הידד לאל בורא עולם.יש לנו נשיא חדש, העשירי במניין,
רובי ריבלין. אני רואה בבחירתו של ריבלין את השלמת המהפך של 1977, סוף סוף נכבש היעד האחרון על ידי יוצא חלציים אוטנטי של המשפחה הלוחמת. ריבלין הוא בין האחרונים בחברה הישראלית שגדל על השיר של מחתרת האצ''ל ''שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן''. שוב היינו עדים לטקס הפגאני של אדם חילוני באורח חייו, חובש כיפה, הולך לכותל ממשש את האבנים ומודה לאלוהים. מה יש לך להודות לאלוהים, הוא לא בחר בך. בחרו בך
מירי רגב,
משה פייגלין,
דנון,
בנט וכנופייתו,
אלי ישי וחבורתו, כל המורסה הפוליטית ימנית פונדמנטליסטית שבהצבעה השנייה סגרה שורות והכתירה אותך כנשיא. אלוהים כלל לא נשאל לדעתו, למה לערב אותו בקומבינות של הכנסת? זה ממש חילול השם.
חיים ברעם כתב רשימה שלא מסתירה את חיבתו לריבלין ואני איתו. ריבלין, שגם אני מכיר אותו מחיי הארוכים בירושלים, הוא איש נעים הליכות, חברי, מבין בכדורגל, נגיש (עד כה), קל לחבב אותו. אין ספק כי מבין חברי הכנסת של הליכוד כיום הוא הפחות גרוע. בטקס קבורת הדמוקרטיה הישראלית הוא יזיל דמעה ויהיה האחרון שישים אבן על הקבר. אני חולק על ברעם כאשר הוא מייחס לריבלין השקפת עולם אוניסרסלית בסוגיית זכויות אדם. זכויות אדם נגמרות אצל ריבלין כאשר הוא עובר את הקו הירוק. הוא איש ימין קיצוני, תומך בבריוני חברון וקריית ארבע, תומך בשוד הקרקעות שהכיבוש מעולל לפלסטינים, תומך במדינת האפרטהייד ומתנגד בתוקף למדינת כל אזרחיה. יש להאזין היטב לתומכיו בעקבות בחירתו. בנט היה נרגש עד דמעות, יש לנו נשיא מצוין אמר.
ח''כ משה פייגלין היה אף הוא נרגש והביע סיפוק ושמחה על בחירתו. והיו גם אנשי שמאל שתמכו בריבלין. זו לא הפעם הראשונה שהשמאל יורה לעצמו ברגל. בהפסדי בית''ר ירושלים ננוחם.
עוד מעט – יובל לכיבוש
בימים אלה אנו מציינים 47 שנים למלחמת יוני 1967 שהן בה בעת 47 שנים לכיבוש. תנועת ''שוברים שתיקה'' הגתה רעיון מבריק – להקריא במשך 10 שעות עדויות של חיילי כיבוש. הפגנת ההקראה התקיימה בכיכר הבימה בתל אביב ב-6 ביוני, יום פתיחת המלחמה. היה לי הכבוד להקריא את אחת העדויות של חייל מחטיבת הנח''ל שהייתה מוצבת בחברון בשנת 2003. עדותו של החייל ''שלי'' משקפת היטב את שגרת הכיבוש, עריצותו, אכזריותו ושרירותו. אדם הולך לבקר את חברו, מרחק חמש דקות הליכה. בדרכו חזרה הוא נתקל בחייל כיבוש שמודיע לו כי הכביש סגור. למה? ככה. איך יגיע הביתה? בעיה שלו, לא של הצבא. הוא צריך לתכנן מסלול עוקף שארכו קילומטרים. וחמש דקות הופכות למספר שעות, ובחברון זה קשה במיוחד כי זו עיר הררית. הורים ששולחים את בנם לבית ספר לא יודעים אם יחזור ומתי. הצבא נוהג לעתים לפשוט על בתי ספר ואז הכל משתבש. לפעמים מדובר בפשיטות טרטור, להזכיר לילדים ולמורים מי כאן בעל הבית, לפעמים עוצרים תלמידים מבלי שההורים מדווחים, והם מתרוצצים אכולי דאגה לברר מה ארע לילדם.
ישראל הקימה ב-47 שנות כיבוד מנגנון מפלצתי דו ראשי, מפלצת דיכוי ומפלצת בירוקרטית ושתי המפלצות עושות יד אחת להמאיס את החיים על הפלסטינים. איש שם לא יכול להימלט מהמפלצות האלה. פלסטיני תושב השטחים לא יכול לעבור מכתובת אחת לכתובת אחרת באותו רחוב בלי לקבל אישור מהממשל הצבאי ולשם כך עליו לעבור השפלות במחסומים, שעות של עמידה בתור במשרדי הממשל ולא אחת האישור מותנה בנכונות המבקש לשמש משתף פעולה של השב''כ, במלים פחות עדינות, להיות מלשין נגד בני עמו בשרות הכובש. בנוסף למבול ההשפלות היומיומיות מתקיים נתון חסר תקדים בתולדות משטרי עריצות וכיבוש: מחצית מבני העם הפלסטיני נעצרו, ו/או נחקרו ו/או עונו.
47 שנות דיקטטורה צבאית, לא יאומן, אבל כמעט יובל. להמחשת גודל ההישג האימפריאלי הישראלי הנה מספר השוואות: הדיקטטורה הישראלית מחזיקה מעמד כפליים ויותר ממשך הדיקטטורה הפשיסטית של
מוסוליני באיטליה (20 שנים), כמעט פעם וחצי מהדיקטטורות של
פרנקו בספרד ו
סלאזר בפורטוגל (35 שנים). בדיקטטורה הישראלית אין מוסוליני אחד. יש הרבה מוסולינים. מפקד גזרה הוא מוסוליני קטן. מפקד נפה או אזור הוא מוסוליני בינוני, אלוף הפיקוד הוא מוסוליני גדול, שר הביטחון הוא מוסוליני ראשי וראש הממשלה הוא רב מוסוליני. אילו היו תולים את כל המוסולינים שלקחו חלק בדיקטטורה הישראלית ב-47 השנים האחרונות, כמו שתלו את מוסוליני המקורי, כל עמודי החשמל מירושלים לתל אביב לא היו מספיקים. מאחר ואני נגד עונש מוות גם כשמדובר בפושעי מלחמה, יש להתייחס לכתוב כאן כאל מטאפורה למימדי פשעי הכיבוש ולא הצעה לפעולה.
מה היא הסיבה שהדיקטטורה הצבאית הישראלית מחזיקה מעמד זמן כה רב? יש קרוב לוודאי שורה של סיבות. אתרכז בשתיים שנראות לי משמעותיות. אחת פנימית והשנייה חיצונית ושתיהן מאופיינות בדפוסי פעולה דומים.
בניגוד למקובל לחשוב, מחנה השלום מעולם לא היה רוב בישראל, כוונתי לרוב פוליטי שמכתיב מדיניות. גם כאשר סקרי דעת קהל הראו תמיכת רוב האוכלוסייה בעמדות השמאל, זה היה חסר משמעות. כל הממשלות בהן השתתפו מפלגות השמאל הציוני היו ממשלות כיבוש שהשקיעו בהתנחלויות והתעמרו בפלסטינים. מפ''ם- מפלגת הפועלים המאוחדת (לציונות לסוציאליזם לאחוות עמים) השתתפה בממשלות אשכול,
גולדה מאיר ו
רבין הראשונה. מרצ, שמפ''ם התמזגה לתוכה, נשאה את דגל השוויון וזכויות האדם, השתתפה בממשלות רבין (השנייה) ו
אהוד ברק שלא היטיבו עם הפלסטינים במילימטר.
יוסי שריד, בעודו מכהן כשר החינוך כתב והתבטא נגד הכיבוש. למחרת פרסום המאמר או הנאום העביר צ'קים שמנים למערכת החינוך הלאומנית-גזענית של ההתנחלויות בשטחים הכבושים, שהוציאה מתוכה פרי רקוב כמו נוער הגבעות. זה תפקידי כשר החינוך אמר שריד להגנתו, אכן, אבל אם אתה כותב נגד הכיבוש ופועל למענו הוא לא יחוסל. תנועת שלום עכשיו נמצאת במצב דומה. ראשיה מתנגדים לסרבני הכיבוש. נוצר אבסורד שיום אחד הם מפגינים נגד הכיבוש ולמחרת לובשים את המדים הולכים למילואים כחיילי כיבוש. כך לא מחסלים את הכיבוש. לצד השמאל הציוני מתייצבת השדרה המרכזית של המשק והחברה ומושיטה יד לכיבוש, גם אם כמה מראשיה מסתייגים ממדיניות הממשלה. כך האקדמיה, תעשיינים, הסתדרות הרופאים, לשכת עורכי הדין הסתדרות העובדים, מערכת הבנקאות, חלק ניכר מהעיתונות, מערכת החינוך, הממסד הדתי. כך הכיבוש לא יובס.
אותו דפוס התנהגות פועל גם במישור הבינלאומי. ארה''ב ומדינות אירופה מגנות מעת לעת את מדיניות ההתנחלויות של ישראל. זה כבר הפך לטקס מעין דתי, אירופה ואמריקה מגנות, ישראל מתעלמת ובונה. אין סנקציות, יחסי מסחר פורחים, הסיוע הכלכלי והצבאי נמשך, אמנים מכל העולם מופיעים בישראל, ישראלים יכולים לבקר כמעט בכל העולם ללא ויזה, ישראל משתתפת באירועי ספורט מרכזיים. המצב כל כך טוב עד ששר השיכון המתנחל
אורי אריאל, אמר בראיון טלוויזיוני, שהוא לא מתרגש מהביקורת הבינלאומית, והוסיף, גם לפני סיפוח הגולן הזהירו אותנו שלסיפוח יהיו השלכות חמורות, דבר לא קרה. במצב זה של מערב תומך, רשות פלסטינית משתפת פעולה ועולם ערבי עם משטריו העריצים, יכולה ישראל להמשיך בכיבוש עוד שנים רבות.
חנה מרון
השחקנית חנה מרון הלכה לעולמה בשיבה טובה, בגיל 90. כתבות בעיתונים הפליגו בשבחים על כישוריה הרבגוניים ושחקנים ששיחקו לצדה לא חסכו במלים חמות ואוהבות. אין ספק שהיא הייתה מגדולי השחקניות בתולדות ישראל. אין לי מחלוקת על גדולתה כשחקנית. מה שהפריע לי היה הצנעת פן אחר באישיותה, הפן הפליטי. חנה מרון הייתה גם אדם פוליטי. היא הייתה אשת שלום, התנגדה לכיבוש, למשטר האפרטהייד שישראל הקימה בשטחים הכבושים. היא תמכה בסרבני הכיבוש מתנועת ''יש גבול'', חתמה על עצומה הקוראת לשחקנים לא להופיע בהתנחלויות בשטחים הכבושים. כילידת ברלין, חוותה פליטות כשנאלצה להגר עם משפחתה מגרמניה הנאצית, וכמו כותב שורות אלו, היא שייכת לאותו אגף של יהודי גרמניה, האגף ההומניסטי, ליברלי שמאלי, שהפיק את הלקחים המתבקשים מגורלם, לאמור, שמירה על הדמוקרטיה כנכס יקר ערך ומאבק בלתי מתפשר בגזענות, שתחילתה בחוקי גזע וסופה במחנות השמדה.
למרבה הבושה אגף זה הוא מיעוט לא רק בחברה הישראלית, אלא גם בקרב יהודי גרמניה וצאצאיהם, שיש מהם הנמנים עם האגף, השמרני, ימני, גזעני מטובל ברוטב ניאו נאצי עברי, על פי ביטויו החדש של
עמוס עוז. דובר בולט של האגף הזה הוא יהודי גרמני, המתנחל
אליקים העצני, שאימץ שפה נאצית, כאשר הישווה את הערבים לעכברושים. בעיני האגף הזה חנה מרון וחבריה הם ''בוגדים'' ו''שרמוטות''.
מותה של חנה מרון אינה רק אבידה למשפחה, לעולם התיאטרון, גם משפחת שוחרי זכויות האדם איבדה חברה יקרה.
