על ספרה של כרמית רינצלר, ''אפיקי הלב'', הוצאת פיוטית בעריכת שושנה ויג, 2014, 136 עמודים.
דרכה של כרמית רינצלר לספר סיפור, היא דרכם של המספרים שהיו מקהילים את הקהל בסוף היום, ומספרים לו סיפור שעבר מדורי דורות. לכל סיפור היה, כמובן, מוסר השכל. מי שבוחן את הסיפורים של כרמית רינצלר, אכן מגלה, שאין המדובר ברצון לעצב מציאות מודרנית ועלילה מודרנית. כרמית ספגה בבית הרבה מסורת, הרבה חוכמת חיים, והסיפורים שלה נשמעים כאילו עברו מדור לדור, פולקלור חדש שעיצבה יוצרת חדשה, כרמית.
מי שהכיר הסיפורים על אב שהותיר צוואה לילדיו, או אב שבחן את ילדיו בערוב ימיו מי מהם הנאמן לו ביותר – מוטיבים אלה מחלחלים בסיפור הראשון ''צוואה רוחנית''. הדגש בסיפור הוא, כמובן, שהנחלת העושר הרוחני היא הדרך הנכונה, היא זו המעניקה לאדם עושר אמיתי, תובנות אמיתיות.
סיפוריה של כרמית רואים בטבע ובחיי האדם כלים שלובים: גם בסיפור על אורית אנו רואים את החיבור לציפורים ולאפיקי הטבע:
ציפור קטנה עמדה על סורג חלונה... (עמוד 114). בסיפוריה של כרמית בני הכנף הם דרך לבטא חלומות לנסוק, להמריא למעלה. ובסיפור אחר אותו קשר לטבע הקסום:
בלילות הירח והכוכבים נפשו בשמים ונדמו בעיניה כמפת כסף רקומה בכוכבים... (עמוד 85).
כך אנו פוגשים במרבית סיפוריה את גיבוריה בסביבה כפרית, מנסים לפייס את רוחם ואת מכאוביהם באמצעות קשר לטבע, לעץ, לזריחה. בסיפור על 'העץ האוהב' יש תחושה, שהטבע הוא חלק בלתי נפרד מחיי אנוש, שיש לטבע כוחות להתחבר לאדם, לדבר אליו.
הדברים נאמרים כמשפטים הנשמעים כפתגמים מאוצר ספרות החוכמה:
אם החיים קשים אפשר להתגבר עליהם, די שהעיניים רואות את השקיעה הזוהרת בדמדומים כחולים, זה נותן הרגשת שייכות, אני חי ונושם (עמוד 13).
העץ הופך להיות הדמות, הסמל – ועל משענת זו נסמך גיבור הסיפור. בכל הנתיבים אין הוא מוצא מרגוע, וההרגשה שלו היא, ש''באו מים עד נפש''. הדרך היחידה לצאת ממעגל הצער והשבר, היא לשוב אל אותו עץ אוהב, אותו מוקד של כיסופים והקשבה. העץ מקבל בסיפור משמעות אנושית וראינו מוטיב זה רבות בספרות העממית, העץ כדמות פולקלורית בעולם האגדות.
מוסר ההשכל של הסיפור כמו לקוח מעולם הדמיון:
הכול הדחקתי ובסתר המשכתי לבקר אצל העץ האוהב. העץ שימש עבורי משענת בחיי, תחליף לאנשים (עמוד 17).
גיבוריה של כרמית רינצלר משוטטים בשבילים נבדלים, מחפשים את עצמם, מבקשים להם דרך מצד אחד כדי לעצב להם אישיות ייחודית, ומצד שני להתחבר לעולם, לאנשים. כך דמותה של הגיבורה בסיפור 'הבת המאומצת'. כרמית רינצלר בונה דמות של ילדה מנותקת, מרוחקת ממעגלי אנוש, אבל יש בה צימאון להבין מה יש מעבר לגבולותיה, מה יש שם ''מעבר לאבּי הנחל'', כפי שהיא מגדירה זאת.
הדמות שכרמית מעצבת, היא דמות שנחשפת ללא גבול, ואת רגשותיה בפני הצעיר שאהבה, היא חושפת במכתב. המכתב והמלים מקבלים כוח מיוחד, הם הדרך למבע אנושי עמוק ופנימי. השאיפה הכמוסה של הגיבורה היא לקבל אהבה, לחוש שיש דמות בעולם שמקבלת אותה. דמותה הנבדלת הופכת אותה למסוגרת, למנותקת מהוריה, ואין איש מבין אותה.
בתמונה ציורית היא מתארת זאת כך:
את נפשי נעלתי על מנעול ובריח והטבעתי את מפתחות הלב בים ענק ועמוק. השקט הזה סגר אותי (עמוד 21).
גם בדמותה של הגיבורה הנעולה, מוצאת כרמית דרך לחבר אותה לטבע, כנתיב היפתחות לעולם אחר. הטבע הופך למפלט, למרחב אינסופי שמרפא את נפש האדם:
כל חיי חלמתי על הגשם, על הקור והכפור... המרחב היה גדול. החלונות פתוחים יום שלם (עמוד 24).
