שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב,
דוד רוזן, הפך לגיבור ישראלי לאחר שהרשיע 11 נאשמים בשחיתות שעיקרה מתן וקבלת שוחד. הנאשמים נמנו עם השמנא והסלתא של החברה הישראלית, אנשי ממון מצד אחד ועובדי ציבור מהצד השני. העניין הרב במשפט נבע מכך שבין הנאשמים שהורשעו בקבלת שוחד, היה גם ראש הממשלה לשעבר
אהוד אולמרט שנשלח ל-6 שנות מאסר.
לראשונה הורשע ונידון למאסר ראש ממשלה בישראל. השופט רוזן כתב הכרעת דין מעוררת הערכה. בעברית משובחת הוא כתב שיר הלל ליושר ולהגינות שחייבים בהם עובדי ציבור וגינה את השחיתות במלים חריפות ולא נמנע מביטויים לא שגרתיים שאינם מוכרים בדרך כלל בפסיקה. אולמרט כונה בוגד, במובן שבגד באמון שנתנו לו.
השם דוד רוזן נשמע לי מוכר. חיפשתי את שמו בפרויקט אותו אני מנהל כבר 30 שנים במסגרתו אני שולח מכתבים אישיים לשופטים שחטאו או פשעו בגזענות, בעיוות דין או סתם ברשעות. ואכן, רוזן היה ''קליינט'' שלי.
הזימון לחקירה בעקבות תלונתו של השופט דוד רוזןב-1997 נחשפה בתכנית הרדיו המצוינת דין ודברים בעריכתו והנחייתו של הפרשן המשפטי פרופסור
משה נגבי, פרשיה של שחיתות שיפוטית. מדובר בשופט שלום דאז, דוד רוזן, ששפט אזרח פלסטיני ממזרח ירושלים. מדובר בעבירה פעוטה. האיש לא הודה באשמה, אמר כי אינו מבין עברית, אבל רוזן לא דאג למתרגם לערבית שזו שפה רשמית בישראל. רוזן ציין בפרוטוקול כי הנאשם הודה באשמה ודן אותו למאסר. עורך דין בעל מצפון שהיה נוכח באולם המשפט, ראה את חוסר האונים של הפלסטיני מחד, וזיוף הפרוטוקול של השופט מאידך, והחליט לייצג אותו בחינם. הוא הצליח לבטל את ההרשעה וגזר הדין. כדרכי בקודש, שלחתי מכתב מחאה לרוזן ובין השאר כתבתי כי הוא גזען, רמאי וזייפן. רוזן כנראה נעלב, והגיש נגדי תלונה במשטרה וזו זימנה אותי לחקירה כחשוד בשני סעיפים בחוק הפלילי: העלבת עובד ציבור וזילות בית המשפט. שני סעיפים סותמי פיות שמזמן היו צריכים להיעלם מספר החוקים. האם מישהו מכיר עובד ציבור שלא נעלב מביקורת חריפה על הדרך בה הוא ממלא את תפקידו? בעקבות חקירתי הועלה הנושא לדיון בתוכניתו של משה נגבי עם עו''ד
דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, והשניים תהו, את מי היה צריך לזמן לחקירה? את מותח הביקורת או שמא את השופט שחטא בעיוות דין?
ראיתי בהתנהגותו של השופט המשך טבעי לקרירה הקודמת שלו. רוזן נמנה עם קבוצה של שופטים צבאיים שעברו למערכת האזרחית, רובם בבתי משפט השלום והמחוזי בתל אביב. העיתונאית
דורית גבאי פרסמה ב''מעריב'' (21.4.1997) כתבה תחת הכותרת ''בית המשפט יעבור לדום'' ושם מסופר כי השופטים הצבאיים לשעבר, שכונו ''החונטה הצבאית של בית המשפט בתל אביב'', נפגשים אחת לשבוע ומתרפקים על עברם הצבאי.
רוזן שירת למעלה מעשרים שנה במערכת המשפט של צבא הכיבוש הישראלי והשתחרר בדרגת אלוף משנה. זו מערכת מעוולת, מרושעת ומושחתת של דיקטטורה משפטית המשרתת את משטר הכיבוש והאפרטהייד. זו מערכת שהיא למעשה בית חרושת להרשעות או מעצרים מנהליים. ילדים נחטפים בלילה מבוהלים מבתיהם נשלחים למעצר, נידונים ומורשעים בסרט נע בבתי המשפט הצבאיים. שופטים פושעים. מי שמשרת שנים במערכת המשפט הצבאית, בין כפרקליט בין כשופט, מתרגל עם הזמן למציאות של עם תחת כיבוש ללא זכויות אדם, ומקבל זאת כמצב טבעי. בנסיבות אלו ההידבקות בחיידק הגזענות היא בלתי נמנעת. צריך להיות גיבור כשמשון וחכם כעמוס הנביא בכדי לצאת אחרי שנים של התפלשות בזיהום, אדם נאור. על הרקע הזה ראיתי בהתנהגותו של רוזן עם הנאשם הפלסטיני, המשך טבעי של רוח הצבא, מעין התניה בדומה לכלב של פבלוב. מה עוד וב-1997 היה בתחילת דרכו השיפוטית באזרחות וריח המדים טרם התנדף. עם תום חקירתי במשטרה שלחתי לרוזן עוד מכתב ללמדו כי תלונות כאלו לא יסיטו אותי מדרכי וכל אימת שיפשל יקבל ממני מכתב נזיפה. וגם תבעתי ממנו להחזיר לי את הוצאות הנסיעה מירושלים לתל אביב וחזרה, הוצאה הנובעת מתלונתו חסרת השחר. אתה רוצה כבוד, כתבתי לו, תתנהג בהתאם.
חלפו להן 17 שנים, והנה פצצת אטום משפטית. שועים ונגידים מורשעים במשפט השחיתות הגדול ביותר בתולדות ישראל ששולח ראש ממשלה לשעבר לכלא. אני בודק אם זה אותו דוד רוזן שהגיש נגדי תלונה ב-1997? ואכן, זה אותו אחד, שבינתיים קודם למחוזי. האיש שהטחתי בו שהוא זייפן וגזען, כתב פסק דין מכונן בתחום המאבק בשחיתות. הכרעת הדין שלו בת 600 העמודים היא סימפוניה המעלה על נס את טוהר המידות. הוא מבכה את השחיתות שפשתה בישראל והגיעה עד לצמרת.
הנה שאלת השאלות: האם הוא חזר בתשובה דמוקרטית? האם הוא מבין את הקשר בין השחיתות המאפיינת את כל מנגנוני הכיבוש לבין ההשחתה השלטונית בתחומי הקו הירוק? אם חזר בתשובה דמוקרטית ועבר תהליך של ניקוי מטומאת הכיבוש בדומה למכור לסמים שהצליח להתנקות מהסם, מגיע לו יישר כוח כפול, גם על השינוי שעבר וגם ששחה נגד הזרם שהרי הכיבוש השחית גם חלקים נכבדים של מערכת השיפוט האזרחית שנותנת גיבוי להפרות זכויות אדם בשטחים הכבושים. אחד הביטויים לכך הוא התנחלותו של המתנחל
סולברג בבית המשפט העליון.
או שמא השופט רוזן לא עבר שום שינוי והוא בעל שתי ישויות, מעין ד''ר ג'קיל ומיסטר הייד, לפי ספרו של הסופר הסקוטי,
רוברט לואיס סטיבנסון. כשהוא לובש מדים וחוצה את הקו הירוק הוא מיסטר הייד הרשע, כשהוא חוזר לקו הירוק ומחליף את המדים בחליפה אזרחית הוא ד''ר ג'קיל הג'נטלמן שנאבק ברע. את זאת נדע כאשר יצא לגימלאות ויהיה יעד מבוקש לראיונות.
