פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
(צו-פורים ע''ד) צווים נצחיים
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום שישי, 14/03/2014 שעה 8:00)


(צו-פורים ע''ד) צווים נצחיים

נסים ישעיהו



מעבר לשאלה אם ישוב הארץ זו מצווה לזמננו או לא, עדיין קיימת העובדה שהקב''ה זיכה אותנו לשוב לארץ והעניק לנו את השליטה בה; אז איך אפשר בכלל להעלות על הדעת שמתוך התחשבות, או כניעה ללחצים כאלה ואחרים נוותר על חלקים מהארץ שהקב''ה נתן לנו?
פורים חל השנה ביום א', כך שבמוצאי שבת קוראים את המגילה פעם ראשונה השנה, בהתאם לכלל ההלכתי ש''חייב אדם לקרות המגילה בלילה ולשנותה ביום''. ובשבת, ערב פורים, קוראים בתורה את פרשת צַו וגם את התזכורת ''זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק''. קביעות כזאת חוזרת על עצמה מדי כמה שנים (מעוברות) אבל זה לא קבוע. בכל אופן כשזו הקביעות, מעניין לבחון מה הקשר בין פרשת השבוע ובין פורים שיוצא בהמשך ישיר אליה. במבט ראשון אפשר להסתפק במה שהזכרנו כבר, שקוראים בספר שני את התזכורת ביחס לעמלק (דברים כ''ה): יז זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. והרי המן היה מזרע עמלק, ניסה להשלים את המלאכה שהחל סבו. אבל בדיוק מסיבה זו אנחנו קוראים את הקטע הזה כל שנה בשבת שלפני פורים, בלי קשר ליום שבו חל חג הפורים.

''צו'' מלשון זירוז


בשנה פשוטה פרשת צַו נקראת תמיד לפני פסח; בשנה מעוברת היא נקראת לפני פורים אבל לא תמיד בסמיכות כזאת, בערב פורים עצמו. והסמיכות הזאת עוררה את סקרנותנו. ננסה למצוא את הקשר בין פרשת צַו ובין המסר של חג הפורים. הפרשה פותחת בפסוקים הבאים (ויקרא ו'): א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. על שמה של הפרשה אומר רש''י: אין ''צו'' אלא לשון זרוז, מיד ולדורות; אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. קרבן ''עולה'' כשמו כן הוא, כולו עולֶה על המזבח; יש קרבנות שהכהנים וגם הבעלים אוכלים מהם ויש שרק הכהנים אוכלים; קרבן עולה שונה מכולם, אותו ''אוכל'' רק המזבח. לכן יש בו לכאורה חסרון כיס לבעלים וגם לכהנים שאינם נהנים מבשרו.

''צו'' מלשון צוות


כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' מאיר את עינינו באבחנה שהקב''ה פונה אלינו בתורה בשלושה לשונות: דיבור, אמירה, ציווי; בשלושתן מדובר במצוות, אבל רק בציווי מודגשת המצווה שכן שניהם מאותו שורש. בחסידות מבואר שמצווה זה מלשון ''צוותא'' וחיבור, שעל ידי המצווה שיהודי עושה הוא מצטרף לצוות אחד עם הקב''ה שציווה לעשות את המצווה. האמצעי היחיד בו יכול אדם להתקשר עם הקב''ה הוא מעשה המצווה; שכן הפער בין הבורא והנברא הוא אין סופי ומצד עצמו אין לנברא שום יכולת להתקשר עם בוראו. אלא שהקב''ה בחר לצוות אותנו ועל ידי קיום מצוותיו אנחנו זוכים לקשר פנימי איתו, קשר של צוותא חדא. אמנם הבחירה החופשית קיימת ויכולים לבחור אם לעשות, אבל עצם האפשרות לקשר כזה בין יהודי ובין הריבונו של עולם, טבועה מכבר בפנימיותו של כל יהודי בזכות הציווי.

