מיתרידאטס ובן-לאדן,

רומא וושינגטון

יוסי גורביץ

אם יש מי שחשב שהמזרח התיכון היה ביצה מסריחה של לאומנות וקנאות רק במאה העשרים, הוא טועה טעות מרה.

הסבו את עיניכם אל המאה הראשונה לפנה''ס, אולי המאה החשובה ביותר בהסטוריה המערבית. המזרח התיכון הוא יורה רוחשת של מלחמה ואלימות. האימפריה הסלווקית שבקה חיים, ועל חורבותיה (הכוללות את סוריה של ימינו וחלקים נרחבים של עיראק) מתרוצצים עשרות ומאות מלכים בשקל, אתנראכים בזוז, וטוענים לכתר ברבע דינר. אלכסנדר ינאי, דרקולה היהודי, חותך לו נתחים מסוריה ומן הממלכה התלמאית שבדרום; מלכות השודדים החשמונאית מגיעה בימיו לשיא כוחה. הממלכה התלמאית נכנסת לשלב שקיעה ממנו שוב לא תתאושש: תלמי אחרי תלמי, מלך אביון, מגיע לרומא בבלואים ומבקש את חסדי הסנאט. הממלכה המסוכנת ביותר, זו שמפניה רועדים גם החשמונאים, היא זו של הארמנים; והיא שולחת זרועות תמנון אל תוך סוריה. בפסיכים דתיים לא היה מחסור: כהני קיבילה, בהשתוללות שיעית כמעט, היו מסרסים את עצמם ברחובות. ברחובות ירושלים ואלכסנדריה מלחשים על משיחים העתידים לבוא, על חורבן מלכות הרשעה - שיש האומרים שהוא העולם עצמו.

טכנית, קיימת מעצמה אזורית. קוראים לה רומא, ולא כל כך מזמן היא השמידה את קרתגו (מלחמה תוקפנית ולא מוצדקת, שבמשך שנים רבות תזין תעמולה נגדה). היא שחררה את היוונים מן הרודנות המקדונית - אבל היוונים התמרמרו על מה שנראה להם כעריצות רומאית, והצליחו להביא על עצמם, באופן שהיה מעלה סומק של בושה בלחיי אבותיהם, שורה של עריצים גרועים עוד יותר. ביוון עשתה רומא משגה חמור: היא החריבה את קורניתוס, מהחשובות והעתיקות שבערי יוון. יוליוס קיסר יבנה מחדש הן את קורינתוס הן את קרתגו, אבל כוכבו עוד לא דרך; בשעה שמתחיל סיפורנו, הוא ילד בן שתים עשרה.

לרומאים, אם כן, יש שונאים רבים במזרח, אבל גם השפעתם רבה. לרוע המזל, היא בעיקר כלכלית ותרבותית. אין כמעט צבאות סדירים רומאיים, ורומא עצמה נמצאת לאחר אחת הגרועות במלחמותיה, מלחמת בני הברית (בה התקוממו עליה, והובסו בעמל וקושי רב, בעלי בריתה באיטליה, בטענה שרומא מפלה אותן לרעה - טענה מוצדקת). סוחרים רומאיים מוכרים בכל מקום באסיה ובצפון אפריקה (מטבעות רומאיים נמצאו במספר רב בהודו, למשל, ועד לסין הגיעו), אבל שמם רע: הם עוסקים בעיקר בהלוואה בריבית.

כמה דוברים בסנאט מביעים חוסר נחת, סבורים שצריך לעשות משהו; אולי לשגר כוחות צבא לאזור, להפגין עוצמה. אבל קופת המדינה ריקה, הרפובליקה מתאוששת ממלחמה איומה, על אדמת הבית, והיא משוסעת מבפנים: עדיין יש הזוכרים את האחים גרקכוס, שנרצחו על ידי הסנאט; עדיין זוכרים את הריגתו של המתקומם סטורנינוס; ולוחשים שהקונסול החדש, לוקיוס קורנליוס סולא, וה''איש הראשון ברומא'', גאיוס מריוס, לא יוכלו לשאת זה את זה לזמן רב.

כשמיתרידאטס עולה לזירה, הוא מכה את רומא בהפתעה גמורה. השמועות אמרו שיש מלך מזרחי פסיכי במיוחד בשם מיתרידאטס, שורץ לו אי שם ליד הים השחור, ומתאמן בבליעת רעלים. אמרו שהוא גם לא בדיוק אוהב רומאים. אז אמרו. עזבו אתכם ממלכים מזרחיים, כאלה יש חמש בדינר. שמעתם איזה נאום אכזרי הרביץ אתמול הורטנטיוס?

ואז מגיעה הידיעה על טבח גדול, על ערים הרוסות, על מרד אנטי רומאי במזרח כולו. מיתרידאטס מצא את הגפרור שיזניק את שמו לתודעה: הוא לימד את אנשי אסיה שרומאים הם בני תמותה. לפני שרומא הספיקה להגיב, סוכניו של מיתרידאטס ובעלי בריתו - ובהן רוב ערי אסיה הקטנה, קיליקיה, ויוון - רוצחים את כל הקהילות הרומאיות/איטלקיות החיות בקרבם: כשמונים אלף איש נטבחים.

ההלם ברומא הוא בל ייאמן. התוצאה המיידית שלו היא מלחמת אזרחים קצרה, שבסופה מביס ומניס סולא את מריוס. משעשה זאת, וביודעו שהוא מותיר מאחוריו עיר ומדינה עוינות, יוצא סולא אל המשימה החשובה ביותר: השמדת האויב החיצוני.

הוא מביס אותו, ביוון. מלחמת האזרחים מאלצת אותו לשוב לרומא; אבל הוא נשבע שמיתרידאטס ישלם על מעשיו.

מלחמת האזרחים בין סולא וסיעתו למריוס וסיעתו היתה, ככל הנראה, האכזרית במלחמות האזרחים. מריוס עורך מעשי טבח; סולא עורך את רשימות הנידוי הנוראיות, הפעם הראשונה בתולדות רומא שבה ניתן תוקף חוקי לרצח; ובתוך כל זאת, עם כל השנאה ההדדית האיומה, סוליאנים ומריאנים משתפים פעולה במקרה אחד: המצוד אחר מיתרידאטס. מי שרצח כך אלפי אזרחים רומאיים, לא יינקה.

הרומאים רודפים אחרי מיתרידאטס במשך עשרים ושלש שנים, משנת 88 לפנה''ס (שנת הטבח) עד שנת 65 (בה מת). הם מבהירים שכל מדינה שתתן לו חסות תהיה אויבת רומא. לוקולוס צד אותו במרומי הר אררט, בארמניה, ולצורך כך הוא משמיד את הצבא הארמני ואיתו את הממלכה הארמנית; פומפיוס רודף אחריו בסוריה ובפונטוס. מרדף, מרדף, מרדף; המלך הזקן נאלץ להיות פליט.

לא הרומאים הרגו את מיתרידאטס. בנו הרג אותו, מתוך שילוב של פחד ושאפתנות. פחד - שמא ייהרג מידי אביו; שאפתנות - היטב ידע כי אם יביא את ראש אביו אל פומפיוס, יומלך במקום אביו. משהביא אותו, משעלה פומפיוס על במה מאולתרת והודיע על מות אויב העם, פרץ הצבא בתשואות יוצאות דופן: מלחמה שנמשכה דור שלם, הסתיימה.

בנצחון מוחלט. שלטון הוחזר לסוריה, התפרעות החשמונאים נבלמה, ושליט חדש, אכזרי ומוכשר, יוכתר למלך ביהודה. פומפיוס משמיד את הפיראטים, שחוסר רצונם או יכולתם של הרומאים גרמו לעלייתם (אף יוליוס קיסר הצעיר יפול ברשתם; והוא יבהיר להם, שוב, עד כמה רע הוא רעיון המלחמה ברומאים). ממלכת התלמאים נותרת עצמאית עוד זמן קצר; קליאופטרה, המלכה האחרונה, מאהבתם של קיסר ואנטוניוס, ידעה היטב במה תלוי כסאה. סדר ושלום הוחזרו.

אבל מלחמת מיתרידאטס הרסה את אסיה. הרומאים, חסרי רחמים, הטילו מיסים נוראיים על העמים שהשתתפו בטבח. כלכלת אסיה עברה לידיים רומאיות, לידי גובי המיסים; ערים יווניות שלא הצליחו לשלם את הקרן, שלא לדבר על הריבית, מכרו את ילדיהן לעבדות; ואם לא די בכך, הרי שכל מלחמות האזרחים הרומאיות (יוליוס קיסר ופומפיוס, אוקטוויאנוס ואנטוניוס נגד הקושרים, ואוקטוויאנוס נגד אנטוניוס) ייערכו במזרח. ועד שלא יבוא יוליוס קיסר ויתחיל במלאכת השיקום, עד שלא ישלים אותה אוגוסטוס, תשרט אסיה כולה בשריטה עמוקה.

ממלחמת מיתרידאטס נולדו שני כוחות אדירים: הקיסרות הרומאית והתנועה המשיחית. הסבל שעבר על אסיה לא חלף מבלי להשאיר חותם. תנועות משיחיות רבות פורצות, ודיבורים על קץ העולם הקרב נשמעים יותר ויותר בגלוי.

בשנת מותו של העריץ שהמליכו הרומאים ביהודה, יוולד, על פי האגדה, המשיח.

אין כל קושי לומר דברים שליליים על הרומאים ושלטונם: הם עשו זאת טוב מכולם. ''שודדי עולם אלה, לאחר שאפסה יבשה מידיהם המחריבות הכל, הריהם תרים את הים. אם עשיר האויב - רודפי בצע הם; אם עני, רודפי כבוד; מזרח ומערב לא ישביעום; יחידים בכל בני האדם הם החומדים בתאווה אחת את העושר ואת הדלות. ביזה, טבח וגזל קוראים הם בשם הכוזב שלטון, והשממה אשר יעשו בשם שלום יכנוה... נכסינו ורכושנו היו מס... נשי בריתנו ואחיותינו, אף אם תימלטנה מתאוות אויבים, נטמאות הן בידי הנקראים ידידים ואורחים... אין עוד דבר כי אם גלים וסלעים ורומאים, שמרובה אימתם ושלשווא תבקש להימלט מיהירותם על ידי מתינות וציות...''.

דברים מרים אלה שם האפל והחתרני שבהסטוריונים הרומאיים, טקיטוס, בפי המצביא הבריטי קאלגאקוס, והם יהיו נכונים באותה מידה לגרמניה ולגאליה, לסוריה וליהודה.

אבל השלטון הרומאי שם קץ, כל עוד עמד בו כוח, למלחמות הלאומיות-שבטיות ולמוראותיהן הבלתי פוסקות; יצר תרבות אחת, ואדם שהכיר את שתי השפות הקיסריות יכול היה להתהלך ולמצוא לו בני שיחה מרומניה ועד ארמניה, מסקוטלנד ועד הסהרה. הדרכים היו מתוקנות, ולרוב נקיות משודדים; המסחר פרח, שכן היה נשמת האימפריה; הדואר הקיסרי היה האמין ביותר עד המאה ה- 19; המשפט היה, לרוב, מתוקן. כל זמן שהרועה, כדרישת טיבריוס, גזז את צאנו, ולא פשט את עורו, היתה הציוויליזציה הרומאית המקום הטוב ביותר לחיות בו.

היוונים נקמו את נקמתם ברומאים בכך שחזרו ללא הרף על כך שלרומאים לא היתה תרבות משלהם. זו לא היתה טעות גמורה; אבל היוונים לא השגיחו בכך שגם בונה המסגרת בה יכולה התרבות לשגשג ראוי לכבוד.

האימפריה הורישה לנו שפה וחוק, מושגים יותר מראשוניים על מנהל, וזכרון משותף על תור זהב, בו העולם לא היה מפוצל למדינות ושבטים, אלא חי כקהילה אחת.

נתוני הפתיחה של האימפריה האמריקנית טובים לאין שיעור. אין היא שסועה בשסע הקרוב למלחמת אזרחים; אף שיש לה שונאים רבים, הרי שהם נכנעים לעוצמתה התרבותית; והשנאה שחשים לה אירופים רבים נובעת מכך שהם יודעים שפעמיים נאלצה ארה''ב להתערב בענייני אירופה בכוח שהאירופים עצמם לא אזרו. היא האומה העשירה בתבל, העשירה בהסטוריה האנושית כולה. חשוב מכך: מול רומא עמדה, כמעט תמיד, אימפריה אחרת, עוינת; לארה''ב אין כעת מתחרה.

ואנחנו זקוקים לאימפריה חזקה. שכרון ההגדרה העצמית גרם, כנראה, יותר נזק מתועלת: הישראלים והפלסטינאים עדיין מדממים בגללו, אפריקה חזרה לטבוח בעצמה (הפעם בנשק אוטומטי), אירופה נזקקה לשתי מלחמות עולם כדי להבין את הסכנה הטמונה בעקרון הצודק כל כך, האומר שלכל עם יש זכות שלטון על עצמו.

השנאה לארה''ב חזקה מאד בארצות המזרח המפגר. פנאטיים - דתיים ולאומיים - מדברים שוב ושוב על שנאה, על גן העדן. המזרח התיכון הוכיח, שוב, שאיננו בשל לשלטון עצמי. אפילו ישראל, שהיא בעיני עצמה ''הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון'', היא למעשה אתנוקרטיה, המדכאת כל מיעוט דתי שאינו יהודי. מכאן יצא מיתרידאטס המודרני, חמוש בשנאה ובנכונות לרסק מטוסי נוסעים אל תוך בניינים.

ארה''ב תהיה, כנראה, אימפריה מוצלחת הרבה יותר: בנויה על אדני שוויון ודמוקרטיה, ושיטת מינוי הקיסרים שלה מוצלחת הרבה יותר, למרות הפיאסקו האחרון בתחום זה.

אנחנו זקוקים לאימפריה. ארה''ב צריכה להיות רומא החדשה.

ולכן אני חושב שסופו של בן לאדן יהיה כסופו של מיתרידאטס: חיה רדופה, שנואה, הנסה על נפשה מפני אויב חסר מעצורים וחסר רחמים. כבר עשתה ארה''ב באפגניסטן מעשה לוקולוס בארמניה. בן לאדן לא יוכל לחיות, אם ארה''ב רוצה שיתייחסו אליה ברצינות.

זה לא חייב להיות כוח צבאי דווקא. את מיתרידאטס, כזכור, הרג בוגד. זה יספיק גם הפעם, וכנראה יהיה יעיל יותר.

יש לקוות שבבואה לשקם את ההריסות שתגרום מלחמתה, ידמה הנשיא האמריקני ליוליוס קיסר, ולא לסולא.

בהתחשב בעובדה שארה''ב החלה לפצות את הנפגעים באפגניסטן, ובהתחשב בכך שהוציאה יותר כסף על סיוע למקום מאשר על הפצצתו, יש לכך תקווה.

נהוג ללעוג לתרבות האמריקנית, כפי שנהגו היוונים ללעוג לרומאים. נכון, התרבות האמריקנית אינה הדבר הטוב ביותר; אבל, כפי שמוכיחה יעילותה ברחבי העולם, היא הדבר הטוב ביותר שיש - להמונים, לכל הפחות.

זה יצטרך להספיק. אינטלקטואלים, כמו טקיטוס, תמיד יוכלו לצלוף מהצד ולצטט בהנאה טקסטים יווניים נשכחים. אבל האינטלקטואלים צריכים לזכור את הלקח היווני: לפני שיהיה פנאי לתרבות, צריכה להיות מסגרת שתגן עליה.

(הערה: עקב קוצר זמן, לא נראה שאוכל להשתתף בדיון על המאמר, ועמכם הסליחה).