איוון פטרוביץ פאבלוב, בן המאה ה- 19, גילה את ה''תגובה הפאבלובית'' בניסויים שערך עם כלבים רעבים ותגובותיהם לצלצולי פעמון שקדמו להאכלתם. לו היה חי המדען הרוסי היום, היה משלים את מחקרו במעקב אחר התגובות של הקבינט הביטחוני בישראל.
את מקום הפעמונים תופסים אצלנו היום אירועים ביטחוניים - ירי רקטות מרצועת עזה, תקריות למיניהן ביהודה ושומרון, ואפילו ירי מתחומי שטח סורי ברמת הגולן. פורמאלית, בעקבות תקריות אלה מתכנס מדי פעם הקבינט הביטחוני (כאשר השר
אורי אריאל נותר מחוץ לדלת חדר הישיבות), אך התגובה תמיד מידית ותמיד חוזרת על עצמה – ''תגובה ציונית הולמת'' המתבטאת באישורי התיישבות בשטחים, ו''תגובה צבאית הולמת'' המתבטאת בירי, ועל פי רוב ירי מטוסים, כנגד מטרות שמעבר לקו.
תגובות אלה מרגיעות אולי חלקים גדולים בציבור – איננו מבליגים, אנו מלמדים אותם לקח – אך כולנו יודעים כי אין בהן פתרון. להפך, הן יוצרות תהליך הסלמה הדרגתי, תהליך שבעצם איננו רוצים בו.
הרקע למדיניות זו הוא היסטורי, משנות ה-50 של המאה שעברה. הוא נולד בתקופת
אריק שרון כמפקד יחידת 101, ואח''כ כמגד 890. כמפקד היחידה ביקש אישור הממשלה לבצע פעולות הגמול על פיגועי האויב, והניח כי האישור יינתן רק אם יציג תכנית לפעולה צבאית בצמוד לאירוע הביטחוני, תוך נכונות לפעול מיד, תוך שעות ספורות. ותוכנית זו אכן צלחה בידו.
הברירה שעמדה בפני הדרג המחליט הייתה לאשר את תכנית הפעולה הצבאית, או להישאר ללא מענה לתקרית שקרתה.
אינני מציע כאן להימנע מתגובה, להימנע מלהכות בצד השני, אך ברוח הנוסחה שהטביע
חיים בר לב: ''ספור תחילה, ולאט, עד עשר, קודם שתהיה קטסטרופה''.
הכלל הראשון שהייתי מציע, ואינני מתייחס לתקרית בה נדרשת השבת אש מקומית, לא לקיים את דיון הקבינט בו ביום. תנו לזמן לחלוף ולאפשר דיון שאיננו צמוד לתקרית ולתמונת הדם שהייתה. לא ייגרע דבר אם הדיון יקוים כעבור 48 ואף 72 שעות.
הכלל השני, במקביל להצעות הפעולה שתוגשנה ע''י המערכת הצבאית, לבקש בדיקה מדינית – אל מול הרשות הפלסטינית, אל מול וושינגטון, ואם מדובר ברמת הגולן, אולי גם אל מול מזכ''ל האו''מ.
והכלל השלישי – קודם לאישור התגובה הצבאית הפאבלובית – לשקול הצעת הסכם רגיעה. אם יתקבל ואף ייושם ע''י הצד השני, מה טוב, ואם יידחה או לא יקוים, תאפשר הצעה זו לישראל להגיב צבאית מנקודת מוצא מדינית נוחה פי כמה.
תמונת מצב זו נכונה בימים אלה. במקביל לאירועים ביהודה ושומרון ובירושלים אנו עדים לתהליך של הסלמה בינינו לכוחות החמאס שברצועה. מנהיגינו ופרשנינו מסבירים לנו השכם וערב כי אין זה מאינטרס החמאס להגיע לעימות, אך הפינג-פונג בכל זאת נמשך ומתגבר.
זו השעה לממשלת ישראל להצהיר פומבית כי למשך שבוע ימים תימנע מתגובה ומפעולה יזומה בתחומי הרצועה, במטרה לאפשר לממשלת החמאס להשתלט על השטח ולהבטיח רגיעה. והיה אם בעוד שבוע לא ישרור שקט, נהיה חופשים להגיב ולפעול, וזאת, עם גיבוי מדיני – בבית ובחוץ - לפעולות שתידרשנה.
נ.ב.לאחר כתיבת הדברים פורסם האולטימטום שהציגה ממשלת ישראל לחמאס. המדיניות של ''שקט תמורת שקט'' היא ללא ספק צעד ישראלי בכיוון הנכון. אבל:
- הצגת ''אולטימטום'' פומבי ומקושר תאלץ את חמאס לקבל כניעה פומבית, וזה מקטין את סיכוי הקבלה וההצלחה;
- חיוב הצד השני להחליט ולקיים במהלך 48 שעות, נראית מועד קצר מדי להצלחה.
תגובה פאבלובית
