|
|
|
ילדת הדורותהרצל חקק
כמה מלים על ספרה של קרן דור : ''השתקפויות / בארץ שכמותי'', הוצאת צור אות, 2013. קרן דור משוררת צעירה, שפה ישראלית, חיבור מובהק לשפת העכשיו, אך מי שמיטיב לרדת לנפש המלים, מגלה שקרן דור מתכתבת לא רק עם הצעקה האחרונה של העכשיו, היא יוצרת קשר עם לשון הספרות העברית, קרן דור מתכתבת עם הדור. בעטיפה האחורית מגדירה עצמה קרן דור: משוררת וסופרת עכשווית. וזה לא מקרי. עכשוויות פירושה בקודים הישראליים: היצמדות לכאן ולעכשיו, חוסר מחויבות, להיות צמוד ל'אני' ולא ל'אנחנו'. אלה הציפיות שלנו מקרן דור. אך בספר עצמו היא מתעתעת בנו. היא נעה על החבל הדק שבין עכשוויות לבין רצף הדורות, בין מחויבות לאני לבין התפקדות על הרצף של ה'אנחנו'. ובזה אכן היא מפתיעה. ניקח כדוגמה את השיר ''יַלְדֵי הַדּוֹרוֹת'', עמוד 55: יַלְדֵי הַדּוֹרוֹת נוֹשְׂאֵי הַבְּשׂוֹרוֹת צוֹעֲדִים יַחְדָּו, מְחַפְּשִׂים פֶּלֶא עֶרְכִּי.
קֻפְסָה דְּהוּיָה וּזְרוּקָה לָאֲנָחוֹת,
מְכִילָה אַרְבָּעָה חִצֵּי חַיִּים
וְהִיא מוֹלִיכַת הַיְלָדִים.
מִכְסֵה הַקֻּפְסָה הַגְּדוֹלָה נִפְתַּח וְהַסֵּפֶר
הַמֻּנָּח בְּתוֹכָהּ, נְטוּל תֹּכֶן.
הַשּׁוּרוֹת נוֹשְׁקוֹת לְדַפֵּי הַסֵּפֶר.
בְּחִירוֹת רֵיקוֹת בְּרֵאשִׁית דַּרְכָּם
שֶׁיִּתְמַלְּאוּ בְּבַגְרוּתָם.
כְּרִיכַת הַסֵּפֶר מְהוּלָה בְּבִטָּחוֹן.
קֻפְסָה שְׁנִיָּה מְכִילָה עֲלֵי דַּפְנָה וּמִשְׁקָלָהּ כְּנוֹצָה. כְּבֵדָה כְּזָהָב.
עֲלֵי דַּפְנָה עוֹרְמֵי שַׁלְוָה.
קֻפְסָה שְׁלִישִׁית מְעֻטֶּרֶת טוּרְקִיז,
תּוֹכָהּ הַמְּיֻסָּר יַחַד עִם הַתֹּם.
סֶרֶט מַתָּנָה עוֹטֵף קֻפְסַת נְתִינָה.
אֶגְרוֹף קָטָן נִפְתַּח, תּוֹכוֹ קֻבִּיָּה
עָלֶיהָ מֻנָּח תִּלְיוֹן זָהָב,
חֲרִיטַת תְּבוּנַת אָדָם.
מְקוֹמוֹ יִהְיֶה בָּטוּחַ לְעוֹלָם.
|
 השורה הראשונה מפתיעה ונוגעת בנקודה המרכזית: קרן כותבת על ילדי הדורות. לא על ילדי הפרחים, לא על ילדי ה'רוק' וגם לא על ילדי החוויה 'הפריקית'. מה מעניין אותה? ילדי הדורות.
הדרך ל'תליון הזהב' סלולה וברורה: זה גם מבשר על בחירה בערכים אחרים. הבחירה בילדי הדורות היא בחירה ערכית. במקום להיצמד לזהות האופקית, היא הולכת אל הזהות האנכית: אל הזמן, אל הדורות, אל כל הילדים של הדורות, שהובילו אל זהותה כאן ועכשיו.
החיבור לַיחד הוא מובנה כאן, הוא חלק מן הזהות הזאת שמחפשת את הרציפות, את ההמשכיות, וגם את החיבור לַכּלל, לקולקטיב.
יַלְדֵי הַדּוֹרוֹת נוֹשְׂאֵי הַבְּשׂוֹרוֹת צוֹעֲדִים יַחְדָּו, מְחַפְּשִׂים פֶּלֶא עֶרְכִּי.