''צו'' פנימי


מצוות שנאמרו בלשון דיבור או אמירה, מסביר הרבי, מגיעות רק לחיצוניות נשמתו של היהודי; לכן הן עלולות להיתפס אצלו כהמלצות בלבד ובהן יש יותר משקל לבחירתו. והבחירה, כידוע, מושפעת מנטיות הלב, ממוסכמות חברתיות וכו'. לעומת זאת, מצוות שנאמרו בלשון ציווי חודרות לעומק נשמתו של המצוּוה והוא מרגיש יותר מחוייב לבצע את הציווי; בכך יוצרות המצוות קשר פנימי ועמוק בינו ובין הקב''ה שציווה. לכן דווקא ''צו'' מבטא לשון זירוז ''מיד ולדורות'' כמו שאומר לנו רש''י, כי כשנחשפת פנימיות הנשמה, מתבטלים כל העיכובים וניתן לפעול בזריזות בעבודת ה'. והקשר הפנימי הזה שבין יהודים ובין הקב''ה, הוא שנחשף בפורים. כי בחיצוניות, בהנהגה היומיומית, היהודים באותה תקופה לא כל כך טרחו לבדל עצמם משכניהם הגויים; התנהגו כמו כולם, סעדו בהנאה במשתה של אחשוורוש, ואף נהנו מסעודתו.

מצווה להתמיד


הזכרנו לפני כמה שבועות שהמזבח במקדש מסמל את הלב של היהודי; הקרבן הראשון שאת דיניו אנחנו מקבלים הוא קרבן ''עולה'' שכולו עולה לה' באש המזבח, כנ''ל. והאש הזאת חייבת לבעור על המזבח כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר. את הקרבן מקריבים רק ביום, אבל הַבְּעֵרָה חייבת להימשך גם בלילה. תהליך זה מורה ליהודי כי עליו לכוון את לבו לה', שלבו יבער באהבת ה' לא רק כאשר הוא חווה אור, לא רק כאשר טוב לו כי הכל מתנהל כראוי, אלא גם כאשר הוא חווה לילה, כאשר מסתתר ממנו האור האלקי והוא חווה קשיים כאלה ואחרים, ואפילו אם נכשל בעבירות חלילה, גם אז עליו להזין את אש האהבה לה'. כי האש הזאת מצויה בלבו מכוח העובדה שהקב''ה השכין אותה שם. זהו הרמז שהאש ירדה אל המזבח מן השמים, כפי שנקרא בשבת הבאה; באותה הזדמנות היא ירדה גם אל הלב של כל יהודי ומאז היא נמצאת בלבו.

צוות נצחי


לא תמיד אש האהבה לה' בוערת בגלוי בלבו של יהודי; לא תמיד הוא מודע בכלל לקיומה; אבל האש הזאת נמצאת בעומק הלב של כל יהודי, בין במודע ובין שלא במודע. ואפילו אם בגלוי הוא מתנגד לה; ועד שטוען כי אין הבדל בין יהודי ובין גוי ר''ל, הנה בשעת מבחן הוא מתעורר ושב ליהדותו. ולפעמים, אם אינו מתעורר בעצמו, באים שונאי ישראל ומזכירים לו את יהדותו, דנים אותו כיהודי למרות שסילק מכבר כל סממן חיצוני של יהדותו. ומצב היהודים בימי מרדכי ואסתר היה די קרוב למתואר לעיל, פרט ליחידי סגולה, המון העם לא היו מודעים כלל לצו של תחילת פרשתנו, להזין בתמידות את אש האהבה לה'. הרי בטבע, אוהבים כל מיני דברים וזה עלול לכסות ולהעלים את האהבה העיקרית. לכן הם לא היו מודעים לעובדה שאהבת ה' שוכנת בלבם. חשבו שמכיוון שלא מרגישים אותה, היא כנראה נעלמה. השאלה היא, איך נעלמה אותה אהבה?

הצו למחות את זכר עמלק


התופעה הזאת היא תוצאה מפעילותו של עמלק, שעליו נאמר (במדבר כ''ד): ... רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד. הוא היה הראשון להתגרות בישראל לאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף, בעת שכל הגויים פחדו מאד מישראל. התורה לא מספרת לנו מה בדיוק הוא עשה, כמה יהודים הוא הרג וכמה פצע, אם בכלל. היא רק מצווה אותנו לזכור אותו ולא לשכוח למחות את זכרו, ומנמקת זאת בסיבה אחת: (דברים כ''ה): יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ--וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹקִים. קָרְךָ מלשון קרירות; כי כל עוד לבו של יהודי חם בעבודת ה', הסיכוי שמישהו יסיט אותו לדרך אחרת הוא קלוש ביותר. ברגע שחודרת קרירות, ברגע שמתעוררים ספקות בסגנון ''שמא השתנו הזמנים ועלי להתחשב בדעת הקהל וכדומה'' שזה מה שמאפיין את הגישה של עמלק, אזי בקלות אפשר להדרדר עד לניתוק מה'.