המזימה סוכלה
מאת כתבנו לענייני התיישבות
השבח לאל שיש לנו צבא חכם, משטרה אינטליגנטית ומתנחלים יראי שמים. כל שלוש הרשויות שילבו אתמול ידיים במאמץ משותף להדוף מתקפה שאיימה לחבל במפעל המפואר. כתבנו בשטחי המולדת המשוחררים מדווח: הכל התחיל כאשר ארבע ילדות פלסטיניות מוסתות עברו ליד מטע דובדבנים של התנחלות שמטעמי ביטחון לא נציין את שמה. המתנחל שהיה במצפה המשקיף על הסביבה, הבחין בפולשות כשהן ממלאות את כרסן בדובדבנים שעמל יהודי קדוש הושקע בגידולם. המתנחל פעל על פי הנהלים והזעיק בו זמנית את כיתת הכוננות, את הצבא והמשטרה ואלה הגיעו חמושים כדבעי תוך דקות בתאום מלא. הילדות נעצרו והובאו לתחנת משטרה ואחר חקירה מאומצת בשיטות שהוכיחו את יעילותן, התגלתה המזימה. הילדות היו כוח הסחה שתפקידו היה להעסיק את כוחות הביטחון, ובאותה עת הייתה אמורה להתחיל מתקפה של חזית ההתנגדות, גוף חדש ולא מוכר, לכבוש את ההתנחלות, להניף את הדגל הפלסטיני עם הכיתוב ''שטח משוחרר''. גילוי המזימה ברגע אחרון איפשר לכוחות הביטחון לסכל את הפעולה ולחסל את הטרוריסטים למעט אחד לצרכי חקירה.
כתבנו שאל את גדעון ספירו, שמאלן שאינו מסתיר את עוינותו להתנחלויות, מה יש לו לומר, ולהלן דבריו הלא ייאמנו, לא נגענו: ''כל הסיפור בדבר כוח ההסחה הוא שטיפת מוח. הילדות היו זכאיות לאכול דובדבנים ככל שתרצנה כי לא הן הפולשות, הן על אדמתן, אלא המתנחלים הם הפולשים והשודדים שהשתלטו על קרקע לא להם''. עוד אמר ספירו כי אילו היה יותר צעיר היה מקים מקרב ''כוחות השלום'' כפי שהוא מכנה אותם, תנועת דובדבנים שהייתה ממפה את הגידולים השונים בהתנחלויות. ''צוותי קטיף ובצירה היו פושטים מעת לעת במטעים ובכרמים ואת פירות הפעולות מעבירים לעמותות פלסטיניות המסייעות לנזקקים''. בכל הקשור לחזית ההתנגדות אמר כי ''אינני מצוי בנבכי ההתארגנויות הפלסטיניות ואני חוזר על מה שכתבתי ואמרתי אין ספור פעמים כי זכותו של עם תחת כיבוש להיאבק לשחרורו היא כזכותו של עבד להשתרר מכבליו היא כזכותו של הצמא להרוות את צימאונו, ותמיד עדיף בשיטות לא אלימות''.
עם פרסום הידיעה הגיב גדעון ספירו כי הוא מופתע לטובה מהגינותו של העיתונאי המתנחל שהביא את דבריו כנתינתם.
אמר אמת
ההשוואה שערך פרופ'
עמירם גולדבלום בין צעדת הניאו נאצים בעיירה סקוקי בארה''ב שרבים מתושביה יהודים, בהם ניצולי שואה, לבין צעדת הדגלים הפרובוקטיבית של מתנחלים ובני בריתם בשכונות הפלסטיניות בירושלים, נכונה ומדויקת. חבורת בנט וימינה הנושאת, כמה סמלי, שם דומה לחבורת בניטו באירופה וחסידי בנטוסטן בדרום אפריקה, יכולה לשאוב סיפוק מהצלחת המפלגות האחיות בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי. זה הזמן לכרות ברית אחים בין בנט הישראלי לבניטו האירופי, ברית פשיסטית יהודית נוצרית עם הסיסמה אירופה לנוצרים ישראל ליהודים ומוות לערבים. לבנט ובניטו אין מה לחפש במחנות ההשמדה. שיטות החיסול והגזל מיושנות ולא מתאימות לעידן ההייטק של המאה ה-21. באמנת היסוד הביעה הברית צער על השמדת היהודים במלחמת העולם השנייה, ''זה היה משגה, צריך היה להסתפק בצוענים בלבד. הלקחים נלמדו והתמיכה בישראל של השר בנט היא ההוכחה'', נכתב.
הברית הפשיסטית החדשה תקיים את ועידתה הראשונה ברובע שפנדאו בברלין, סמוך לחורבותיו של כלא שפנדאו, משכנם של פושעי מלחמה נאצים, ובנט יופיע עם הסיסמה ''פשיזם יהודי לא פחות פשיסטי''. הוא יפתח את נאומו ב''אחים שלי, סמכו עלי, אני היחידי כאן שהרג ערבים''. מהקהל הנלהב תצא בת קול ''כפיים'' ובשולחן הנשיאות יישב קורן מאושר מדושן עונג הטרוריסט חגי סגל, אח יקר.
המוצב נכבש