לא 'אני' אלא : 'יחדיו'. לא שגרה ורציונליות, אלא: פלא. לא חיים ללא ערך, אלא: 'פלא ערכי'.
וכאן היא מציירת את קופסת הזהות: קופסה זו מוליכה את הילדים בכל הדורות. כדי לשמור על רציפות של זהות, על המשכיות, יש קופסה סודית, שהיא הקוד המכוון של הילדים בכל הדורות.
זו 'הקופסה השחורה' היקרה מכל. בתוך הקופסה יש ספר: הם צריכים לכתוב את זהותם בספר. כל דור כותב את הספר שלו לדור הבא. בלבו של השיר היא פורשת את 'הקופסה השחורה' של הקופסאות:
קופסה שנייה מכילה עלי דפנה. הקופסה משדרת רצון למצוינות, להגיע להישגים, להגיע אל עלי הדפנה. אך אולי הרמז הוא: לא לנוח על עלי הדפנה. אלא לעשות, לתת.
וכאן באה הקופסה השלישית שמבשרת זאת: מה התוכן שלה? תום. ויש גם קופסה משמעותית יותר לנתינה: הקופסה הרביעית: נתינה. לפעול מתוך תום, לפעול תמיד מתוך מחויבות של נתינה.
וזו משמעות השירה בעיניה: מי שזורע זרעים של נתינה, זוכה לקטיף נצחי. האדם הנותן יזכה גם לתליון הזהב הראוי לו על נתינתו. והסיום הוא: מקומו יהיה בטוח בעולם.
זהו שיר מלא תקווה: מי שמתחבר אל ילדי הדורות, אל התום שלהם, אל ספר הזהות שהם מחברים בכל דור, הוא זה שייצור את התרבות שיש בה המשכיות ורציפות. אין משמעות למושג תרבות ללא פרספקטיבה של זמן.
קופסאות הזהות בשיר של קרן דור מבשרות לנו, שהקוד של הזהות הוא נאמנות לזמן, לרציפות הדורות וגם לערכים של הדורות. מי שאכן ילך בדרך זו כיוצר, יזכה לשירה, שהיא נדבך במסורת הדורות. ואז אכן גם יזכה לפלא ערכי ולתחושת יחדיו:
הנה לדוגמה שיר שנראה שיר אהבה – אבל מעבר לו אנו רואים חיבור בין זהויות.
הנה שורות שאינן מניחות לנו, שורות מתוך השיר ''מטוטלת''.
חַיֵּינוּ בִּשְׁנַיִם
דּוּאֶט שֶׁל עֶשֶׂר שָׁנִים
בֵּין וַלְס וְטַנְגּוֹ.
קוּפִּידוֹן יָרָה אֶת חִצָּיו.
נִשְׁבַּר לִבּוֹ שֶׁל קוּפִּידוֹן
לְעֶשֶׂר פִּסּוֹת.
וּבֵין פִּלְחֵי רִגְשׁוֹת-אֵימָה
עָרְמַת הַלֵּב
הִיא נוֹתְרָה עֵירֻמָּה,
רַק מִלּוֹתֶיהָ עִמָּהּ.
|
קרן דור קוראת מספרה, צילמה תפארת חקקהמסר: המלה היא התיעוד של מה שנותר. זה כל מה שנשאר מן החוויה. לשירה יש כוח להציל את הכול, לחבר בין כל השברים, בין כל הפלחים.
קרן דור יודעת לחבר בין שׂדות של משמעות – וכך אנו נסחפים מעולם הריקוד, עולם הטנגו והוואלס, לעולם המיתולוגיה, אהבה קלאסית בתוך ריקוד קלאסי, החץ המיוחל של קופידון, ויש גם שלב השֵבר.
קופידון עצמו, הוא שיורה את החיצים ומחבר בין הלבבות, לבו שלו נשבר לעשר פיסות. מה יהיה גורל האהבה, לנוכח השבר הגדול, לנוכח אותן עשר פיסות של לב שבור. יש רצון של המשוררת לעכל את גודל האסון, וכאן אנו עוברים למישור של פלחי רגשות, פלחי רגשות אימה.
מה יוותר מכל הטרגדיה הזו? המשוררת לוקחת אותנו ממישור חיצי האהבה, למישור 'עורמת הלב'. כאן טמונה אותה חוכמה לתת לכל הקורה משמעות, ויש כאן משחק מלים בין עוֹרמה לבין עירוּמה.
כאן עולה המשוררת למישור המבּט ממעל, מבטה של היצירה: היכולת לצפות על הכול מבחוץ מחייבת יכולת לסגל לך משחק בין נגלֶה לנסתר, יכולת להערים על המציאות, להבין אותה ולתת לה פֵּשר משלך.
אותה חכמה עירומה לעצמה, חשופה בראש חוצות, וזה כוחה, הכוח של המלים.
העורמה נדמית לנו כמסתירה דברים, אבל ערמה אמיתית היא עירומה, חשופה ואינה מגינה על עצמה, כוחה ביכולת לבחון הכול ללא מסתור, ללא מקַדמי הגנה.
אין היא צריכה למסכים וללבושים ולרבדים שיָגנו עליה, היא בכוח המבט שלה הרואה הכול, בכוח המילים שלה – היא זו שתיתן מזור לכול, פשר לכול.
ליוצר יש כוח לצאת ממעגל השברים וההתרסקות, ולחבר הכול למסכת אחרת,
חפה ועירומה מכל מה שהיה. הטנגו והוואלס וחיצי האהבה, כל אלה הופכים
לדבר שהיה, וחָכמת הלב היא זו שתישאר, היא תיתן לכול משמעות רוחנית, היא בכוח המילים שלה, בכוח השירה.
וכך אנו רואים עוצמה זו של השירה בשיר ''עוֹף הַחוֹל'' בעמוד 29. היוצר מתואר כעוף חול שבתהליך היצירה בכל פעם הוא נוסק, ואחר כך מתרסק:
עוֹף הַחוֹל נוֹסֵק וּמִתְרַסֵּק.
עֲיֵפוּת הַחֹמֶר סוֹפֶגֶת אֶת כְּאֵבֵי נַפְשׁוֹ.
לְצִדּוֹ גּוּפָהּ הַמְּשֻׁתָּק,
יָדָהּ זָבַת הַדָּם אוֹחֶזֶת בְּדוּאֵט הַלְּהָבִים.
נְקֻדּוֹת מַבָּט מְשֻׁלְהָבוֹת מְשַׁחֲרוֹת לַקְּרָב.
הִיא מְקוֹנֶנֶת עַל מַבָּטוֹ שֶׁנָּדַם,
כְּנָפָיו תְּקוּעוֹת בָּאֵפֶר הַחַם.
כְּנָפָיו שְׁמוּטוֹת עוֹלָם,
מַתִּירָה אֶת מְעוֹף הַצִּפּוֹר.
|
עוף החול הוא עוף הפניקס, והמחזוריות שלו היא בין נסיקה והתמלאות, למצב של אובדן והתרסקות, מצב של התרוקנות. המשוררת נותנת לכל זה פשר רוחני, עייפות החומר.
היא נוטשת לרגע את הרובד המיתולוגי, שמתאר כל זאת כתהליך דטרמיניסטי קבוע החוזר על עצמו, ובעיניה זו עייפות החומר שגורמת לפסגות מחד גיסא, ולשבר מצד שני.
הסיום מחזיר לנו את האמונה ביכולת השירה:
כְּנָפָיו שְׁמוּטוֹת עוֹלָם,
מַתִּירָה אֶת מְעוֹף הַצִּפּוֹר.
|
רגעי השבר והנפילה אל האפר החם, יש להם תקומה. הכנפיים שלו עוף החול אכן שמוטות עולם, אותה עייפות חומר מקבלת ממדים אנושיים, ואנו צופים בגופה המשותק, בידה זבת הדם האוחזת בדואט הלהבים.
שוב אנו מתוודעים לסוג החיבור, אותו דואט שראינו גם בשיר הקודם: המשבר קשה, גם כשהמציאות זבת דם, עדיין נאחזים באותו סוד של חיבור, בדואט. והפעם מדובר בדואט של 'להבים'.
והשורה הבאה מפרשת זאת:
נְקֻדּוֹת מַבָּט מְשֻׁלְהָבוֹת מְשַׁחֲרוֹת לַקְּרָב.
מתברר עתה, שהנפילה אינה רק עייפות של חומר, ולא פלא שבאותה שורה נאמר –
עייפות החומר סופגת את כאבי נפשו. יש כאן שבר רוחני ושבר נפשי כאחד.
כאן באה הקינה על מבטו שנדם, ואנו למדים לדעת, שכדי לנסוק תמיד ולהמריא, צריך מבט חי ונושם, לא מבט שנדם. הסיום מעיד על כוח המלים, כוח השירה: יש תקווה, המבט החדש, הראייה האחרת, הן שיתרו את מעוף הציפור.
קרן דור עוד תפתיע אותנו באותה חיוניות לירית, תפתח בפניני נתיבים של אור, נתיבים של שירה, שיודעת לגעת בשברים ולחבר אותם מחדש.
|
|
|
ילדת הדורות
יפה