צו האחדות


ומהי הדרך להתגבר על עמלק? צריכים למחות את זכרו, זה מה שהתורה מצווה, אבל איך אפשר להתגבר על כל בילבולי העולם הזה ולשמור על דבקות בה' בלי להתרשם מהטיעונים ההגיוניים שמעלה עמלק? הרי רואים שבדרך הטבע, אנחנו דווקא נוטים לאמץ את הטיעונים שלו. הרי גם מפיהם של יהודים שבחייהם הפרטיים מקפידים לשמור את מצוות התורה, אפשר לשמוע רעיונות עמלקיים, רעיונות שבבסיסן מסתתרת חלישות באמונה. כאילו, מאמינים בה' ובתורתו ולכן מקפידים על תפילין, שבת וכו', אבל בענייני הרשות לכאורה, פוליטיקה וכדומה, שם (משלי כ''א, ב): כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו; כל אחד בטוח שרעיונותיו או דבריו הם הנכונים בלי לבחון האם הרעיונות והדברים מתאימים להוראות התורה הקדושה. כאמור, התופעה הזאת נובעת מהפרדה (מלאכותית) בין המצוות ובין ענייני הרשות.

צו חירום


האמור לעיל ניכר בכל רבדי החיים פה בארץ הקודש, אבל הוא בולט ביותר ביחס לאחיזתנו בארץ ישראל כולה. מעבר לשאלה אם ישוב הארץ זו מצווה לזמננו או לא, עדיין קיימת העובדה שהקב''ה זיכה אותנו לשוב לארץ והעניק לנו את השליטה בה; אז איך אפשר בכלל להעלות על הדעת שמתוך התחשבות, או כניעה ללחצים כאלה ואחרים נוותר על חלקים מהארץ שהקב''ה נתן לנו? אז מה אם יש לחצים מאמריקה ומאירופה(???) כבר לא סומכים על הקב''ה שיסדר את העניינים? ואמנם המשך הפסוק הוא: וְתֹכֵן לִבּוֹת ה'. הקב''ה יודע את התוכן הפנימי שבלב כל אדם ומזמן לנו מצבים ואירועים שקוראים אותנו לסדר, שגם אנחנו נבין מה באמת מסתתר אצלנו בלב. ואין כמו ימי הפורים לקרוא אותנו לסדר, לחשוף מה באמת מסתתר אצלנו בלב. אין כמו ימי הפורים להשיב אותנו לאמונה השלמה בקב''ה.

צו השעה


במגילת אסתר, לקראת סיום המגילה כתוב (פרק ט'): כג וְקִבֵּל, הַיְּהוּדִים, אֵת אֲשֶׁר-הֵחֵלּוּ, לַעֲשׂוֹת; וְאֵת אֲשֶׁר-כָּתַב מָרְדֳּכַי, אֲלֵיהֶם. לא כתוב ''קבלו היהודים'' בלשון רבים, אלא בלשון יחיד, וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים. זה מזכיר את קבלת התורה במעמד הר סיני; שם כתוב: וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר. גם שם בלשון יחיד. מכאן לומדים חז''ל שבימי מרדכי היתה ההשלמה של קבלת התורה שהחלה במעמד הר סיני. בשני האירועים היתה אחדות לבבות כללית בעם ביחס למטרה, וזה מה שחולל את הנס. בשני האירועים הוביל את המהלך מנהיג שכל עניינו היה טובת בני ישראל ומכוח זה חולל את האחדות. אמנם אצלנו לא רואים מנהיג כזה, אבל כן רואים שלכולם איכפת מאד ממה שקורה כאן. ואפילו המתנגדים ליהדות, עושים זאת כי הם חווים את יהדותם. והרי הגויים אינם מבחינים בין יהודי למשנהו. הגיע הזמן שנתאחד ומיד נזכה לגאולה.

ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי