מידות האדם שונים ומשתנים: אין לאדם ערך קבוע שמתווה לו את דרכו, כן יש לו ערכים יחסיים שמשתנים מזמן לזמן ומחברה לחברה. עובדה היא שאין לנו את אותם החוקים על פני כדור הארץ. במדינה אחת נכלאים עשר שנים על גניבה, בשניה שנתיים, ובשלישית תולשים את היד הגונבת. אסור לרצוח. בכל המדינות ובכל הזמנים חל האיסור החמור הזה שמסמל בעקביות ועל פני כל הזמנים את הערך העליון ''והקבוע'' לחיי האדם באשר הוא. אולם אין לנו, עדין, כתובת לפנות אליה מעת לעת, ולהתלונן אצלה על הפרה ברוטלית לערך המוסכם עליו: לא לרצוח. במלחמות היו וישנן רציחות של חפים מפשע, וכולנו מקבלים מבינים ומשלימים עם העובדה הזאת, נשענים על טיעון מעשה ידינו: במלחמה כמו במלחמה.. אין סוף לדוגמאות המצערות האלה: העולם לא קם על הרגליים כאשר הופצצו שכונות של אזרחים אפגאניים חפים מכל קשר לאנשי הקאעידה! אכן, העולם מאוד הצטער על שממשל דמוקרטי בעת האחרונה תיכנן והביא להשמדתם של מליוני אנשים ''שהואשמו'' בהיותם יהודים או צוענים, אולם הוא לא הזדעזע עד כדי השמדת השיטה שהביאה את הממשל הנאצי לעלות לשילטון. השיטה הזו לא נעקרה משורשה, ועובדה היא שישנם עדין אירגונים נאציים שפועלים בעולם, או פרו נאצים תחת התארגנות מפלגתית רשמית: ראה תופעת מפלגת לא-פאן בצרפת שהתחככה עם האפשרות להיות מפלגת השילטן! זה היה לא מזמן.
מידת האדם בלתי קבועה: אנו אומרים מראש ומזהירים מראש: אנו בני אדם! מה אתם רוצים מאיתנו- אנו בסך הכל בני אדם מבשר ודם ! תותר לנו הזכות בלהפר עיקרון זה או לבגוד בערך זה, הרי מה בסך הכל אנו: בני אדם.
מכאן, אדם שמכריז על דבר, על ערך, על כוונה, על עיקרון, וסותר אותם כלאחר מעשה, ''אנושיותו'' תעמוד לו בבוא היום ותלמד עליו סניגוריה: הוא בן אדם שיכול לסתור את עצמו ואף מותר לו לעשות זאת, מעת לעת, מתוקף היותו בן אדם. אנא הבינו אותו ואל תצפו לעקביותו של אל!
אין ולא יכולה להיות מידת האל, הבורא, כמידתינו אנו, האנשים. אין אנו מצפים מעצמינו לעמוד במישוואה הזאת, ואף האטאיסטים שבקירבינו שלדידם מילת ''האל'' הינה מונח להבנת הטקסט, אינם שוללים את הטקסט הזה: מידתינו אינה כמידת אלוהינו.
אנו מתחמקים, מידי פעם, מתשובות ומעקרונות, ולא כי ההתחמקות הינה מידתינו, כי-אם אין לנו דרך אחרת להתמודד בפני שאלה בלתי אפשרית: מדוע אנו ממשיכים לרצוח? מדוע אנו משקרים? מדוע אנו מעשנים? מדוע אנו הולכים בדרך רעה למרות שישנה דרך טובה? או טובה יותר? או אפילו רעה פחות? פעם שאל אותי הבן שלי הקטן כשבידי סיגריה: האם זה טוב לעשן? ולמחרת הפסקתי לעשן, מזה כשלוש שנים אינני מעשן ואני משלם יום יום על אי-ההתחמקות שלי משאלתו, כי עניתי לו שלא טוב לעשן ולפני שהראש שלו הקטן יקלוט את ''הסתירה'' בתשובתי הוספתי: ממחר אני לא מעשן! אולם, ותוך השלוש השנים האלו, נשאלתי על ידו ועל יד אחיו עוד הרבה שאלות, וסתרתי את עצמי בפניהם הרבה פעמים, ביודעין, בלי בושה ובלי יסורי מצפון.
ספר כל נידרה בערב יום הכיפורים, אין יהודי שלא יודע מה הוא ומהו ערכו, שברוב החברות והמדינות ערכו מגיע לאלפי הדולרים שקונים אותו בנדיבות ובלי לעשות חשבון, כיום יום, לדולרים. האין בזאת סתירה? האם הבילבול במובן המילולי ''ערך''- ערכו הכספי של ספר כל נידרה וערכו הדתי האמיתי של הספר- האם אין בזה משום סתירה? אני אישית תמיד חלמתי על נשיאת ספר כל נידרה, חלמתי על המעמד הזה, כמו שחלמתי על כל מעמד אחר שאינו בר יישום במציאות הנראת לעין! האם אין בזה סתירה לאקט הדתי שעינינו נשואים אליו ביום הדין? ואם יבוא יום ויהיה באפשרותי לקנות את ספר כל נידרה, יודע אני שמאותו ערב אתחיל להתחמק מהסתירה הזו שאני מדבר עליה כאן, בדרך זו או אחרת..
אין אלו ערכי האל ומידותיו, כלליו הינם ברורים, על ערכיו ועקרונותיו. הכנות המלאה מאירה אותם.
את השורה האחרונה למדתי מתוך ניסיון אישי, ותחושתי היא שיש לשתפכם בפרטי ניסיון זה, ולא רק מתוך הרצון לשמו.
מאז ומתמיד, התרוצץ בראשי רעיון שתמציתו היא שאין אדם עלי אדמות, ממאמין עד אתאיסט, שאין הוא מפקפק בקיומו של בורא עולם, באופן מוסתר עד גלוי, באופן זה או אחר, ובעוצמה זו או אחרת. אם האמונה היתה בעלת ערך קבוע ושווה, אזי לא היו רמות לאמונה, גם ערכה, אם היה שווה, לא היה שונה ומשתנה מאדם לשני. הפיקפוק וזאת המילה, הוא הערך המשתנה והמשפיע על רמת האמונה מאדם לאחר.
במרוצת השנה האחרונה, נתתי ביטוי אישי ופומבי לפיקפוק הזה, ובדרגה שלא תבייש אתאיסט מוצהר.. בשתי הזדמנויות כתבתי על זאת באינטרנט, ובהזדמנות אחת הרהרתי בזאת עם עצמי וביקשתי מאלוהי, שאני נוטה ורוצה להאמין בו, לעזור לי, פשוט לעזור לי ולהוריד מעלי את עול ההירהור האין סופי הזה שמכביד עלי.
לא קל לבקש עזרה מישות שאתה מפקפק בקיומה. וקשה הדבר שבעתיים כאשר אתה יודע להצביע על ''הדילמה'' הזאת שמעיקה עליך וכאשר אתה יודע להגדיר את הנתונים החסרים לך במדויק לקבלת התמונה הכוללת, תמונה שאמורה להראות לך את הדרך הברורה להבין ולהחליט: כמעט וביקשתי בתמונה הזאת את צלם בורא עולם בכבודו ובעצמו.
ידעתי מראש שאני ''מתגרה'' במעשי זה: היעלה על הדעת לבקש מאלברט אינשטיין לפתור פעולת חשבון פשוטה של כיתה א' לטובת הקביעה אם הוא גאון מדען ועילוי אנושי?
יתכן והתגריתי ע''פ הודאתי, אך בהבדל אחד פשוט: לא ביקשתי בזאת לקרוא תיגר על הישות העליונה שאני חוקר, כוונתי היתה לדעת ולא מתוך הסקרנות אלא מתוך הצורך הטהור לדעת- אם נכון הביטוי. לא היתי תמים בחקרירתי, גם לא הסתרתי את כוונותי והצהרתי עליהן בריש גלי: אני נוטה להאמין בבורא עולם, אך לא בכל מחיר.. באמתחתי תחושה שמכוונת אותי להאמין, באמתחתי דיעה אישית שנתמכת בהגיון אנושי ושמכוונת אותי גם לאמונה זו, התחנכתי על ברכי אנשים מאמינים שאני אישית מאמין בהם ונותן משקל לשיקולם.. ומעבר לכל זה, נתקלתי בשנים האחרונות במקרים אישיים, מאוד אישיים, ושמכוונים אותי לקביעה אחת ויחידה: ישנו מכוון לעולם, הוא קיים ער ופעיל, והוא טוב במהותו. אולם עדין היה חסר לי נתון שבכוחו לשנות את התמונה במלואה, ולא וויתרתי עליו. לא עצרתי בעדי, נתמך ונשען על ההגיון והכנות, שביקשתי שישמשו לי סניגורים ביום הדין, אם יצא ודרכי זו היתה מוטעית מיסודה..
להלן פרטי הנתון החסר, כפי שניסחתי באחד הפורומים בעברית, ואם תקישו על הקישור, תוכלו לקרוא את מכלול הקונטקסט שהובא בו, גם את התאריך שלו.
''..דר' יואב. ניסיתי פעם להתעמק ביקום בשאלה הזו, והגעתי למסקנה. הדרך שהעמדתי לרשותי ולהנאתי, היתה הפשטות. והמסקנה שהיגעתי אליה היא, שאם אין ולא יכול להיות גדר ליקום, אין ולא יכול להיות הגדרה ליקום. ומכאן הדרך קצרה למסקנה שמערערת את עצם קיום אלוהים, הבורא ליקום המוגדר. עם זאת המשכתי בקידוש ביום שבת.. והשקידה על חינוך ילדי בדרך המסורתית והיהודית לה זכיתי מהורי. אני זוכר החלטה שקיבלתי מלפני שנים מספר, להניח תפילין מידי יום, למען שילדי יחשפו לאותה תמונה חינוכית לה נחשפתי אני בביתי. וכך אולי גם עבדתי על עצמי. כי נשאר בי חן וחום, בפינה מסוימת, לאמונה היהודית, ולחום שמשתחרר ממנה. זה סוד מה שאני מספר לך, אל תספר לאף אחד... ''
עד כאן הציטוט לקטע הרלוונטי שדש בנתון החסר שהזכרתי לעיל.
כעבור מספר חודשים, נגעתי באותה נקודה בשנית, ובפורום אחר, להלן העתק הודעתי בנידון:
''אלוהים היקר,
אתה -לשיטתך- בראת בנו את המוח, היצירה העצומה והיפה הזאת, ונטעת קווי מתאר בסיסיים ליצירה הזו, כמעין יסוד ושורש ליצירה לבל תושפע מזיעזוע זה או אחר במגרש הגדול שעליו אמורה להתקיים.
אחד מקווי המתאר הבסיסיים הללו, ושאנו הבני אנוש נתנו לו את שם הזיהוי ''הגיון'', מנחה אותנו לעובדה הבאה: אין ולא יכול להיות סוף ליקום. אין גבול ליקום, אין גדר ליקום.
ושאלתי הקונקרטית והמוגדרת היא: איך ''ההגיון'' הזה, מעשה ידיך, משתחל אל תוך התיאוריה (שברצוני להאמין בה), ושאומרת בריש גלי שאתה הוא אלוה העולם, כאילו והעולם בן ארבע אמות ויש לו גבולות וגדירות מוגדרים!? איך ניתן ליישב את הסתירה הזו! אנא תשובה עניינית בנידון, שמנגנון ההגיון שבי יוכל לקלוטה.
בכבוד רב, / אלברט שבות '' -----סוף ציטוט- -
לפני מספר ימים, וכאן אני נוגע בעובדה יבשה, פשוט היו לי נידודי שינה, קמתי באמצע הלילה וישבתי בפינה מסוימת בבית, ושם ראיתי לנגד עיני את התשובה. תשובה שהמוח שלי, הספקני ביותר, יכול לקבל ולהבין. לא היה ניתן להתעלם מהבהירות ומהפשטות שבתשובה. לא מן הנמנע, שיהיה מי שיטען שזו היתה תוצאה של מחשבה אישית מפרכת בנושא, לא אתווכח איתו, אולם לא אסכים עימו: זו היתה יותר השראה מאשר מחשבה עצמית, ואני שם ומשתמש במילה ''השראה'' כפי שנהוג להשתמש בה בכל טקסט רגיל- סטנדרטי.
ממקום מושבי בפינה בבית, הבחנתי באריחים שבריצפה. אריחים מרובעים שכמובן מסודרים להם למופת. הבחנתי בשורה חלקית של אריחים, לאורך. כארבע עד חמש יחידות שמסודרות כזכור, האחת מעל השניה לאורך. מתוכן ראיתי שני קווים מקבילים שניתן לזהות אותם ע''י הצדדים החיצוניים של האריחים, ושמחולקים (שני הקווים) ליחידות שוות ע''י הקו המפריד והבולט של כל אריח בנפרד. עד כאן תיאור ''המפה'', ואעבור לתיאור שתי פעולות מחשבתיות שליוו אותי ברגעים ההם.
שני קווים מקבילים לא נפגשים לעולם, זו הנקודה הראשונה שחלפה במוחי כאשר הבחנתי בקווים המקבילים שציירו האריחים. את זאת זכרתי כבר מלימודי הבסיסיים מביה''ס. שני קווים מקבילים, מייצגים מטבעם את האין סוף.
הנקודה השניה שהעסיקה אותי, לוותה בדימיון הנדסאי שגייסתי עבורו חוט וגיר או עט.
קשרתי (בדמיוני) את החוט בנקודת הבסיס ההתחלתי של הקו השמאלי, שמהווה האח התאום של אחיו הימני. את החוט מתחתי באלכסון עד הפינה הימנית של האריח הראשון, כאשר באמצע קטע החוט האלכסוני הזה (לא בהכרח באמצע) קשרתי גיר או עט, וסימנתי שם ממש באותה נקודה שקשור בה העט, נקודה מודגשת. המשכתי והלכתי עם אותו החוט במעלה הקו הימני, עד הפינה הימנית של האריח השני, וכשהיגעתי לשם הדגשתי שוב נקודה בעט, שנשאר קשור במקומו. נהיו לי כבר שתי נקודות מסומנות באמצעות העט הקשור בחוט (הדמיוני). עליתי שוב למעלה עם החוט אל הפינה השלישית ואחריה אל הרביעית והחמישית וכזכור, סימנתי בכל פעם נקודה בעט, עד שנהיו לי חמש נקודות מסומנות שהמרחק ביניהן הלך והצטמצם.
הבטתי בקו (הגרפי) שהתהווה מחמש הנקודות המסומנות, וזיהיתי אגב מבט זה שלוש תכונות:
א' - הקו הגרפי הזה של החמש נקודות, הולך ומתקרב אל הקו המקביל השמאלי הראשון. ככל שאני עולה עם החוט שלי למעלה, כך הקו הזה (של החמש נקודות) מתקרב לכיוון הקו השמאלי המקביל ''ומאיים'' לגעת בו. הוא אמור לגעת בו בשלב מסוים. זוהי התכונה הראשונה שהבחנתי בה.
ב' - הקו של החמש נקודות הולך וגודל. הוא רק גודל ובכיוון אחד (לכיוון הקו השמאלי המקביל), הוא לא עוצר כל עוד החוט שלי ממשיך ''לנסוע'' למעלה. וכמובן, ככל שהחוט ''נוסע'' במהירות, כך הקו של ה5 נקודות הולך ומתקרב לקו המקביל, או לאין סופי.
ג' - כאשר הקו של ה5 נקודות יגיע וייגע בקו המקביל השמאלי (הוא חייב להגיע כי הוא הולך ונמתח, גודל, רק לכיוון אחד: הקו המקביל השני), סימן שהקו המקביל הימני נגע ונדבק באחיו התאום, הקו המקביל השמאלי. התכונה הזאת נוגדת את מה שלמדתי בביה''ס (אופס! שני קווים מקבילים נפגשים ונפגשים!) ומסמנת למעשה את ההגדרה לאין סוף: כן, ישנה הגדרה לאין סוף, הגדרה שאני יכול להביט בה, לקלוט אותה ואף לקבל אותה.
עד כאן התיאור העובדתי ''להשראת'' אותו לילה.
למחרת, ובעבודה, לקחתי עט ונייר, ציירתי שני קווים מקבילים, וחילקתי אותם לקבוצת חלקים שווים. עליתי במעמד זה על תכונה נוספת: הקו של ''ה5 נקודות'', א.ב.ג.ד.ה. מורכב מנוסחה קבועה, בלי קשר לגודל החלקים השווים, שמחולקים דרכם שני הקווים המקבילים: המרחק בין א. ב. הינו כפול מ- ב. ג., והמרחק בין ב. ג. כפול מ- ג. ד., וכמובן ג. ד. כפול מ- ד. ה., וכן הלאה.
כלומר, אני האדם קשה לי להבין איך אוכל להתקדם בצעדים כאלו (כל צעד קדימה הינו החצי של הקודם לו), אולם כן ניתן להתקדם אל עבר האין סופי, לזהות אותו ואף להגיע אליו, וזה מה שהבחנתי בתכונה האחרונה לעיל.
בנקודה האחרונה אתייחס למקום הצבת שני הקווים המקבילים (שמסמלים ומסמנים מטבעם את האין סופי): ניתן להציב אותם על דף כפי שעשיתי, ניתן להציב את הראשון בארץ ואת השני בארה''ב למשל, וגם ניתן להציב את הקו הראשון במרכז גלקציה א' ואת השני במרכזה של מערכת כוכבים של גלקציה ב'. כל עוד וניתן למתוח קו מאוזן בין שני הגלקציות ולהציב עליו את שני הקווים שלנו בזווית של 90 מעלות.
תודה לבוראי על התשובה הברורה והכנה. תודה להתייחסות. זוהי עוד מידה של הבורא שלא נמצאת בנו, האדם: הוא מתייחס לגדולה ולקטנה כאחד.
הגדרת האין סופי (היקום)
