פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
מסע מזמן לזמן, בין קודש לחול
הרצל חקק (יום שלישי, 17/06/2014 שעה 19:00)


מסע מזמן לזמן, בין קודש לחול

הרצל חקק



כריכה
על ספר שיריו של יוסף עוזר, ''עמק יזרעאל ירושלים'' בהוצאת אפיק, 2013, 132 עמודים.
ספר השירים החדש של יוסף עוזר, קיבל תהודה עזה בקרב המבקרים ובראשם פרופ' דן מירון.
יוסף עוזר מצוי מבחינה חברתית בקטגוריה של הציבור, שנמצא מעבר למתרס – ובכל זאת יש להבין, אילו סטריאוטיפים שוברת שירתו שהתקבלה בספר זה, עד כדי שפרופ' מירון מכנה את הספר העשוי כפואמה רחבת יריעה והקשרים, כ'מרכז ההתרחשות בתרבות הישראלית'.

לכאורה, מסע ברדיוס פנים-ישראלי, מסע מירושלים לעמק יזרעאל, מסע לנופי ילדות. ההצטרפות למסע מגלָה לנו, שאין זה מסע גיאוגרפי בלבד. עמוק יותר הוא המסע הרוחני, שיש בו קטבים רבים: העמק וההר, המקודש מול היומיומי, 'הבָּשר והבשוֹרה' שבאים כרוכים בירושלים לעומת 'החלב והערפל' שבעמק יזרעאל. וניגוד של מקומות: הר המוריה על הקשריו הדתיים והפוליטיים והעוצמות הגלומות בו לעומת גבעת המורה, שעליה חיים אנשים את חייהם.

ספר שיריו של יוסף עוזר הוא מסע אתגרי, שמסווה עצמו כסיור נוסטאלגי אל מחוז ילדות, אך אין המשורר תמים כל כך. שיר הלילה של נודד, שירו של גתה, נרשם בידיו בהיפוך משמעות, והוא חד כתער: זה נוסח השיר, בתרגום אריאל הירשפלד: ''מעל הפסגות/מנוחה./בכל צמרות/חש הנך/אף לא רחש רוח./ביער הצפרים שותקות./רק רגע חכה עוד,/ גם אתה תנוח''.
אצל עוזר הרכסים אינם אנונימיים. הר המוריָה והמורֶה, גם הציפורים - כולם שחקנים מפתיעים של ישראליות פרובלמטית. גם וירטואוזיות הכתיבה והדימויים המפתיעים לאורך כל הספר שובים את הלב:

שִׁיר לַיְלָה לְנוֹדֵד עַל הוֹנְדָּה סִיוִיק,
עַל שְׁנֵי הָרְכָסִים אֵימָה וּדְמָמָה
יַעַר שָׁמַיִם מַכְחִיל
עוֹרֵב יִשְׂרְאֵלִי מְחֻפָּשׂ לְיוֹנָה
קַיִץ מְרַשְׁרֵשׁ
בְּפַּעֲמוֹנֵי בַּר-גָּבִיעַ
הִנֵּה הוּא מַרְגִּיעַ


מסע אל הזהות המורכבת

מי שיוצא למסע עם יוסף עוזר, באותה 'הונדה סיוויק' מירושלים לעמק יזרעאל, מרגיש את משב הרוח של שירה מתחשבנת. בספר ניכרת מלחמת עולמות: מאבק עם הביטויים השונים של הזהות שלנו: הישראלית-היהודית-המזרחית-המערבית-הדתית-החילונית-השמאלית והימנית! ....

אם תכלת השמים במאה שערים הירושלמית מסומנת בעיגול של חור הציצית התלויה על החבל, הרי השמים של עמק יזרעאל הם כיפה גדולה אחת לעומתה. עוזר נמנע מלשפוט ולומר ''כן'' לעומת ''לא''. הקורא מקבל שפע של תמונות ורגשות והתוצאה היא הצירוף של כלל המסע השירי שלפנינו.