כרמית מתארת כאן דמות, שמנסה לרפא את עצמה במרחבים, אך הנפש צמאה, הנפש מבקשת את החיבור לעולם בני האנוש. מוטיב העפיפונים כמו מנסה לתת לדמות זו ביטוי בשאיפה לנסוק, להמריא אל על:
ועפיפונים עפים במטס השמים עוררו בי אסוציאציה לסופר רומן גארי שכתב את הספר 'עפיפונים'... כל החיים היו לפניי. בסיומו של הסיפור נחשף הסוד, מדוע לפותה הדמות בתוך בדידות אינסופית, כאשר מתגלה לה סוד האימוץ, ולו היא קוראת
החידה של חיי.
גם בסיפורה של יוהאנה אנו מוצאים קווי דומים של בדידות וחיבור לטבע. המספרת כמו טווה את החוטים הנותנים את המשמעות לאחדות עם הטבע:
לך טייל בשדה, בבדלנותך הערירית. בדממה האינסופית, ויש ותשמע את הטבע מתייפח, בכיו כמפלים של נהרות. תשמע משהו נושם ונע, גם בלי מכונות, וגם בלי שיח של בני אדם. תמצא את הבכייה באשר ניצבים הטבע והאותות (עמוד 27).
הטבע והאנושיות מתחברים – ומאפשרים גם לאדם הבודד לגלות את משמעות הקיום, את כוחו של היקום:
ויש ובימים שאני באה ומשרבטת בשרביט המלים, כאילו מציירת עולם בקווים שהם צרים מדי... עפעפי העיניים וריסיהן מתכווצים בעצב נסתר. ויש כמיהה נסתרת להכחיד אותו ( עמוד 28).
גם כאשר מבקשת כרמית רינצלר לתאר חיבור בין זוג אוהבים, חשים את הצער, את המחסור, את קשיי ההתקרבות. יש בדמויות חיבור עז לבדידות שלהן, לייחודיות שלהן. החיבור בין בני אדם נתפס כמסלול שכרוך בקשיים, במעבר על מכשולים.
כך בסיפור 'שנים של ציפייה'. גם ברגע של ההתקרבות יש מכאוב נורא:
כאשר הצעיר מתקרב לגיבורה, יש רגע של ניתוק.
היא אומרת לו:
''אל תקרא בשמי''. שמה כפות ידיה בידיו. היא חשה רטט עז, משהו כמו מניע את כל תחושותיה לציר אחד.
לאחר התקרבות זו יש ניסיון לחבר הכול למפגש של אהבה:
''לפתע אחז בשתי ידיה וקרבם אל לוח לבו –
לפתע אחז בשתי ידיה וקרבם אל לוח לבו – כאן את חרותה. כאן ומה שלא יהיה, נהרות יזרמו השנים תחלופנה, אמשיך לשמור לך חסד נעורים (עמוד 71).
גם בסיפור שבא לאחריו, יש קושי בחיבור בין הלבבות, בין האוהב לאהובה:
היא פרשה יום יום עוד מרבד... עולמה הססגוני מלא צבעי טוב וחלום נפרש לפניו... שמרה לעצמה חלק מרגשותיה. הכול מדורג, העולם נפרש בשלבים, ועדיין היא מגלה לו רק חלק מרגשותיה. דרכם של האוהבים בסיפורי כרמית רינצלר אינה סוגה בשושנים. יש לדמויות בסיפוריה, חיבור לייחוד שלהם, ויש צימאון טראגי, כיסופים, אין אהבות שמחות. מבחינה זו, כרמית רינצלר אינה באה לתאר עולמות של סיפורי 'הפי אנד' קלילים ומנסה להתמודד עם קשרים שיש בהם מחסור וצער.
תמיד יש מעצור, הרבה עכבות, יש חשש מלהרחיק לכת:
אינני יודעת איך, אבל נגררתי אחריו מכורח כוחו העצום והממגנט. יופיו, מבטיו הנפלאים, רוח מלוטפת ורכה ששרתה בפניו... ואני אחריו. נושמת כל צעד וצעד. אמרתי לו, תוך כדי עייפות וכעס קל נסוך על פניי, לאן תיקחני? אינני יכולה ללכת עוד (עמוד 117).
סיפורי האהבה של כרמית רינצלר כמו מתארים סיפורים מכפרים מרוחקים, מעולמות אבודים. אווירה מאד ערפילית מהלכת על הסיפורים, הרבה עצב, הרבה סימני שאלה ואותות של שבר מתקרב.
בסיפורים רבים של כרמית נושבת רוח של ימים רחוקים. של ימי קדם. גיבוריה אינם סובבים בתוך סביבה מודרנית ומתועשת, אלא חיים בעולם של טבע, עולם של יצורי אנוש נבדלים ומיוחדים, המבקשים את עצמיותם, ובד בבד מייחלים לקשר אוהב.
יש בסיפוריה של כרמית מעין נהי וקינה על העולם שהשחית דרכו, בעוזבו את דרך התום, דרך החיים באווירה בראשיתית ופשוטה. אין פלא שכרמית בחרה לספרה את השם ''אפיקי הלב''. סיפורים שכל כולם גיבורים שחיים בעולם רגשות אישי ופרטי, אך כל זה מחובר לטבע מסביב, לאפיקי החיים, לאפיקי המים. מים רבים לא יוכלו לכבות את היופי הקדום הזה, את הפשטות הנאצלת, את האהבה.
אפיקי הלב של כרמית