לא לשתף פעולה
עיתון ''הארץ'' (20 במאי 2014) פירסם ידיעה לפיה זומן הבלוגר
נועם ר. לשיחת אזהרה בשב''כ בעקבות ציוץ שלו בטוויטר. מה חטאו? לנוכח פוסט שפורסם בבלוג שלו על עינויים והתעללויות שחוקרי שב''כ מפעילים על קטינים פלסטינים בחדרי החקירות שמספרם 4 ו-20 בתחנת המשטרה שבמגרש הרוסים בירושלים. כינויים של החוקרים: ''סברי'' מנפת קלקיליה, ''דאוד'' מירושלים ו''אבו יוסף'' מבית לחם. הוא פנה לקוראים ''אם מי מכם מכיר את זהותם האמיתית, אני כאן''. יפה, כל הכבוד. בשיחת האזהרה אמרו לו חוקרי השב''כ כי סעיף 19 בחוק השב''כ אוסר על חשיפת פרטים על אנשי הארגון, ודין העובר על החוק הוא שלוש שנות מאסר. כשנשאל הבלוגר מה היה עושה אם השמות היו נמסרים לו, ענה כי היה פונה לעו''ד ושואל מהן הדרכים החוקיות שעומדות לרשותו במאבק נגד האלימות שהם מפעילים. תשובה כהלכתה. אני הייתי מוסיף כי מול סעיף 19 בחוק השב''כ עומדים שורה של חוקים ואמנות בינלאומיות האוסרים עינויים וחובתי לחשוף את הפושעים. בברירה שבין ציות לסעיף 19 לחוק השב''כ לבין ציות לחקיקה הענפה נגד עינויים בכלל וקטינים בפרט, האחרונים גוברים, מלווים בתקווה שהפושעים יועמדו למשפט.
הסיפור לעיל החזיר אותי לסוגיית היחסים עם מנגנוני האופל, בהם כלולים המשטרה, הצבא, השב''כ, המוסד, מערכת המשפט והצנזורה. מדובר במנגנוני שררה המפעילים אלימות, לעתים קרובות הרבה מעבר למה שדמוקרטיה יכולה לשאת. אין פירוש הדבר שכל מה שהמנגנונים האלה עושים הוא אפל. כאשר שוטרים משתתפים בחיפוש אחר ילד שהלך לאיבוד, הם ממלאים את תפקידם, כאשר הם מכים בברוטליות מפגינים או מפעילים אלימות על נחקרים הם מנגנון אפל. כאשר שופטים כולאים אנסים, רוצחים שודדים הם ממלאים את תפקידם וכאשר הם מגבים את אלימות כוחות הכיבוש המפרים מדי יום את זכויות האדם, הם חלק משררת האופל. עקרון זה פועל ביחס לכל מנגנוני השררה. ככל שהכיבוש התמשך והתמסד, גבר היסוד המתקומם שבי. זה התחיל לפני עשרות שנים עם הצנזורה.
ב-1971 נבחרתי לתפקיד עורך שבועון הסטודנטים באוניברסיטת חיפה. הקמתי אותו מחדש תחת השם ''פוסט מורטם''. עם כניסתי לתפקיד קיבלתי מהצנזור הצבאי מכתב המפרט את חובותיי, בעיקר את רשימת הנושאים החייבים את אישור הצנזורה. ביודעי את רמת הטמטום של הצנזורה כאשר עבדתי בעיתונות הממוסדת, החלטתי שהצנזור הצבאי לא יקבע מה יפורסם ולכן לא אשלח לו מאמרים כלשהם. זה היה הימור, שהרי הצנזור יכול היה לסגור את העיתון, אבל הערכתי שכשמדובר בעיתון היוצא לאור באוניברסיטה, הוא יימנע מצעד דרסטי כזה. קיבלתי מהצנזור מספר לא קטן של אזהרות ונזיפות השמורים עימי כמזכרת, על מאמר כזה או אחר שהיה חייב בצנזורה, אבל התעלמתי מכולם וההימור צלח. דווקא אגודת הסטודנטים כמעט והצליחה לפטר אותי בגלל ידיעה ראשית שחשפה את התנכלות השב''כ לסטודנט ערבי. שומרי החומות של חופש העיתונות מהסגל והסטודנטים הדפו את המזימה. הידיעה הכתה גלים גם בעיתונות הכללית, ואני שומר בגאווה את הידיעה בשבועון ''העולם הזה'' תחת הכותרת ''העורך הלוחם בש.ב.''
מהצבא התנתקתי באורח הדרגתי אחרי מלחמת יוני 1967. אחרי המלחמה הנוראה והמיותרת ביום הכיפורים, היה ברור לי שהכיבוש לא הולך להסתיים וההתנתקות מהצבא צריכה לקבל, בנוסף לביטוי האישי גם ביטוי פוליטי של מחאה קבוצתית, ולכן אך טבעי שנמניתי עם מייסדי תנועת ''יש גבול'' בשנת 1982. ב-1985 פורסם כי גדוד הצנחנים בו שרתתי בשנות ה-50 התפרש בגדה כחיל כיבוש. שמתי נפשי בכפי וחיברתי מכתב לחיילים שבו הסברתי מדוע אני מתנגד לשרת בשטחים הכבושים. הזכרתי להם כי זכותם לבקש העברה לתחומי הקו הירוק. נסעתי ברחבי הגדה וחילקתי את המכתב בין החיילים. הידיעה כי מסתובב אזרח בשטחים הכבושים ומחלק לחיילים ''מכתבי הסתה'', בלשון הימין, עשתה לה כנפיים ושוב עלתה הדרישה להעמיד אותי לדין. נחלצתי בסיוע עורך דין חכם. בפעילות זו אני ממשיך גם כיום, אם כי בווליום יותר נמוך.
במשטרה אני כמעט בן בית בכל הקשור לחקירות על רקע פעילותי הפוליטית או כתיבתי הפובליציסטית. זומנתי למספר רב של חקירות. המשטרה רכשה מיומנות רבה בכל הקשור לטרטור האזרח, אבל עם הזמן גיליתי שלא רק היא יכולה לטרטר אותי גם לי יש כלים לטרטור נגדי. הכל מתחיל בשיחה טלפונית מתחנת המשטרה. עליך לבוא לחקירה. מה העילה? לא נותנים מידע. איך אני יודע שזו משטרה ולא מתחזים? נא לשלוח מכתב. יש לך פקס? אינני נותן מידע למי שאיני מכיר. אז אין ברירה, שולחים מכתב, או בדואר או עם שוטר שליח על קטנוע. בטופס ההזמנה לסור למשטרה יש סעיף שאם לא נוח היום המצוין, נא להתקשר לקבוע מועד אחר. וכך אני עושה בדרך כלל.
כשאני מגיע לתחנה יש תמיד המתנה, לעתים קצרה לעתים ארוכה, וכשהחוקר או החוקרת קוראים לי לחקירה, או אז אני למד מה העילה, ואין הפתעה, מדובר בחקירה פוליטית. לפעמים אני מסרב להשיב לשאלות, מפני שמדובר בחקירה פוליטית, ולפעמים מחליט לשטוח את כל השקפת עולמי, כגימלאי יש לי זמן למכביר. לא ממהר לשום מקום. החוקר/ת מנסים לקצר, לדלג וכשאני מתבקש לחתום חוזרת על עצמה תופעת השיבוש, שלא לומר הסילוף, של דבריי. אשר על כן, מתבקשים החוקרים לחזור למשבצת הראשונה ולכתוב הכל מחדש בדיוק כפי הבאתם על ידי. זו הזדמנות להעיר שמלכתחילה לא היה צריך לזמן אותי, אבל משעה שזומנתי לחקירה, עליהם לעשות עבודתם נאמנה ולשקף במדויק את דברי הנחקר. היוצרות מתהפכות, המטורטר הופך למטרטר. בדרך כלל זה מסתיים בכך שהם מעדיפים שלא אחתום ובלבד שלא לכתוב ולהדפיס הכל מחדש. במאמר מוסגר: כנחקר רב פעמים התחוור לי שהחוקרות יותר אינטליגנטיות מהחוקרים, יותר משכילות וכותבות עם פחות שגיאות.
כעובד משרד החינוך מספר שנים (בדירוג עיתונאים) היה ברור לי כי מחויבותי אינה למדיניות הממשלה, אם זו מנהלת מדיניות פושעת, אלא לדמוקרטיה, זכויות אדם ומגילת העצמאות. על כן המשכתי לפרסם מאמרים בעיתונות, בדומה לתקופה בה עבדתי בעיתונות הממוסדת. החוק האוסר על עובד מדינה לבקר פומבית את מדיניות הממשלה, היה בעיניי בלתי חוקי ובלתי חוקתי שהופך את עובד המדינה לנתין של הממשלה וזכויותיו הדמוקרטיות ניטלות ממנו. עם הפלישה ללבנון ב-1982 לא היססתי לבקר פומבית את מדיניות הממשלה שהרי בשתיקתי אני שותף לפשעים. בעקבות שורה של מאמרי ביקורת חריפים הוחלט להעמיד אותי לדין על אותו סעיף עריץ האוסר ביקורת פומבית על מדיניות הממשלה. זו הייתה הפעם הראשונה שסעיף זה הופעל. השאלה שעלתה לדיון: האם עובד מדינה הוא רכוש ממשלתי 24 שעות או האם לאחר העבודה הוא אזרח בכל זכויות דמוקרטיות שחופש הביטוי הוא מרכיב משמעותי? הסוף, הורשעתי, פוטרתי ונפסלתי לכל תפקיד ממשלתי לחמש שנים. זהו ניצחון העיקרון האייכמני לפיו עובד מדינה הוא רכוש הממשלה שחייב בציות מלא להוראות וההתבטאות הפומבית המותרת לו היא רק תמיכה במדיניותה. אני חייב לציין ביושר כי לקחתי בחשבון את האפשרות של העמדה לדין שתוביל לפיטורין, אבל ידעתי כי בהיות משפחתי יוצאת גרמניה שקיבלה פיצויים, לא אשקע לחרפת רעב. כך נולד האבסורד שבזכות הפיצויים שקיבלה משפחתי בגלל פשעי הנאצים יכולתי לבקר את פשעי ממשלת ישראל.
אי הכרה בסמכותה של הצנזורה הצבאית למנוע מידע מהציבור חזרה על עצמה בפעילותי לפירוק חימושה הגרעיני של ישראל במסגרת מזרח תיכון חופשי מנשק גרעיני, כימי וביולוגי. דומה שהייתי אולי הראשון, בודאי בין הראשונים, שבמאמריו ונאומיו בישראל ובחו''ל התעלם מצו הצנזור להוסיף את המנטרה ''על פי מקורות זרים'' כשמדובר בפצצת האטום הישראלית. לאחר הפצצת הכור בבגדד ב-1981 כתבתי לראש הממשלה מנחם בגין כי ישראל חמושה בנשק גרעיני ובכך הכניסה את המזרח התיכון למרוץ חימוש גרעיני. ישראל לא תוכל לשמור לעד על מונופול גרעיני באמצעות הפצצות כורים אצל שכנינו. התשובה למזרח תיכון מגורען הוא פרוז המזרח התיכון לפני שלכולם יהיה ונשב על הר געש גרעיני. המכתב פורסם בהיותי עובד מדינה ועל כך הועמדתי לדין.
בוועידה הבינלאומית על השאלה הפלסטינית, שיזם האו''ם בספטמבר 1983 בז'נווה, השתתפנו, חברתי ד''ר
תקווה הוניג ואנוכי, כנציגי הוועד נגד המלחמה בלבנון. בדבריי, שחולקו גם כמסמך כתוב של הוועידה, ציינתי כי לישראל פצצות אטום והיא מהווה סכנה לעצמה ולעולם. יש לפרק את נשקה הגרעיני במסגרת פרוז האזור ולפתוח את הכור בדימונה לפיקוח בינלאומי.
הזכרתי בקטע הקודם את הפרויקט מכתבים לשופטים שהתחלתי ב-1983. על אף שהועמדתי לדין בתחילת הפרויקט (זילות בית המשפט והעלבת עובד ציבור) הוא ממשיך עד היום.
ב-1999 נבחר
עסאם מחול לכנסת מטעם סיעת חד''ש. אנחנו מכירים מתקופת לימודינו ופעילותנו באונ' חיפה. נפגשתי איתו, נתתי לו את הספר ''ואנונו והפצצה'' והצעתי לו להעלות את נושא מדיניות הגרעין של ישראל על סדר יומה של הכנסת. עסאם נענה לאתגר והדיון התקיים בפברואר 2000. לקראת הדיון ביקש ממני עסאם להציע לו טיוטת נאום וכך עשיתי. אני מציין בסיפוק כי מרבית הצעתי התקבלה ונכללה בנאום ועסאם הוסיף משלו. במסגרת מאבקי בצנזורה כללה הצעתי את הסרת המסתורין מהמלמ''ב (הממונה על הביטחון במשרד הביטחון) שהכור בדימונה נכלל בממלכתו. שמו ותמונתו היו אסורים בפרסום. נאומו של עסאם חולק לעיתונאים עם שמו של המלמ''ב
יחיאל חורב, וכך הוסר האיסור ושמו ותמונתו פורסמו.
באוקטובר 2008 ביקרתי בעזה הנצורה עם משלחת שהביאה תרופות לבית החולים שיפא. הספינה יצאה מקפריסין והצליחה לפרוץ את המצור. כשחזרתי לישראל דרך מחסום ארז כבר חיכתה לי מכונית משטרה שהסיעה אותי למשטרת שדרות שם נחקרתי. החוקר הודיע לי כי אני חשוד בהפרת צו אלוף פיקוד דרום האוסר על ישראלים להיכנס לעזה. הסברתי לחוקר כי (א) לא ידעתי על הצו ו- (ב) גם אם הייתי יודע זה לא היה משנה את הצטרפותי למשלחת. אינני מכיר בסמכותו להורות לי היכן לבקר והיכן לא. רק במשטרים טוטליטריים פוקדים גנרלים על אזרחים היכן לנסוע. מאחר והחוקר לא שידר עוינות החלטתי למסור עדות מפורטת המנמקת מדוע נסעתי לעזה, בתקווה שזה יעורר אצלו סימני שאלה באשר להצדקת המצור.
קראתי את הכתוב פעם נוספת, שמתי לב, כי מבלי שתכננתי זאת מראש, יש כאן דפוס שחוזר על עצמו מימי אונ' חיפה ועד היום, והוא ''אי ציות אזרחי'' כמחאה על עוולות הממשל. אי ציות אזרחי הוא שיטת מאבק בלתי אלימה המהווה חלק מהמבנה הדמוקרטי. היו לי בה הישגים וניצחונות קטנים שלא השגתי בהפגנות המוניות (שכבודן במקומן מונח). לשיטה זו עוד יתרון: כל אדם מחליט בעצמו על היקף אי הציות. כל עוד שוררת בישראל בתחומי הקו הירוק רמה כלשהי של דמוקרטיה, (הנתונה עתה במצור, ספינת הצלה של פעילי זכויות אדם מקפריסין דרושה באופן דחוף), ראוי לאמצה.
ד''ר ג'קיל ומיסטר הייד
