולא להטרידו בענייני עבודה, אלא אם כן מדובר בפיקוח נפש. ניצלתי את ההזדמנות וניסיתי לקעקע את הסטריאוטיפ שיש לחרדים על אנשי שמאל, כאילו מדובר בזוללי דתיים. למשל, אמרתי להם, אני תומך בפטור משרות צבאי מטעמי דת ומצפון ולכן תומך בפטור לבני הישיבות שתורתם אומנותם, אבל מבקש להרחיב את העיקרון גם לפציפיסטים ומתנגדי כיבוש.

השבועון החרדי ''יום השישי'' פרסם את מכתבי במלואו (13 בינואר 1989) וגם ראיין אותי. (אמנון אברמוביץ הקדיש לנושא קטע שנון במדורו השבועי ב''מעריב'' – 20 בינואר 1989). כעיתונאי הצעתי לעורך ''יום השישי'' אתגר: לפרסם טור שבועי, בתקווה שייצר דיאלוג בין איש שמאל חילוני לבין הציבור החרדי. תן לי לחשוב, אמר, וכעבור מספר ימים השיב: בוא נעשה ניסיון, אבל אם יהיה שיטפון של מחאות מצד הקוראים, זה ייפסק. ועוד תנאי: אסור לפגוע בכבודם של רבנים. הסכמתי.

וכך נולד הטור ''חילוני לא חרד'' שהחזיק מעמד קרוב לשנתיים. (הטור הראשון פורסם ב-‏10 בפברואר 1989, והטור האחרון ב-‏26 באוקטובר 1990). לא זו בלבד שלא הייתה מחאת קוראים, אלא שרבים ראו בכך שינוי מרענן. להוציא ביקורת על רבנים, בעיקר כאלה המוגדרים ''גאוני הדור'', נהניתי שם מחופש שעלה לעתים על זה שעמד לרשותי בעיתונים חילונים בהם כתבתי. יכולתי לבקר בחריפות את הצבא, השב''כ והמשטרה, את הכיבוש, את מערכת המשפט כולל שופטים, את האפליה נגד ערבים, לכתוב בגנות הגזענות, נגד נשק גרעיני, בוודאי שלא הייתה בעיה להצליף בממשלה (שבה השתתפו גם החרדים) בנושאי ביטחון, במדיניותה הכלכלית שהעשירה את הטייקונים ורוששה את העניים, ולדבר בשבח רעיוניות שמאליים כמו שוויון, אחווה, דמוקרטיה (מדינת כל אזרחיה) ושלום.

''יום השישי'' כבר לא קיים, אבל אנצור בליבי פרק מרתק כיצד פעילות ב''יש גבול'' וחקירה משטרתית מסוכנת הובילה לטור עיתונאי שבין השאר גם תמך בסרבנים. במסגרת הטור טבעתי את האמרה כי אם אצטרך לבחור בין הרב שך שמתנגד להתנחלויות ולכיבוש משום שיש בהם התגרות אסורה באומות העולם לבין פקודות הרב אלוף, אני בוחר ברב שך. חבל שמי ששמים עצמם כממשיכי הרב שך, סטו מדרכו והלכו לשטחים הכבושים.

---

עד כאן רשימה שהופיעה באתר יש גבול. בעקבות הטור בשבועון החרדי ''יום השישי'' נחשפתי לציבור חרדי יוני שקולו לא נשמע ברמה וסברתי שראוי לנסות ליצור מעין חזית חילונית חרדית נגד הכיבוש מבלי לטשטש את המחלוקות בסוגיות דת ומדינה אבל לנהל את המחלוקת בווליום יותר נמוך. ידעתי שהרב שך מתנגד להתנחלויות משום שיש בהן התגרות אסורה באומות העולם. בכנס העולמי של אגודת ישראל שהתקיים בירושלים (השנה לא זכורה לי) מיוחס לו המשפט הנפלא בעברית אשכנזית ''עם ישרואל היה לפני השטוחים (שטחים בעברית מקובלת) ויישאר גם אחרי השטוחים''. נפגשתי עם נתי גרוסמן, מי שהיה אז עורך ''יתד נאמן'' ביטאון ''דגל התורה'' שהרב שך היה מנהיגה הרוחני, והוא הרחיב את השכלתי בתחום זה של גדולים בתורה שפרסמו דברים נחרצים נגד מלחמות ושפיכות דמים.

ביקשתי מגרוסמן להסדיר לי פגישה עם הרב שך, אף כי הערכתי שהסיכוי לכך לא גבוה. והנה הפתעה. נתי גרוסמן הודיע לי כי הרב שך מסכים לקבל אותי בביתו בבני ברק. יחד נסענו לפגישה. ציפיתי, שהרב, בהתחשב במעמדו הרם ביהדות החרדית, מתגורר בדירה מרווחת, אבל הופתעתי מהצניעות בה הוא חי, שנושקת בסגפנות. מדרך הטבע פגישה עם אדם שגילו באזור ה-‏90, לא יכולה להימשך זמן רב. החלפנו אי אלו דברים, אבל חשיבותה בעצם קיומה. הרב קיבל מגרוסמן מידע עלי והסכמתו לפגוש אותי התפרשה על ידי כי אין לפסול על הסף את הרעיון שבשמו באתי.


העיתונאי גדעון ספירו בפגישה עם הרב אליעזר שך בבני ברק, 1990השמועה שנפגשתי עם הרב שך עשתה לה כנפיים. היו כאלה שהרחיקו לכת והפיצו שאני בעיצומו של תהליך חזרה בתשובה. המקומון הירושלמי מרשת שוקן ''כל העיר'' פרסם כתבה תחת הכותרת ''מה קורה לספירו''? (29 ביוני 1990). בראיון עימי הפרכתי את השמועות של חזרה בתשובה וקיבלתי במה בה הסברתי את הרעיון של חזית יונית חילונית חרדית נגד הכיבוש. בעקבות הראיון נתקלתי בתגובות החל מ''רעיון מעניין'' וכלה ''באתה נאיבי''.
במבחן התוצאה האחרונים צדקו. קולם של הניצים הלאומנים והגזענים באגודת ישראל גבר. איש לא יכול היה להתחרות עם הסתותיו של ח''כ פרוש. שני חברי הכנסת מ''דגל התורה'' (נציגיו של הרב שך באגודת ישראל) העדיפו להצניע את עמדותיהם היוניות ולהתרכז בסוגיות של תקציב לישיבות ולא במאבק נגד הכיבוש.

על אף האכזבה, הרעיון המשיך לנקר בראשי. באחד השיטוטים שלי בירושלים פגשתי את חברי אמנון אריאלי, שזה זמן רב לא ראיתיו. אמנון הוא חוזר בתשובה יחיד ומיוחד, אורגינל אמיתי. הוא היה חבר בכיר, כלומר מרכזי, בבוהמה השמאלית בירושלים. דומני שהוא אחד משניים או שלושה חוזרים בתשובה שהיו אנשי שמאל והחזרה בתשובה לא שינתה את עיקרי השקפת עולמם בענייני כלכלה ושלום. היו סוציאליסטים חילונים עתה הם סוציאליסטים דתיים. אמנון היה איש רעים ונשאר כזה גם עם כיפה וציציות. נכנסנו לבית קפה (לא לפני שבדק את רמת הכשרות) וסגרנו פערי מידע איש על רעהו. הוא ידע על הטור שהיה לי בשבועון החרדי ''יום השישי'' ולפתע הוא מציע לי, למה שלא תכתוב אצלנו? מי זה אצלנו? שאלתי. מתברר שאמנון עובד כעורך בעיתון של ש''ס ''יום ליום''. הצעתו הזרימה שוב אנרגיה לרעיון ברית יונית חרדית נגד הכיבוש ונתתי את הסכמתי. המעבר מדיבור למעשה היה קצר והטור הראשון התפרסם ב-‏1 ביולי 1993.
כמו בשבועון ''יום השישי'' גם כאן היה לי מרחב חופשי רב ואיש לא התבלבל באשר לאופיו השמאלי של הטור. המגבלה היחידה – לא לתקוף רבנים, בעיקר לא כאלה הקרובים לש''ס. בש''ס יש אגף של ימין קיצוני המתקרב קרבה מסוכנת לשטח המחיה של הפשיזם. הייתי מוכן לכך שאגף זה ימחה ויגרום להפסקתו של הטור. זה לא קרה.

הטור החזיק מעמד למעלה משנה עד ל-‏4 באוקטובר 1994. הטור שהתפרסם ביום זה עבר על קוד הלכתי שלא ידעתי על קיומו, גם אצל אמנון זה לא הדליק נורה אדומה, וגם המפקח הרוחני היושב במערכת העיתון ובודק שהכתוב לא יחרוג מההלכה והפסיקה, נרדם בשמירה. למחרת הופעת הטור הייתה סערה זוטא מצד מספר רבנים. במה חטאתי? הטור הוקדש לחשודים בחברות במחתרת ימנית שנעצרו לאחר שהתגלה מצבור תחמושת. בין השמות שהוזכרו היה פרופסור תושב הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. אותו פרופסור הוא גרמני שהתגייר והצטרף לימין הקיצוני. בעוד שבגרמניה עם דעות של ימין קיצוני היה מנודה, בישראל הוא נחשב לפטריוט. זהו, אם תרצו, בקליפת אגוז ההבדל בין גרמניה של היום לישראל. כתבתי שאין אנו זקוקים ליבוא גזעני, די לנו מהייצור מקומי. מתברר כי ביהדות אין להזכיר לגר את היותו גר. כך הסתיים הרומן שלי עם ש''ס.

הסתיים? כמעט. בטוריי בעיתונות החרדית יצאתי להגנה על שר הפנים אריה דרעי. אז עוד לא דובר על לקיחת כספים לכיסו, אלא על מינהל לא תקין במשרדו וניתוב כספים למוסדות שש''ס הייתה מעוניינת ביקרם, תוך עקיפת חוקי התקציב. מוטי גילת, אז כתב ''ידיעות אחרונות'' (כיום משכיר את שרותיו לחינמון ושרותון של נתניהו ''ישראל היום'') נעץ את שיניו בדרעי ולא הרפה. ראיתי בכך גבורה על חלשים. שהרי אין כמעט שר, מאז קום המדינה ועד היום שלא העדיף בהקצאת תקציבי משרדו למקורבים, הן במישור של מינויים אישיים ובין בתמיכה במוסדות וארגונים שנמנו עם מעגל בוחריו. סברתי שלשלוף את דרעי לחקירה פלילית, הוא משגה ואפליה וכי יש להסתפק בביקורת של מבקר המדינה כפי שהיה נהוג עד כה. לאור טוריי בהם הבעתי את התנגדותי לסטנדרט הכפול, אחד לדרעי ואחד לאחרים, קיבלתי טלפון מבנו של הרב עובדיה יוסף, הרב דוד יוסף, ששאל אותי אם אני מוכן להצטרף לוועד ציבורי למען דרעי, ונתתי את הסכמתי.


כלהעיר, 29.6.1990
היו כל מיני נשמות טובות ששאלו אותי, חצי בקריצה וחצי בכאילו הומור, כמה הרווחתי מהתייצבות לצדו של דרעי? בדרך כלל עניתי ברוח דומה. לאחד אמרתי שטרם הגשתי את החשבון, לשני שאנחנו בעיצומו של מו''מ באיזה מטבע ישולם לי ולשלישי השיבותי שמחר דרעי יבקש את אישורה של הממשלה למינויי כמנכ''ל משרד הפנים. האמת היא כמובן שהכל נעשה לשם שמיים. נפגשתי עם דרעי במשרדו פעם אחת. בשיחתנו שאלתי בין השאר האם לקח כספים לכיסו (וכאמור אז טרם הועלה חשד זה ואני התעקשתי לעשות אבחנה בין שחיתות אישית לבין מנהל לא תקין במשרדו), והוא השיב בחס וחלילה. בשיחתנו העליתי את סוגיית מינוי ראשי ערים ומועצות מקומיות על ידי שר הפנים לרשויות לא מתפקדות, והוא שאל אותי אם יש לי עניין בכך, כי הוא מחפש עתה מועמד לראש מועצה ממונה באבו גוש. עניתי לו כי מעבר לעובדה שאין לי עניין בכך (על אף השכר והתנאים הנלווים המפתים) אמרתי לו שיהיה זה משגה למנות יהודי למשרה, יש בכך ביטוי להתנשאות כאילו אין ערבי המתאים לתפקיד זה.

לקראת סוף 1997, כאשר מאחורי 11 שנות פעילת התומכות במרדכי ואנונו ובמזרח תיכון חופשי מנשק אטומי ביולוגי וכימי, עלה בי רעיון די מטורף, אני חייב להודות, לבקש מדרעי פגישה עם הרב עובדיה יוסף ולבקש ממנו תמיכה בשיחרור מרדכי ואנונו מטעמים הומניטאריים, לאחר 11 שנות בידוד בכלא. הרעיון נולד לאחר שאלפי בקשות לחנינת ואנונו שנשלחו מרחבי העולם אל נשיא המדינה, ראש הממשלה, שרי המשפטים והביטחון לחון את ואנונו, מאנשי שם, אמנים, סופרים, אישי דת, שרים, חברי פרלמנטים, כלות וחתני פרס נובל כמו גם פעילי זכויות אדם מפשוטי העם, לא נענו. הגם שידעתי שהסיכוי לגייס את הרב עובדיה הוא נמוך ביותר, בסדר גודל של זכייה בפיס או בטוטו, סברתי כי ראוי לנסות בתקווה שהסולידריות המזרחית תגבר על ההיבטים האחרים. משקלו של הרב בפוליטיקה הישראלית הוא כזה שתמיכה שלו בשיחרור ואנונו שקולה כנגד כל הבקשות מחו''ל.

התקשרתי לדרעי וביקשתי ממנו שיסדיר לי פגישה עם מרן (כתוארו בפי מעריציו ותומכיו). לאיזה צורך הוא שאל. החלטתי לא לגלות ולהסתפק בעילה הסטנדרטית של בקשת ברכה. דרעי אדם עסוק. הייתי צריך להזכיר לו מספר פעמים, שמא שכח, והתשובה גם היא סטנדרטית: לא שכחתי, אבל הרב עסוק והתור גדול. סופו של סיפור שהפגישה נקבעה והתקיימה ב-‏8 בפברואר 1998. הוכנסתי ללשכתו של הרב,חדר גדוש ספרים, ספרי הלכה כמובן. בחדר נכח אחד מעוזריו, שנענה לבקשתי לצלם את המפגש. כשרק הזכרתי את השם ואנונו, הוא נאטם, אבל ביקש לברך אותי בטקס המקובל; כרעתי ברך והוא הניח את ידו על ראשי, מלמל ברכה שהתקשיתי בזיהויה, העוזר צילם והפגישה הסתיימה. לא היו הפתעות, המשימה נכשלה.

מותו של הרב עובדיה יוסף החזיר אותי לפגישה עימו. פולחן האישיות סביבו הזכיר לי ימים עברו. כפי שסטלין לא היה שמש העמים, הרבי מלובביץ (שגם איתו נפגשתי ב-‏1968 עת כיהנתי ככתב ''על המשמר'' בארה''ב) אינו המלך המשיח, כך להערכתי הצנועה והלא קובעת הרב עובדיה יוסף לא היה גדול הדור. (בהמשך ההסבר). היו הפרזות לרוב, כולל מספר המשתתפים בהלוויה. 800 אלף זו הגזמה פראית, ואני מעדיף הערכה של חברה שעוסקת בכך בכלים מדעיים והיא העריכה כי מספר המשתתפים היה בין 200 ל-‏250 אלף שזה גם הרבה אבל היו כבר הלוויות בסדר גודל כזה. עו''ד חרדי שהתראיין בתכניתם של לונדון וקירשנבאום אמר שאיש כמו מרן מופיע אחת ל-‏500 שנים. נשמע מוגזם על פניו.

אדם לא יכול להיות גדול הדור במאה ה-‏21, גם לא במאות קודמות, אם הוא מפנה עורף לתרבות האוניברסלית. קיימת אי הלימות בין גדול הדור לבין המפלגה שהקים והנהיג שאין בה ייצוג לנשים, מגבה במשך שנים את אלי ישי, גזען נוקשה שלא היה בתרמילו כשר פנים קמצוץ של חמלה ללא יהודים סובלים. מרבים לזקוף לזכות מרן מהפכה חברתית, אבל אני מתקשה לאתר אותה, שהרי מצבם של המזרחיים, שלמענם לכאורה קמה ש''ס, לא השתפר כזית במשך עשרות השנים בהן כיהנה ש''ס בממשלה. הפערים רק העמיקו. החליפות המחויטות של מנהיגי ש''ס מסמיקות מחמת הבושה. רשת החינוך שש''ס הקימה, ללא ספק הישג מבחינתה, מוציאה תוצרים בעייתיים בכל הקשור להשכלה כללית והשתלבות בחברה המודרנית.

הגידופים כלפי יריביו מטילים צל על גדולתו. את הערבים כינה עמלקים, לשולמית אלוני איחל מוות והפיכת יום מותה למשתה, יוסי שריד הושווה להמן הרשע ואת שופטי בית המשפט העליון כינה בועלי נידות. יש לי ביקורת נוקבת על מערכת המשפט, אבל היותו של שופט בועל נידה אינו מלמד על דרכו השיפוטית.

אין ספק שמרן הפך לדמות שמגנטה ציבור גדול שחש מוזנח ומופלה. הוא נטע בהם גאוות יחידה אבל בפועל זה היה מעין פלסבו, שהרי כאמור לעיל מצבם הכלכלי ומעמדם בהיררכיה החברתית והפוליטית לא השתפר.

אשר על כן אני מבחין בין גדול הדור לבין גדול בתורה. מקובלים עלי דברי רבנים ומומחים להלכה כי מרן היה גדול בתורה, פוסק נועז, עוקר הרים. כחילוני אני חייב לשאול, איזו תורה? שהרי 70 פנים לתורה. מנקודת מבטו של אדם נאור, יש בתורה פנים יפות וכעורות. התורה של היהדות החרדית דוחה את מדע ביקורת המקרא. זו תורה המאמינה שאלוהים יצר את האדם,שהומוסקסואלים דינם מיתה, שהשמדת העמים בספר יהושע הייתה צודקת כי כך ציווה אלוהים. תורה שיש בה ממזרים ועגונות וגם פוצעת ילדים בגיל 7 ימים. מרן התיר עגונות בעקבות מלחמת יום כיפורים, וגם מנע הכרזה על ילדים כממזרים, על כך הוא ראוי להערכה. מנקודת מבט חילונית יש לבטל קטגוריות אלה שאין להן מקום בחברה דמוקרטית. טרם נמצא הגאון שיוציא פסק הלכה המבטל את הממזרות ומעמד העגונות, וספק אם יימצא, שהרי מדובר באבני היסוד של מצוות דתיות. מכאן גם החשיבות של הפרדת הדת מהמדינה.

עובדיה יוסף כתב 40 ספרים שיש להם חשיבות מרובה לציבור החרדי, משום שהם דנים בסוגיות הלכתיות אבל ברובם אינם רלבנטיים לציבור חילוני. דווקא בפסיקה חשובה שלו מ-‏1979, שיש לה רלבנטיות לכלל הציבור, חילוני כחרדי, בה קבע כי מותר להחזיר שטחים מחמת פיקוח נפש, חזר בו ב-‏2003 במכתב אל מתנחלי השטחים הכבושים.

עבור הנוהים אחריו עובדיה יוסף הוא כל הסופרלטיבים שהם מרעיפים עליו. כאשר אני שומע את אילנה דיין ושדרנים אחרים, חילונים גמורים, אוכלי טריפה ובועלי נידות, מאמצים את הסופרלטיבים שחסידיו של הרב עובדיה יוסף מייחסים לו, זה נשמע מזויף, לא אמין וחנפני.

להשקפתי אין דבר כזה ''גדול הדור'', אלא יש אנשים חשובים שבולטים בתרומתם הייחודית. אחד מהם הוא מרדכי ואנונו, האישיות הבולטת ביותר שהוציאה יהדות המזרח, משום שהוא פרץ את הגטו הדתי והעדתי, לעבר האוניברסאליות. הוא תרם תרומה חשובה למאבק העולמי והאזורי לחיסול הנשק הגרעיני ולהצלת האנושות מכיליונה. לא במקרה הוא זכה להוקרה ולפרסים לרוב מארגוני זכויות אדם ומדי שנה הוא מועמד לפרס נובל לשלום, אבל דווקא לו מתנכרת מדינת ישראל והקהילה המזרחית בתוכה.

ביום שיחרורו של מרדכי ואנונו, 21 באפריל 2004, עמדו בשער כלא שיקמה באשקלון שתי קבוצות משני עברי הכביש. קבוצה אחת של מתנגדי ואנונו, רושפת שנאה, מרביתם יוצאי ארצות ערב, וקבוצה שנייה של תומכיו שעם חבריה נמנו פעילים נגד נשק גרעיני, יהודים וערבים ביחד עם תומכי ואנונו מחו''ל, בעיקר מארה''ב ואנגליה. מתנגדי ואנונו זיהו את ח''כ עסאם מחו'ל, וקראו לעברו קריאות גזעניות, נגדו ונגד ערבים בכלל. כאשר הערתי להם כי הם יורים ברגליהם כי הם בעצמם יהודים ערבים, הם הגיבו באלימות מילולית, גידופים מתחתית בור הקללות, ולאחר מכן בזריקת אבנים. אלמלא המשטרה שחצצה בינינו הם היו צולים אותי וזורקים את גופתי למאכל החיות.

כמה עצוב שמכונת התעמולה הישראלית הצליחה להחדיר בהם סוג של שנאה עצמית המופנית נגד עמי ארצות מוצאם. בהקשר זה הם התגלו כתלמידים מהירי קליטה. זה היה מעין טקס קבלה לחברה הישראלית, אבל זה לא עזר להם להיכנס להיכל התהילה הישראלי אשכנזי. הגזענות נגד ערבים (בעסקת חבילה גם נגד שחורים והקהילה ההומו-לסבית) הוזנה על ידי נציגי ש''ס בכנסת ואלה קיבלו מציבור מצביאיהם היזון חוזר של הסכמה גורפת, שמצידה הקצינה את עמדות ההנהגה, ששוב קיבלה עידוד מהשטח. בתהליך זה של חד גדיא הפכה ש''ס לסמן הימני של הגזענות הישראלית. הרב עובדיה יוסף, שמרבים לדבר על מתינותו, לא עצר את רכבת השדים הזו.

הגזענות נגד ערבים לא נעצרה שם והיא מכה גם בבית פנימה נגד אתיופים. דיירי בית באשדוד, מרביתם יהודים מזרחיים, הקימו קול זעקה כאשר משפחה אתיופית ביקשה לקנות שם דירה. הם ניסו לחבל בעסקה בנימוק שכניסת משפחה אתיופית תוריד את ערך דירותיהם.(אינני זוכר אם הצליחו). כך נסגר הפער בין הגזענות המתנחלית אגודאית והממסד השלטוני לבין ציבור משמעותי של יוצאי ארצות ערב ונציגות ש''ס בכנסת. בתחום זה הפכו ממובלים למובילים.

מנהיגותו הרוחנית משולבת בשליטתו הפוליטית העניקה למרן את הסמכות לנווט אחרת. הוא היה יכול להיות הדסמונד טוטו הישראלי המנצל את מנהיגותו למאבק למען זכויות אדם. בסופרמרקט הקרוי יהדות יש די והותר עוגנים המאפשרים זאת. בשביל זה צריך להיות פתוח לעולם, לראות בכל בני האדם מי שנבראו בצלם הזכאים לזכויות אדם ללא קשר אם עברו ברית מילה אם לאו, אם יהודים המה אם לאו. מרן בחר באופציה של הסתגרות והתנתקות מהעולם החוץ תורני הלכתי. מהיבט זה אין הבדל בין החרדות האשכנזית והספרדית. אני בספק אם מרן או מי מעוזריו קראו את ההצהרה האוניברסאלית בדבר זכויות האדם שהתקבלה באו''ם ב-‏1948 כלקח מתקופת השואה. ואם קראו לא הפנימו. איזו החמצה.

---