שליחנו לאיטליה מדווח

למחרת קמנו ויצאנו לראש מבצר מיכלאנג'לו, בו ניתן לראות העתק של פסל דוד, תצפית מרהיבה על פירנצה, והעיקר - דוכנים בהם ניתן לרכוש סינר מטבח המציג אותך כדוד, מתאגרף או נערה בביקיני. משם המשכנו לסיור ברחובות פירנצה בהדרכתו של ג'וליאנו ''אמא לא הרשתה לי לצאת להרפתקאות כמו אינדיאנה ג'ונס'' לפלפוני, פרופסור לארכיאולוגיה באוניברסיטת בולוניה (איך אומרים באיטלקית 'מדריך של''ח'?). ראינו כנסיה שבה קבורים מיטב הוגי הדעות של איטליה (הכנסייה אכן קטנה למדי), והתקדמנו לארמונו של הדוכס לבית מדיצ'י.
הנ''ל נשא לו אשה ספרדייה, אשר היתה רגילה לגנים וארמונו הצר לא נשא חן בעיניה. אי לכך ובהתאם לזאת עבר הזוג להתגורר בארמון פיטי (Palazzo Piti),המוקף בגני הבובולי, ובהוראת השב''כ האיטלקי, דאג הדוכס לארגן מסדרון מאובטח ונפרד שהוביל מהארמון שמעבר לנהר, דרך ''הגשר הישן'' (Ponte Vecchio) ואל לשכתו בארמון הישן. יש האומרים שביבי כבר שכר מהנדס שיבנה מסדרון כזה מהוילה בקיסריה עד לשכת רוה''מ. המשרדים (Ufizzi) הפכו עם השנים לגלריה אופיצי, המכילה יצירות של מיטב אומני הרנסנס, ביניהם לאונרדו, מיכלאנג'לו, דונטלו ורפאל.

קוראי המדור הנאמנים זוכרים בודאי את האומלט בטיסה, מנת הקרב בדרך לנפולי, והפיצות ברומא, אך גולת הכותרת של הזוועות הקולינריות המתינה לנו דווקא במסעדה צנועה בפירנצה, שם יכולנו לבחור בין עוף לבין ''פשטידה צמחונית'', שהתגלתה כתרכובת של תרד, מוצרלה, ביצי כינים ואיכס.

עייפים ומותשים זחלנו למלון כדי לעלות לאוטובוס לפיזה, שם שוכן המגדל הנטוי המפורסם, עליו אמרה פעם דודה עליזה, שהוא מזכיר לה את בעלה הראשון. כולם הצטלמו כשהם ''תומכים'' במגדל לבל יפול, ואז גילינו בסמוך לאתר את בית הקברות היהודי (פתוח בימי ראשון בלבד). עכשיו כשפראג מוצפת, נראה שזו אלטרנטיבה סבירה. העיירה עצמה יפה למדי ובהחלט מתאימה לארח כנסים רפואיים (למשל מחקרים בנושא הויאגרה?). בדרך חזרה לפירנצה עברנו ליד העיירה לוקה (Luca), שם על פי הסיפור חיו פינוקיו וסבא ג'פטו.


למחרת נסענו לונציה, היכולה בהחלט להתהדר בתואר ''האתר בעל האקלים המזעזע ביותר באיטליה''. דמיינו לכם את תל-אביב בחודש אוגוסט, כאשר הים נכנס וממלא את כל רחובותיה, ותבינו במה מדובר. בונציה שני מוקדי תיירות עיקריים - כיכר סן מרקו ובה ארמון הדוג'ים (שנראה כמו עוגת מרציפן שעברה הסבה מקצועית), מגדל הפעמונים, ושעון ובו שני אפריקאים המכים בפטיש מדי שעה. הכיכר גדושה באלפי יונים המגלות חיבה (מוגזמת לטעמי) לבני אדם (אומרים שבכיכר זו הגה אלפרד היצ'קוק את הרעיון לסרטו המפורסם). האתר השני הוא גשר הריאלטו, המגשר על ''התעלה הגדולה''. ביניהם נמצאות תעלות קטנטנות ופסטורליות, בהן שטות גונדולות, שהשייטים בהן מנעימים את אוזניהם של הנוסעים באריות איטלקיות מקסימות. נכון?
אז זהו, שלא. המים - מסריחים כמו המינויים הפוליטיים בעיריית באר שבע, הגונדוליירים נהנים לטלטל מדי פעם את הסירה כדי להפחיד את הנוסעות, כל שינוי קל במקום היושבים בסירה עלול להטילם לתוך המים, שלא לדבר על כך ששכירת זמר ואקורדיוניסט עולה כמו תקציב הבטחון של וולטה עילית. מי שמבין איטלקית טוען שהזמרים מתבלבלים במלים ומזייפים. חוץ מזה הכל עשר. לחובבי הגסטרונומיה כדאי לדעת שהמסעדות בונציה (ברובן מסעדות דגים) קורעות את הכיס משל היו הסועדים ניזונים מדגי זהב (סחתיין על המטפורה!), ולכן אין פלא שהאטרקציה העיקרית היא סניף מקדונלד'ס המקומי.

בסוף היום הגענו למלון, בעיר מסטרה (Mestre). מאחר ומשפחה מרובת ילדים ממוצעת תתפוס מלון ונציאני שלם (שמספר חדריו הממוצע יכול להיספר על אצבעות יד קטועת אצבעות אחת), משכנות חברות התיירות את נוסעיהן בעיר הנ''ל. שכונה ד' צפון בבאר שבע, הקסבה של ג'נין, והאולפן של ''לא נפסיק לשיר'' - כולם מקומות מלבבים יותר מאשר רחובות מסטרה בלילה. ניסינו, באמת שניסינו לצאת לבלות בערב האחרון של הטיול. לאחר גיחה קצרה לתחנת הרכבת ומפגש על חברה שלקרוא להם ''אלכוהוליסט'' יהיה כמו להגדיר את דיעותיו הפוליטיות של אפי איתם ''ימינה מהמרכז'', ויתרנו על הרעיון.

ביום האחרון לטיול (יש! תיכף זה נגמר!, חשבו הגולשים המותשים) נסענו לוורונה - אחת הערים העתיקות באיטליה, והידועה כעיר שבה חיו רומיאו ויוליה, ואשר שימישה השראה לשיר הבלתי נשכח ''דונה מוורונה'' באחד הקדם-אירוביזיונים. בחצר קטנה בעיר אפשר לראות את המרפסת עליה עמדה יוליה, ומתחתיה פסלה של יוליה, אשר נגיעה בשדיה מבטיחה לנוגע אהבה, אושר ופריון (דהיינו, צ'אנס לגעת בעתיד בשדיים אמיתיים).

מוורונה נסענו לעיירה סירמיונה שבאגם גארדה (Lago di Garda), שדרור התעקש לקרוא לו ''האגם הגדול'' (Grande). העיירה מקסימה ומומלצת לנופש (אמרו לך פעם שאתה נשמע כמו אייל פלד?). שטנו באגם בסירות מירוץ, ראינו טירה מימי הביניים, בית קיץ של הקיסר טיבריוס, והחשוב מכל - הבית של מריה קאלאס. לאחר שאכלנו את ''הפיצה הכי טובה באיטליה'' (כה אמר דרור; נו טוף). נסענו לעיר הסופרמודלס, האופרה, והאופנוענים שחוטפים תיקים מהכתף - מילאנו.

מילאנו - הניו יורק של איטליה - היא עיר מודרנית עם שדרות רחבות, סניף ''זארה'' בן 4 קומות, קתדרלה גדולה, והמון המון יונים. כל אלו שלא התקבלו לכיכר סן מרקו, רשמו כנראה בטופס השיבוצים את מילאנו בעדיפות שנייה. בעיר נמצא בית האופרה ''לה סקאלה'', המציג ממיטב האופרות (שלא ביקרתי בהן מעודי), וכדבר המימרה האנגלית It isn't over till the fat lady sings ואכן, בתום הביקור עמוס החרדות (מה יקרה אם יגנבו לי את התיק? האם יכריחו אותי ללכת לאופרה? איך אפגוש את נעמי קמפבל לבוש בג'ינס וטי-שירט?) נסענו לשדה התעופה של מילאנו, שם נגמר הטיול ועמו סדרת כתבות זו.

עד כאן ''החוליה החלשה'' להערב. שלום.