שירה טובה יודעת לסחוף אותנו משדה משמעות אחד לשני, מזמן אחד לזמן אחר, למצוא את הדיאלוג בין קודש לחול. במימד הקונקרטי המסע צפונה בגיל בוגר מאפשר למשורר לבטא שיבה מאוחרת, לתת תשובה לאחר חלוף ימים לאותה עזיבה של ירושלים בילדותו, עת הצפינו הוריו להתיישב בעמק יזרעאל. עתה כבוגר שגר בירושלים, ומקוטלג כמשויך לזהות החרדית
הוא יוצא במסע אל תוך, לפנים ההוויה הישראלית, ומנסה להשיר מעליו קליפות.

יוסף עוזר מגיע אל הנופים כשאינו מקוטלג, כמו מבקש שנתנער מכל הסטריאוטיפים הקשורים למבט על חרדים, צבעי בגדיהם וכו'.

הוא יוצא לדרך אל הנופים, אל ארץ ישראל שכל שורה בספר מסמנת את אהבתו אליה, אהבה שחומריה רחוקים מזרותם של החרדים לנופי לארץ ישראל, אל טריטוריה, שנתפסת כקוטב שונה לחלוטין. ראו כיצד הוא מתאר את המעבר מירושלים לעמק יזרעאל בזמן אחר, בילדותו. ואז הדברים נראו אחרת (עמוד 9, שיר ה'):

בְּיַלְדוּתִי, עָלַי תִּיק כִּתָּה ב'
גָּלִינוּ מִיְּרוּשָׁלַיִם הַהִיא
לִשְׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
עֵינַיִם אוֹרוֹת אוֹטוֹבּוּס
קִדְּמוּנוּ בַּלַּיְלָה,
פָּרֹכֶת חַרְצִיּוֹת צְהֻבּוֹת,
וּקְדֻשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁל
אֲדָמָה, אוֹר שָׁמַיִם
וּתְפִלַּת מַמְטֵרוֹת.


לילד שעובר מירושלים הקדושה לעמק יזרעאל, לשָׂדות, נראֶה המעבר כיציאה לגלות.
הוא מצפה למבט שיקרב אותו לתמונה החדשה, שיסביר לו הכול, והוא רואה:

עֵינַיִם אוֹרוֹת אוֹטוֹבּוּס


בשלוש מילים דחוסות מצויין עולם חדש. מה יש בהם? נשים לב שהמילה אורות מקבלת כאן מעמד של פועל – שהרי את התאנים אוֹרִים, [ וכפי שידוע, את התמרים גוֹדְדִים ואת הענבים בוֹצרים]. העיניים נפתחות בחשיכה וכפל המשמעות אופייני כל כך לכתיבה: אורות את האוטובוס כִּתאֵנה.

הספר פורט בעושר רב על כל המתלווה לעמק ולירושלים, ותוך כך אנו מתוודעים לאמירות פנימיות מרחיקות אודות טיבה של הזהות המתהפכת בתוכו – זו המבקשת את איפיוניה בין מה שהוזכר לעייל מזרח ומערב קודש וחול וכדומה. ויופיעו בספר אמירות משמעותיות ביותר על הזהויות השונות.
אם בשירה המזרחית בארץ נוצר טיפוס שירי המתמוגג על הזהות הגסטרונומית אומר עוזר בספר:

אֵינֶנִּי מְטַבֵּל אֶת שִׁירַי בְּרֵיחַ קִנָּמוֹן
אֲנִי לַסְּפָרִים וְלֹא לְאוֹצְרוֹת הַסִּיר וְהַכִּירַיִם.


אין השירה של בעל הזהות המזרחית באה לשיר על קיפוח, לעומת זאת היא תובענית ומשרטטת את אחריותה בתביעה לגבולות הישגיים בחומר וברוח:

אֲנִי רוֹצֶה מַנְהִיג נוֹקֵב בִּשְׁמוֹת כְּלֵי נְגִינָה,
שֶׁיַּלְדִּי יִנְהַג בַּמִּלִּים כִּבְמֵאִיץ חֶלְקִיקִים יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא כָּבוֹד.


תביעה כזו ושירה שדורשת מהזולת ומהחברה - אלה חידושים שעולים משירתו של עוזר. מושגי העמק לובשים את הביטוי הדתי ומזכירים לכאורה את שלונסקי ההופך בשיריו את כבישי הארץ לחפצי קודש:

פָּרֹכֶת חַרְצִיּוֹת צְהֻבּוֹת,
וּקְדֻשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁל
אֲדָמָה, אוֹר שָׁמַיִם
וּתְפִלַּת מַמְטֵרוֹת.


כאן בעולם החדש אין פרוכת של בית כנסת, הפרוכת היא בשדות של עמק יזרעאל, המסך הצבעוני של הפרחים נראה כפרוכת, פרוכת מסוג אחר, היטב בורר עוזר את מושגיו – מה עושה כאן המילה ''אחרת''? התשובה מתבהרת: מושג 'האחרות' מרמז על מוגבלות הקדושה האלטרנטיבית. החרצית תיבול והממטרה תיסגר. והנה לנו עימות נוסף, שנוגע בליבה של השאלה מהו להיות ישראלי, מה מקום החג והחול בציבוריות ובמימד הפרטי.

ובשיר בעמוד כ' הוא מגלה לנו שֶ:

הָעֵמֶק מַצְפִּין סוֹד מִתַּחַת לַשָּׂדוֹת


גם בעולם החול ללא כל משקעי הסמלים יש מפלָסים של מעמקים: לשירה יש כוח לצלול מתחת לרבדים הנגלים, לסחוף אותנו למחוזות עלומים, והנה כאן במסע הזה, עוזר מוביל אותנו במסע, שאינו רק מסע פיזי, זהו מסע רוחני. התחושה הראשונית הייתה, שהמסע הוא יציאה לגלות, והנה ככל שהמסע מתמשך, אנו מגלים גוונים של קדושה, קדושה אחרת ומפתיעה.

בשיר ל''ו אנו מזהים אמת זו באמירה של המשורר:

יֵשׁ אֱלֹהִים בָּעֵמֶק,
זוֹהִי כָּל הַהַרְצָאָה.


הקדושה המקושרת בירושלים, באבניה ובפיוטיה ובהיסטוריה שלה נגררת אל הנוף הישראלי של עמק יזרעאל, אל הביטוי ה''ציוני'' ביטויו של המעשה שבטבע – בהשקאת האדמה, בזריעה, באסיף ובצעקה לעומד על קו המים ''לפתוח''.
הרוח האלוקית שורה בכול. האם אין שירה נכתבת מן העבר וכל מה שהיא שחה, שחה היא לנו, למען משהו אחר- למען העתיד?!

האם השירה הזו תיקרא נכונה, אם נאתר בה מחשבה אודות עצמנו – שלאחר נפול ירושלים כמרכז, עם השיח המדיני, עדיין היא מבשרת שלא איבדנו את האלוהים – שהרי הוא המצוי בהר – מצוי גם בעמק!

לכאורה שָׂדות הן רק אדמה, וממטרות נועדו רק להמטיר מים לשדות, אך המסע מגלה לנו, שיש לנפש השירית כוח לחשוף אורות גנוזים בכל ההוויה:
בשיר נ''ד הוא כותב:

בָּעֶרֶב שָׁרוּ הַמַּמְטֵרוֹת
הָאֹזֶן הִקְשִׁיבָה בַּלֵּילוֹת לַקִּלּוּחַ
שֶׁלֹּא יִשְׁתַּנֶּה קוֹל הַמַּיִם וְיִשָּׁפְכוּ לְבַטָּלָה
בְּתוֹךְ הָאֲפֵלָה נִבְרָאִים עֲרוּצֵי קוֹל
קֶשֶׁב שֶׁל שָׁנִים לְמַיִם שִׁיק שַׁק
מִתְקַלְּחִים בְּאֹשֶׁר יָם בִּכְיָם


המים המחלחלים בחיינו, בשדותינו, הופכים להיות ערוצי קשר לזמנים קדומים, לחיים שהיו, ואנו חשים שיש למים כוח רוחני, כוח מיסטי. לכן, כאשר נסגרים ברזי הממטרות - מגיעה השורה שמחברת בעוצמה בין קודש לחול, בין הווה לימי בראשית,
וכך כותב המשורר:

עֵת סְגֹר בְּרָזִים -
וְהַשָּׂדֶה, שׁוֹתְתִים בָּהּ זִכְרוֹנוֹת:


יוסף עוזר
יוסף עוזר וספרו
על עטיפת הספר בחר יוסף עוזר לתת תמונה של עלה, עלה של עץ אקליפטוס ובשולי העלה פָּרת משה רבנו. החיפושיות מטיילת על העלה, זה המסע שלה להכרת האיקליפטוס, שהוא מסמלי הנוף שלנו, הנוף הישראלי, מטאפורה הרומזת לעמק יזרעאל.

בשיר המיוחד לחיפושית שיר ל''ג, עמוד 37, המשורר מנצל במלא החן את הפוטנציאל שטמון בחיפושית ששמה ''פרת משה רבנו'' (הלא היא מושית השבע): לַיְּלָדִים הִיא נוֹתֶנֶת / חֲלֵב אַגָּדוֹת, / הַמְּבֻגָּרִים אֵינָם זוֹכְרִים לָהּ / נְקֻדָּה אַחַת טוֹבָה מִשֶּׁבַע שְׁחוֹרוֹתֵיהָ.

והנה לנו דברי המשורר העוסק בחינוך בהכללה מעניינת על עולם המבוגרים...

שימו לב מה כתב יוסף עוזר, כשביקשו ממנו עורכי כתב העת פסיפס לתאר את יחסו לנופי ארץ ישראל:
כנראה שהתעייפתי לחרוט יותר. האקליפטוס כבר השיל כמה קליפות מאז. הייתי בערך בן 17. השנה היתה 1968, על האולר אין ניכרים עקבות השיר שהוא חרט על הלוחות. אבל הלהב חד עדיין את חידת הקשר בין הנוף לבין היצירה והמשמעות הקיומית: ילדותי בעמק יזרעאל הטביעה בי חותם, קשר עמוק לקולות, מראות ותודעת קיום דו שורשית לא במובן המקורי שטבע איתמר יעוז קסט אלא בין הישראלית לבין היהודית.
אנו מוקסמים מן השירה הלוקחת אותנו במכונת הזמן שלה, זה המסע שקושר בין קדושה ישראלית לקדושה יהודית, בין זהויות. פנים של הארץ מתגלים בשני המישורים, והספר המרתק מעלה לפנינו פרשנות שיוצרת דיאלוג. זהותנו נחשפת בציורי נוף, בחוויות מסע, והכל במכשיר הרנטגן של השירה.

אילו היינו מנסים ללכת בדרכו של ח''נ ביאליק, היינו אומרים:
אם יש את נפשך לדעת את נפש הארץ, צא עם המילים, למסע אתגרי, צא וצלול במסעך הזה לכל הרבדים הנסתרים.
במשך שנים פרסם יוסף עוזר שירים בכתבי עת, וזכורים שני ספרי השירה הקודמים ''סילן טהור'' ו''שם ומלכות'':
''סילן טהור'' – ספר השירים הראשון של עוזר, היה צמוד לתהליך החזרה בתשובה של המשורר. במאבק בין הישראליות ליהדות, ניצחה היהדות, ועוזר פנה לישיבה חרדית. המשורר פנה עורף להשכלה האקדמית והתמסר ללימודים בישיבה, אך לא נטש את לימודי התואר הראשון: הרב ש''ך פסק והורה לו שיש לסיים לימודי התואר כראוי.

ספרו השני ''שם ומלכות'' נכתב לאחר תהליך ארוך של הבשלה פנימית. מי שמעיין בשירי כרך שירים זה, רואה עד כמה המשורר מתחבט בשאלות מהי השירה, מיהו האדם הנדרש לנו כאן במרחב התרבותי-פוליטי-לשוני, וכולו צער. כמשורר הוא שואל את השאלות, כך הוא חש, בארץ שרחקה מסמליה הקדומים, שאיבדה מזמן את השם 'מולדת'. השם 'מכורה' נראה לו מביך.
בספרו ''סילן טהור'' הוא מבקש את הסמליות העתיקה, את המטענים שיצרו את העם הזה, וכך כתב בשיר ''שאלת חלום'':

הִנֵּה הַבְּאֵר הָעֲמֻקָּה שֶׁל אִי הַוַּדָּאוּת.
עוֹד קוֹרֵאת לוֹ לָרוּחַ
אִי שְׁלֵמוּת הַסֶּלַע קוֹרֵאת לָרוּחַ רַק
אַחַר כָּךְ חוֹל קוֹרֵא לִיסוֹדוֹת גַּעְגּוּעָיו
הֵן גַּם הָעִוְּרִים יוֹדְעִים
שֶׁפְּנֵי הַדּוֹר כְּבָר לֹא כִּפְנֵי כַּלְבָּם. אוֹמְרִים:
הַמְּבַקְּשִׁים לְבַיֵּת יוֹנָה תָּמִיד מוֹרְטִים
נוֹצָה מִכְּנָפָהּ.


הנפש צמאה לבאר העמוקה, והמציאות החדשה מכרסמת בה באי ודאות. שלמות הסלע מאוימת על ידי הרוח והחול. היכן הודאות, היכן יסודות הגעגועים.

החלומות הצפונים היו חזקים מן הכול, והשבר קשה עליו. הנפש מבקשת חיים, מבקשת מים.

חֲלוֹמוֹת יִהְיוּ כִּסְלָעִים שֶׁל מֹשֶׁה.
אוּלַי לֹא רַכָּה פְּרוּדַת הָאַהֲבָה
פְּרֵדָה, פְּתִיתֵי דְּמָעוֹת לִרְבָבָה
כַּמָּה קָשָׁה הִיא.

הֵן אִם זֶה אוֹתוֹ הַשֶּׁבֶר אָז אֵיפֹה הַמַּיִם.


כבר בספרו ''סילן טהור'' גילינו את הצימאון לרוחניות וקדושה שמעבר להוויה הארץ ישראלית החדשה.
בשיר ''רוחה בלא רג'עה'' כתב:

בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בַּמַּעְיָן בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל
מָה אֹשֶׁר נִטְוָה מִמֶּרְחַקֵּי הַלֵּב
מַפְלִיגִים אֶל עֲרָבִים בְּתוֹכֵנוּ
נַפְשֵׁנוּ לְבַד בִּדְמָמָה נְשׁוֹבֵב.

נַנְחֶה אֶת פְּסוּקֵינוּ הָאַחֲרוֹנִים:
בְּבַיִת שֶׁנִּשְׁחַק, לֹא נָאֶה לִכְתֹּשׁ שׁוּב תַּבְלִינִים.


טקס טחינת התבלינים עובר מטמורפוזה, הבית כבר נשחק. היה לאבק. הנפש מחפשת את השלמות שהייתה. שם בעמק יזרעאל הוא חש בגלות, כאותם גולים שתולים כינורות על ערבים. הוא צמא לבית האמיתי, לארץ ישראל האמתית, לירושלים.

בספרו השני ''שם ומלכות'' הוא מחפש את השם האמתי והעמוק, את המלכות שהייתה נחלתנו: וכך הוא כותב בשיר ''יונת אלם''.

יוֹנָתִי אֵלֶם.
עוֹד שׁוֹתֵק בְּפִנַּת חֶדֶר
פָּמוֹט שֶׁאֵין לוֹ הוֹפְכִין.
אָבִי אֵימֵי -
הוֹ יוֹנָתִי מְרוּטַת כָּנָף
יִבְבַת מְכוֹרָתִי
רוּחַ זָרָה בְּיִזְרְעֶאל הָעֵמֶק
כְּבָר אָבִיב חוֹלֵף
וּנְעוּלִים דְּלָתוֹת
וְחַלּוֹנוֹת וַאֲנָשִׁים
וַחֲשׂוּפִים
זַרְעֵי חִטָּה בַּשָּׂדוֹת
בְּשֶׁמֶשׁ גִּלְבֹּעַ
הוֹ יְחִידָה
יוֹנַת אֵלֶם
הָאָבִיב
וּבַמּוֹשָׁב עַל נַחַל קְדוּמִים
לֹא נֶחְתַּם אַף תֶּלֶם.


הסמלים העתיקים כמו נידחים ושכוחים. הפמוט שאין לו הופכין, כאותה אבק זנוחה. יונת אלם שהייתה סמל של קדושה, גיבורת תרבות במזמורי תהלים, הנה היא יונה מרוטת כנף.


עמק יזרעאל בשלב זה של כתיבתו השירית עדיין מהווה קוטב ישראלי מול הקוטב היהודי, ויש סוג של מרחק: רוח זרה, ונעולים דלתות וחלונות.
בשירו ''קאנון חדש'' כתב יוסף עוזר בספר שיריו זה:

מַה נְּדַלֵּל מִנִּבְטֵי הַשִּׁכְחָה
עוֹד אֲסִיף הַפְּרִי לִפְנֵי גֵּוֵנוּ הַכּוֹאֵב.
לֹא אִכָּרִים בְּנֵי אִכָּרִים
דּוֹר רִאשׁוֹן לַשָׁבִים אֶל שִׁכְחָה וְלֶקֶט
אֶל עָפָר צָמֵא נְשִׁיקוֹת,
צוּרַת גִּלְבֹּעַ
בְּעוֹד רַב בָּאָסָם הַשֶּׁבֶר


השכחה והלקט, על כל המטען המקראי שיש בהם, עם כל הקדושה שיש בהם בחיי העם לדורותיו, מתמודדים עם התמורה בחיי העם: מַה נְּדַלֵּל מִנִּבְטֵי הַשִּׁכְחָה.
הלשון העברית כמו משחקת כאן בין אותה שכחה מחיי החקלאות לשכחה של הדור הזה שמאס בזיכרון. הלשון העתיקה עוד מהדהדת.
העפר צמא לא רק למים ולעבודה החקלאית אלא לנשיקות, לחום, לרגש. השבר הרב באסם, המופיע בשורה זו אינו רק התבואה והחקלאות, אלא השבר והשברון. יש כאן שבר רוחני ששובר את מי שבאו מירושלים לעמק יזרעאל, שבאו כבני עם שכול כולו רוחניות וקדושה.

לֹא אִכָּרִים בְּנֵי אִכָּרִים


דילול נבטי השכחה, לוקח אותנו לדברים שכתב יוסף עוזר ל'פסיפס' בבואו לתאר את יחסו לנופי ישראל:
אני יכול לזכור מושג חקלאי כמו: דילול. כאשר עבדנו בתלמים הארוכים של הצנוניות והתבקשנו לדלל את השורות, כלומר – לעקור את הצנוניות ולהשאיר אחת מידי עשרה סנטימטרים, כדי שיוותר לה מרווח מחיה לגדילה. התחושה שלי הייתה תחושה שאני עושה מעשה רע ושפל, גוזר לחיים ולמוות. כך הורה לנו המדריך החקלאי לעשות גם לאפרוחים חולים.
יש כאן מאבק בין עולם ערכים שעליו גדל, בין יהדות לישראליות. יש כאן מאבק נסתר בין שכחה לזיכרון, בין חיים למוות. בשני ספריו היה לרובד היהודי יחס מועדף על הרובד הישראלי. בספרו החדש ''עמק יזרעאל ירושלים'' יש סיום של תהליך, שבו הדברים נראים אחרת.

המשורר מנסה ליצור דיאלוג בין הקדושה לחול, בין ירושלים לעמק יזרעאל, ואכן הוא מגלה שמול הקדושה שיש בעולם היהודי ממנו הוא בא, יש קדושה בעלת גוון אחר. הממטרות מתפללות.

בשיר ז' בעמוד 11 הוא כותב:

פִּתְאוֹם כְּמוֹ יְרוּשָׁלַיִם
מוֹפִיעַ הַר הַמּוֹרֶה בָּאֹפֶק
הַר גַּעַשׁ אִלֵּם,
גִּבְעַת הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הָעֵמֶק
וְהִיא שׁוֹכֶבֶת חֲשׂוּפָה מִתְגָּרָה
שׁוֹמְרִים אוֹתָהּ
עֲצֵי הָאֱלֹהִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל
הָאֵיקָלִיפְּטוּסִים


הר המורה – כך קרויה גבעת המורה כדי לשוות לה אופי של קדושה, כדי לתת לה מעמד של הר המוריה. וראו איך עצי האתוס הציוני, האיקליפטוסים זוכים לשם 'עצי האלוהים'. גבעת המורה היא 'גבעת הקודש של העמק. מצד אחד ניתן לו אופי ארוטי כיאה לתרבות החדשה: ''שוכבת חשופה מתגרה'' – אך יש בעולם הישראלי רובד של קדושה, ששומר אותה מן החול הצרוף, יש בה קדושה אחרת.

מעניין הקשר בין הר המורה להר המוריה. הצבת שני ההרים באותה משוואה, מלמדת על הדרך שעבר יוסף עוזר מספריו הקודמים לספר זה:
בשיר ח' בעמוד 12 כתב:

הַר הַמּוֹרֶה מִתְעוֹרֵר כָּל בֹּקֶר
צָעִיר.
לֹא זוֹרֵק מַבָּט בְּאָבִיו הַמּוֹרִיָּה, הָרָחוֹק, הַזָּקֵן, הֶחָשׂוּף.
עַל הַר הַמּוֹרֶה בָּתִּים וְגִנּוֹת וַאֲדָנִיּוֹת בַּחַלּוֹנוֹת
וְחַבְלֵי כְּבִיסָה אֲרֻכִּים וִילָדִים מְשַׂחֲקִים.
לֹא חֶבְלֵי מָשִׁיחַ.


מצד אחד הר של מציאות קיימת, הר המורה – והוא שוקק חיים:

וְחַבְלֵי כְּבִיסָה אֲרֻכִּים


וכאן השוני מן העולם הקודם:
לֹא חֶבְלֵי מָשִׁיחַ.


יוסף עוזר מתכתב עם שירת ארץ ישראל, שירת העמק, ובד בבד מהדהדים בין השורות המדרשים הקדומים. כך, למשל, סיפור 'סולם יעקב', האבנים שהתחרו על פי המדרש לשכון תחת ראשו עד שהפכו כולן לאבן אחת. כותב יוסף עוזר בשיח עם אותו מדרש (שיר נ''ו עמוד 60).
שוכב ועל ראשי סולם – ובין השורות הוא מתכתב עם מוזיקה מערבית – ומסיים במילים:

שׁוֹכֵב וְעַל רָאשִׁי סֻלָּם
רֶה מָזוֹר צָהֹב סַבְיוֹן
פָה אָדֹם כַּלָּנִית
פָה דִּיאֶז כָּחֹל שֶׁל עֹלֶשׁ
סוֹל דִּיאֶז אַרְגָּמָן
אַתְּ פּוֹרֶטֶת עַל סֻלַּם חָדָשׁ
נָטוּי מֵעֵמֶק יִזְרְעֶאל
כָּל הָאֲבָנִים מִתַּחַת לְרֹאשִׁי
אֶבֶן חוֹלֶמֶת אַחַת


יוסף עוזר חי את השירה כמסע מתמשך, וספר שיריו החדש הוא מסע מחודש בתוך ההוויה היהודית, בתוך אדמת ארץ ישראל – ומרתק הקישור לצלילי הקונצרט, דו שיח בין עבר להווה.
בשיר נ''ד שציטטתי חלקים ממנו קודם אנו רואים כיצד החלומות להחיות את ארץ ישראל, אותם חלומות של אבותיו – לובשים גוון אחר, והשירה של עוזר מקדשת את המציאות החדשה:

עֵת פְּתוֹחַ בְּרָזִים - עֵינֵי אִמִּי בְּרֵכוֹת
ולֵב אֲבִי נָהָר:
אֵיךְ בָּא מֵעִירָק לְהַזְרִיעַ אֶת עֵמֶק יִזְרְעֶאל:
בִּשְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ בַּלַּיְלָה
בֹּץ מִתְפַּנֵּק בֵּין אֶצְבְּעוֹת רַגְלַיִם
קוֹל הַמַּיִם הַנִּסְגָּר

עֵת סְגֹר בְּרָזִים -
וְהַשָּׂדֶה, שׁוֹתְתִים בָּהּ זִכְרוֹנוֹת.


כל הסמלים והקדושה הרוחנית קמים לחיים כשהברזים נפתחים: עיני אמו, לב אביו, והחלום של האיש שעלה מבבל לתת פירוש משלו למעלה יזרעאל, אותו זרע קדוש, זרע אל. מעבר לחיי האדמה יש עולם של עומק והיסטוריה: שׁוֹתְתִים בָּהּ זִכְרוֹנוֹת.

השירה של יוסף עוזר, מפגישה מזרח ומערב, את העוד והקאנון עם מוזיקה מערבית, את ההתכתבות עם אלתרמן ובצדה התכתבות עם גיתה. אנו מגלים, שדווקא במפגש בין כל הקצוות, בין כל העולמות, יש דרך להבנת משמעות הקיום. דרך להבנת זהותנו הרוחנית ברדיוס הזה שבין עמק יזרעאל לירושלים, שבין חיינו כאן לתרבות בכלל.

אותי משך במיוחד המפגש בין הפן היהודי לפן הישראלי. ההליכה לעולם הדת כמו הרחיקה את יוסף עוזר לתקופת מה מן האתוס הציוני, מן היופי של ארץ ישראל העובדת, מעולמה הרוחני. אבל הכול היה חבוי בתוכו, חיכה לרגע הפריצה.
אנו מגלים זאת גם בעדות שמסר לכתב העת 'פסיפס':
קול שקשוק הממטרה היה מורגל באוזן, עד כי ידעתי על-פי השינוי ברחש משק המים שכנראה נסתמה ממטרה. הקשב הזה יקר לי עד היום, שעה שאורחות חיי הובילו אותי לירושלים.
החיבור של הכול יוצר פסיפס חדש ושובה לב. כך נוצר לו כדור בצק חדש וייחודי משלו. המסע הזה חשף בפנינו כיצד שורות השיר מעניקות למלים ולהוויה שלנו נשמה מיוחדת.

לשירי המסע האלה יש נשמה יתרה – ומבחינת הספרות העברית זה רגע מבורך. נחכה בסקרנות ליצירות נוספות של יוסף עוזר, ומגיע לו שבח על שירתו הטובה, על הדרך שבה הוא מתכתב עם חיינו, עם היצירה העברית לאורך הדורות.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי