פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_7732

הולדת הנשמה מחדש
הרצל חקק (יום חמישי, 26/06/2014 שעה 20:00)


הולדת הנשמה מחדש

הרצל חקק



עטיפה
על ספר שיריה של אורה עשהאל, ''הולדת תמוז'', הוצאת ספרא, 2013, 183 עמודים.
ספר שירים חדש לאורה עשהאל, ''הולדת תמוז'', ולפנינו הולדת כבריאה של עולם ייחודי חדש: שירתה של אורה עשהאל אינה מסתפקת בגוונים ליריים שנוגעים ברגעים שבינו לבינה, בציור רגעי הארה מיוחדים, בהרהורים קיומיים. בספר שיריה החדש ''הולדת תמוז'' היא ממריאה לגובה אחר, היא רוצה ללדת את עצמה מחדש, לחפש כל מה שאבד לה כדי למצוא את זהותה האמיתית, השלמה יותר, הכוללת כל אור גנוז שנעלם.

מבחר שיריה של אורה עשהאל בין השנים 2007 עד 2012 מגלה לנו שירה גבישית יותר, שירה שמבקשת לה חושים חדים של ראייה פנימית, צופן לאתֵר קולות נסתרים, לשמוע את שפת הסימנים של העולם לְחַבֵּר הכול למעמקי ישותה, לאזור כּוחות מיוחדים כדי לבנות זֶהות רוחנית מחודשת.
ב''הולדת תמוז'' אנו מוזמנים לחגיגת לידה, ואורה יודעת לקשור בין זמנים, בין מיתוסים עתיקים לבין חיים חדשים. אין זה אותו פולחן כנעני עתיק, זה טקס שירי רוחני, הולדת הנשמה מחדש. השיר ''יום הולדת לתמוז'', ממנו נלקח שם הספר, מסתיים במלים (עמוד 165):

אֶת רִקּוּד הַתַּמוּז שֶׁנֵּעוֹר אַחֲרֵי מוֹת / בַּהֲוָיָה מִתְחַדֶּשֶׁת צוֹפָה הָאוֹתוֹת.

כל מה שהתרחק ונסתר מקבל צבע אחר, אור חדש. מי שמצטרף למסעה השירי של אורה עשהאל נקלע לטיול במעמקי הזמן ובמרחבי המקום – והמשוררת הצופה מעל אוחזת בהגה הפיקוד, היא צופה אותות, מנסה כל רגע להבין קווי אור נסתרים, קשר בין דומם וחי, בין מחרוזת עתיקה לטיפות דם, בין שעון היסטורי למוות שהופך לחיים.
אורה עשהאל מחפשת אוצרות אבודים, מבקשת נואשות רסיסי נוגה כמוסים שחמקו ממנה. הסיורים המתוארים בספרה אינם מסתפקים בממד הפיזי והארצי – ובעיקרו של דבר אנו נשאבים למסע אל תוך הנפש, סיורים אחר זיכרונות נשכחים, במחוזות נשכחים, בספינות טרופות:

עַד שֶׁמָּצְאָה נַפְשָׁהּ סְפִינָה טְרוּפָה / בְּחוֹף נָמִיבְּיָה...

והרצון להיחלץ מן הספינה האובדת, אינו מתאר חוויה פיזית פשוטה, זו חוויה רוחנית שכל כולה כיסופים למפלט רוחני, לעוצמה שמעל לרובד החומרי להימלט מן השקיעה בארציות (עמוד 55):

כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ שׁוֹקְעוֹת / בֵּין גַּרְגִּרֵי הַחוֹל, נִכְסָפוֹת...

הלשון מעצימָה ומוסיפה נופך נוסף: כפּות רגליים נכספות. ראו איזה גוֹבה רוחני יש לכפות הרגליים השקועוֹת בחול.


קחו, לדוגמה, את הסיור שלה בעיר החסידית לבוב-למברג. הסיור אינו מחפש בתים או נופים לשמם, והנשמה צמאה לכל מה שנוגע בעומֶק הֶעבר, בעומק הזמן. המשוררת מתארת עולם של הווה, כשהוא נושק לעולם של היסטוריה (עמוד 62):

הַמַּדְרֵגוֹת הָעוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת / בִּלְבוֹב-לְבִיב-לֶעמְבֶּרְג / מַנְצִיחוֹת אֶת הֶעָבָר / בְּמִגְדָּל שְׁעוֹן הַזְּמַן...

וראו אֶל מה כמֵהה הנשמה שלה:

כְּשֶׁקּוּרִים עַכְבִישִיִּים / מַסְתִּירִים פִּנּוֹת הַמִּסְתּוֹרִין. / אֲנִי עוֹלָה בָּהֶן / לְחַפֵּשׂ תְּשׁוּבָה,

מצד אחד עולם מודֶרני של מדרגות עולות ויורדות, מצד שני שעון זמן, פינות מסתורין. התשובה, שהמשוררת מחפֶּשת, היא שעת מבחן עבורה, אתגר להגיע לאותָם מחוזות אבודים שבהם חבויים רסיסי נשמה, דֶרך לגלות את עולמה, את ילדותה, חלומותיה:

בַּיָּמִים שֶׁל אֱלוּל אֶפְשָׁר / שֶׁיִּפָּתַח פֶּתַח / בְּטֶרֶם הַיְרִידָה / הַמַּדְרֵגוֹת צָרוֹת וְהוֹלְכוֹת, / עַד שֶׁבְּשִׂיאָן / חִיּוּךְ
מַזְכִּיר שֶׁל / יֶלֶד קָטַן, / עַל רֶקַע שָׁמַיִם / אֲפֹרִים כִּפְלָדָה, / בַּיְּרִידָה הָאִטִּית, /שׁוּב מִבְחָן - / חָרַךְ הָזוּי /
בְּצֹהַר נֶאֶטָם.

מצד אחד עולם של עבר ומָסורת ותום – ימי אלול, חיוך של יֶלד, על רקע שמים, תחושה של פתיחות. מצד שני הווה קפדן ומחמיר, תחושה שהכּול סוגר עליך: השמים אפורים כפלדה, המדרגות צרות והולכות, הצוהר שמוכּר לנו כרֶמז של תקווה מסיפור נוח מוצג כאן כצוהַר שנאֱטם.

המסע השירי שואף אל התום ואל העָבר ואל שעון הזמן – אך הנָתיב אל המחוזות האבודים לא קל בעולם כה קר, כה אפור, כה מפָרך וקשה, וכמה קשה המעבר הצר והולך אל הקֶסם הישן.


סיום השיר אכן מעיד על החלום, שאולי לא ניתן להגשמה:

אֲנִי מִתְבּוֹסֶסֶת / בְּאֹדֶם הַקּוּרִים. / הֶהָיוּ הַדְּבָרִים / מֵעוֹלָם?

לכל הסיפור המסתורי הזה קושרת המשוררת רמזים בשולי השיר לְרצח שהיה בלבוב. השיר מבקֵש להפיק חיים מן המוות:

וּמְטוּטֶלֶת הַשָּׁעוֹן / שֶׁעָצְרָה / בִּשְׁנַת אָלֶף שֶׁמּוֹנֶה מֵאוֹת / אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה / וְצִוְּתָה לִי חַיִּים מֵהַמָּוֶת, /
עֲדַיִן עוֹמֶדֶת תְּלוּיָה.

הרצון לגלות סודות מִספינה נטוּשה, הוא אותו רצון לקדש מטוטלת שעצרה מלֶכת, לחפש אחר סודָה, להפיק חיים חדשים למען חייה שלה. כדי לחיות מחדש היא חוזרת במִנהרת הזמן, מתבוססת באודֶם הקורים. הרצח בעיר לבוב, אליו היא רומזת, דָּבק בחייה, בְּקוּרי הזמן.


השאיפה להגיע לאור האמיתי, לַמראית הנכונה. שאיפה זו הולכת כחוּט שני בשיריה. גם כשהכול שבור, יש לשירה עוצמות מקֶדם לחבּר הכול (עמוד 46):

אֲפִלּוּ בַּחֲלוֹמוֹתַי אֲנִי רוֹאָה / אֶת הָאוֹר הַמִּתְנַפֵּץ וְהַנִּשְׁבָּר וְהַמֻּחְזָר / אוֹר וּמַרְאוֹת וּצְבָעִים / בָּהֶם מִשְׁתַּקֶּפֶת
הַהֶאָרָה הַנְּכוֹנָה / שֶׁל מְצִיאוּת חַיִּים...

מעבר לשברים יש לעין השירית אותו חסד מופלא לראות את השלמות שמעבר לכול:

...מְצִיאוּת חַיִּים / שֶׁאֵין בָּם אַמַּת-מִדָּה / לְחֶסֶד / מִתַּת / הָרְאִיָּה.

כפי שבשיר הקודם הדימום היה רוחני, כך גם כאן כל הדרמה היא במישור הרוח. אין זו ראייה פיזית גרידא, והשירה של עשהאל חותֶרת להתבוננות ברזי הרזים, ויש לה אותו חסד של מתַּת הראייה, מתָּת סודית לראות לפנַי ולפְנים.

כל קרן אור פשוטה זוכה אצל אורה עשהאל לאבחנה מיוחדת, למצב שהיא קוראת לו ''הסתכלות מעמיקה'' – ושימו לב, גם בשיר הבא כל ההארה הזו קשורה בחסד עילאי.

כך בשיר בעמוד 47:

הִנֵּה הִיא הוֹפִיעָה, / (בְּשָׁעָה שֶׁמּוֹנֶה וּשְׁלֹשִׁים בְּדִיּוּק) / קֶרֶן הָאוֹר הַמְּלַוָּה אוֹתִי בְּבָקְרֵי הַסְּתָו הַמְאֻשָּׁר.

האור מבחינתה הוא נשמת העולם. ההתבוננות השירית מחברת לה את שפת סימני האור כדי להגיע אל פשר ההוויה (עמוד 163):

...לְחוֹרֵר חֲרִיר לַהִתְבּוֹנְנוּת הַמִּתְחַיֶּבֶת. / לְהַשְׁחִיז עַיִן חַדָּה / אֵלֶיהָ יַגִּיעוּ קַרְנֵי אוֹר / הַמַּהוּת / הַשְּׁקוּעָה
בְּמַחֲבוֹאָה,...

מתבּרר, שהולדת ובריאה מחדש קשורים לאור, כי זו מהות הבריאה. שירתה של אורה צוללת אל מסתרי העולם הבראשיתי, כמי שחיה את ההווה ויודעת לכלול גם את מעמַקי הזמן הקדום. זו הדרך לגעת בַּגוונים הדקים ביותר: ...הֻלֶּדֶת חֲדָשָׁה, מְאַפְשֶׁרֶת לָהּ לְהַקְרִין אֵת אֹרֶךְ הַגַּל הַמְּיֻחָל. ושימו לב, מדובר בגלים של אור.

בשיר בעמוד 47, שהזכרנו לעיל, ראינו, שגם הסיפור של אותה קרן אור, משורטט בדייקנות ובדקות, כשהמשוררת מקפידה לתאר את השעה המדויקת, שעה שמונה ושלושים.
לכאורה, יש כאן דיוק פרטני כפי שראינו בשיר הקודם שהדגיש את השנה שבה מטוטלת השעון נעצרה, שנת 1848. מדובר במסע שירי שנוגע בכל הפרטים הקטנים – וכל זאת כדי לסחוף אותנו להארה הרוחנית הגדולה והמקיפה שמעבר לעולם הזה. לרגע, אתה נזכר באותה כותרת של ספר שזכה לתהילה: ''אלוהים נמצא בפרטים הקטנים''. אצל אורה עשהאל הרוחניות הצרופה אינה מוותרת גם על הפרט השולי ביותר. הרצון לכוללות עילאית אינו מחמיץ פרט קטן בעולם הבריאה. כל אתגר שירי כזה מואר בשעת חסד: ...שְׁעַת הַחֶסֶד שֶׁלָּהּ קְצָרָה... ...עוֹד מְעַט קָט יֵעָלְמוּ רִגְעֵי הַקְּרִינָה / שֶׁאִפְשְׁרוּ לִי לַחֲווֹת אוֹר חוֹבֵק אֶצְבְּעוֹת (עמ' 47).

המשוררת נחשֶׂפת בפנינו, כילדה שרואה הכול ראייה בלתי אמצעית, ואנו מוקסמים מיכולתה לצלם ולשרטט מסלול של קרן. כפי שנפעמנו מהצלחתה לדלות אוצָר מִספינה נטושה, מן ההצלחה להזדהות עם טיפות הדם במגדל של שעון הזמן. ברגעי חסד קצרים, יש לשירה מצלֵמה סודית לאתֵּר חוויות שנדחקו לשוליים, שננטשו, שעוד מעט קט ייעלמו. מי אִם לא השירה יכולה לקחת אותנו למסע כה מרתֵּק, כה מסתורי?

בספר שיריה החדש מצליחה אורה עשהאל לחדד את לשון השירה שלה לשבילים כה עדינים, עד שאנו חשים שהיא מדברת אלינו בשפת סימנים מיוחדת, שהיא לוקחת אותנו בִּנתיבים משלה אל זמן הסתר, אל רגעים של שמיעה ממרחקים, קוראת שפות נסתרות שלא הכרנו. מבינה דקויות, שלא השכַּלנו להבחין בהן (עמוד 80).

אוֹתִיּוֹת מֻנָּחוֹת עַל קִירוֹת מִתְקַלְּפִים סִימָנִים וְאוֹתוֹת וּתְמוּנוֹת מְדַבְּרוֹת / בֵּין הַבָּתִּים...


גם כאשר היא מדברת על העיר לבוב, או על ספינה במחוז מסוים, או באותיות על קירות בסמטאות, כפי שיש בשיר לעיל, גם אז אנו חשים שמדובר בתיאור של חוויה רוחנית. לפנינו שרטוט במכחול שנוגע בשכבות תת קרקעיות, שמנסה לחבּר קטעים בעברה, פרקים בהיסטוריה שלה, לאחות חלומות ישנים מימי ילדותה. כך לדוגמה היא מסיימת שיר זה הנוגע בסימנים נסתרים הקשורים בבתים של גצל שפירא במלים אלה:

בְּגִילוֹ רֻחַמְתִּי וְהָעֱבַרְתִּי מֵרְחוֹבוֹת תֵּל אָבִיב / לְבֵית סַבָּא בַּמוֹשָׁבָה. / הַבֹּקֶר קַמְתִּי עִם עַצְמִי בְּסִמְטָה סְמוּכָה /
מוֹשֶׁכֶת זִכרוֹנוֹת יַלְדוּת מֵרְחוֹב גוֹטְלִיבּ וּבְסְּימַן שְׁאֵלָה.

גם תיאור המציאות של ימי ילדותה אינו תיאור היסטורי גרידא, ואנו חשים את עומק החוויה, את הצלילה לזיכרונות ילדות, לגנזי חייה האבודים, לאותה הוויה של חידה. סימן השאלה מחויב המציאות.

מסע השירה של אורה בספרה ''הולדת תמוז'' מנסה לעצב שבילים נסתרים בין מחוזות קיום שונים, וכל כלה של שירה זו הוא מבט פנימה, אל הקסם שאיננו רואים.

כך בשיר ''יד טובלת במכחול אדירים'' (עמוד 83):

לַהֲקוֹת הַצִּפֳּרִים הַלְּבָנוֹת הַדוֹאוֹת... / תַּהֲפֹכְנָה מָחָר לְמֵיצָּג שֶׁל נְיָר / שֶׁנִּגְזֹר מֵהַיָּרֵחַ הַמָּלֵא...


או השיר על ריקוד הפרפרים בעמוד 90 שמוביל אל עולם הנשמות: הִנֵּה הֵן בָּאוֹת הַנְּשָׁמוֹת הַמְרַקְּדוֹת' / לְהַזְכִּיר גַּעְגּוּעִים וְלוֹמַר שֶׁזְּמַנֵּנוּ כָּאן קָצַר... ובהמשך: ...לְגַלּוֹת צְפוּנוֹת רְחוֹקוֹת שֶׁהֵן נוֹשְׂאוֹת / וּמְבִיאוֹת אֵלִי, בַּחֲלוֹמוֹת, מִתְחַנְּנוֹת / שֶׁתְּמוּנוֹת הַמַּחֲשָׁבָה תַּהֲפֹכְנָה לְמִלִּים / לְשׁוּרוֹת, לִקְטַעִים בִּשְׂפַת צְּבָעִים .

אוזניה קולטות את הקולות הפנימיים שאיננו מבינים: הָעֵצִים הַמְּטַפְטְפִים/ עָלֵי שַׁלֶּכֶת (עמוד 66). וכך – טִפְטוּף הָעֶצֶב מְחַלְחֵל בְּקִירוֹת הַבָּתִּים. לשירה יש כוח לשמוע הכול.

גם שברים הופכים לשפה שמתחברת ליופי משלו: מִתַּחַת לְשֻׁלְחָן הַכְּתִיבָה מוּנָחִים הַשְׁבָרִים – ובסוף השיר: אֲשַׁבְּצֵם לִשְׁלֵמוּת חֲדָשָׁה / שֶׁתַּנְהִיר כֵּיצַד נִתָּן לְאַחוֹת'' (עמוד 112). שימו לב למלה 'להנהיר' – כל כולה של המשוררת בשפה רוחנית, שפת האור – והסיום שב אל חייה: אֲנִי יוֹדַעַת, מִתּוֹךְ הַשְּׁבָרִים / לְחַבֵּר עַצְמָהּ בְּעָצְמָה.
עצמיות ופנימיות בעוצמה וכוח, והכול בשפת הסימנים המיוחדת שלה. וכך בשיר ''בשוך הסערה'' – נסחפת הנשמה אחר העיניים הרגישות של שירתה. מצד אחד ''עין המצלמה'' ומצד שני ''העיניים מבחינות'' – בעמוד 147. בין שתי סגולות הראייה היא כותבת על המחשבה:

כְּשֶׁהַמַּחֲשָׁבָה רוֹאָה / אֶת פְּרָטֵי הַפְּרָטִים.

חווית האור אינה מרפה ממנה: זַהֲרוּרִי הַבֹּקֶר / נְקֻדּוֹת שֶׁל אוֹר / ... אוֹתְתוּ לִי לָקוּם (עמוד 161) ומתוך אור קסום היא מוצאת דרך להבין את שפת הזהרורים, לקשור בין חיים למוות: שְׁכוֹל וְהִתְחַדְּשׁוּת בּוֹ זְמַנִּית/ הָיָה עָלַי לִבְחֹר. עין-השירה שלה צדה שברים וסימנים וקוראת הכול (עמוד 171):

טִפּוֹת דַּם הַחֲרוּזִים נִפְזְרוּ / לְאוֹרֶךְ צַוָּארִי, אֶל תּוֹךְ חֻלְצוֹתַי / עַל רִצַּפָּתִי וּבְכִיסַי / אֲנִי מוֹצֵאת מֵהֶם גַּם לְאַחֵר
שֶׁאָסַפְתִּי / וְכִנַּסְתִּי טיפותיהם לִשְׁזִירָה חֲדָשָׁה.


טיפות דם הן טיפות חיים, וּראו כיצד היא קושרת בינן לבין נשמת החרוזים, הניסיון לחבר כל ההוויות לשלמות אחת, לשלמות חייה. הסיומת מספרת את סיפורה של ההרפתקה השירית הזו: שַׁרְשְׁרוֹת – אֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי, / צְרִיכוֹת לְהַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת. החיים קושרים בין דומם, צומח וחי – בין חיים פיזיים לחיים רוחניים. שפת הסימנים של אורה קוראת הכול. בשיר ''עדה למשובה'' היא הקוראת של שפת שלהבת הנר, כך בעמוד 172 – ובשיר ''מחפשת משפך מתאים'' היא מבינה את הקשר בין העציץ לבין ישותה, בין סינון הקרינה של הצמח לבין זיכרונותיה – בעמוד 173.

לפנינו שירה המבינה דקויות, המקשיבה לאוושת הצמיחה של העצים, לנשימת טיפות הדם הגנוזה בתוך חרוזי השרשרת, לטיפות דם כמוסות במגדל של שעון שצופן בחובו מוות – והאתגר השירי של אורה מצליח להפיח חיים גם בעבר שנעלם, גם בדברים המתים. זו שירה שרוצה ויודעת לחבר צרופים לשלמות חווייתית אחת. השירה חושפת פרקי ילדות וחיים מבעד לצעיף של קסם ובד בבד אנו צופים ברגעים של התפכחות, של אימה, של התנסות במצבים של אובדן, נטישה, עולמות שהלכו ונסתרו.

קסם ההולדת, רגע ההולדת, תחייתה של השירה מבראשית – כל אלה מחברים בין העולם ההיולי, בין האור הגנוז של הבריאה לבין תחיית השפה. תחייתה של המשוררת. השירה קשורה בלידה פיזית ורוחנית כאחת:

הִרְגַּשְׁתִּי סַכִּינִים חוֹתְכִים בְּבִטְנִי. / הַקִּירוֹת סָגְרוּ עָלַי.

כמו שבה לאותו עולם של עדן, היא נמשכת אחר העץ, כשבה לקדם הבריאה: עֲנָפָיו נָעִים בָּרוּחַ הַבָּאָה מֵהַיָּם, / עָלָיו קוֹרְאִים לִי: / בּוֹאִי (עמוד 13).

זו תאוות השירה, לחפש את הנשמה, את רגעי העדן הכמוסים שאבדו: בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת / מְחַפֶּשֶׂת בְּסִפְרִי / אֵת נִשְׁמָתִי, / שֶׁתָּבוֹא (עמוד 14).

בספר שיריה הקסום מצליחה אורה עשהאל לעצב שפה ייחודית, שירה שהיא אתגר ליצור שפה משלה, יכולת לרקום עולם שכל כולו היסטוריה אבודה ומקומות נסתרים – וכל זאת במארג פלאי אל עולם סוריאליסטי לחלוטין.
זה עולם של תום שקורן אור ומהות, הכול מתפרש מצד אחד ומצד שני אנו חשים שנטמענו בעולם מופלא שננטש במרחקים, במרחבים שנעלמו משדה הראייה:

הָלַכְתִּי לְאִבּוּד בַּתְּמִימוּת הַשְּׁקֵטָה, הַנִּצְחִית (עמ' 146). גם אנחנו.







מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.