פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
חמור כחול-לבן / טור שבועי
אריה פרלמן (יום חמישי, 12/09/2002 שעה 0:11)


חמור כחול-לבן



אריה פרלמן







מחשבות על האנטישמיות

בחודש טבת, שנת תרצ''ד, כתב המלומד הדגול יחזקאל קויפמן מאמר מעמיק ומחכים, בשם ''חורבן הנפש''. המאמר הובא שוב בגיליון 1999 / 5-4 של ''נתיב''. במאמר זה, הוא פותח בהכרזה מפתיעה-משהו, אפילו מדהימה: אין האנטישמיות זהה עם שנאת ישראל, לדבריו - אלא היא תורה, שיטה, הבאה לתרץ ולהצדיק את אותה השנאה. לפיכך, בהיותה מעין ''דיסציפלינה'', הרי שלא כל מי שמחזיק בדעות ובאמונות אנטישמיות - בהכרח שונא יהודים. ייתכן אף שאוהבם...

על-פי קויפמן, מאופיינת האנטישמיות בכמה תכונות, המבדילות אותה מתוכחה כנה, והן:

א) בדות - האשמת היהודים בחטאים שאין בהם כלל;
ב) הכללה - גילגול חטאי יחידים על כתפי הכלל;
ג) ייהוד - ייחוס חטאים הנמצאים ביהודים במידה דומה למציאותם בשאר העמים - והבלטתם כחטאים ''יהודיים'' דווקא;
ד) החמרה - מעשים ומנהגים שלא נחשבים לחטאים בקרב עמים אחרים - אך מוגדרים כך דווקא אצל יהודים.

הבדות, היא כמובן העלילה, והידועה שבעלילות היא עלילת-הדם, וכן עלילת ''חילול לחם הקודש''.

ההכללה, התבטאה בנחשולי השנאה האיומה בעת פרשת דרייפוס, שגם אם היה אשם בבגידה - והרי יודעים אנו כיום שהיה פטריוט צרפתי נאמן-שבנאמנים - לא היתה שום הצדקה להשתוללות מכלילה בנוסח ''היהודים בוגדים'' ו''מוות ליהודים''.

הייהוד, הבלטת חטאים קיימים כחטאים ''יהודיים'', תופעה דומה מאוד להחמרה.

ההחמרה, כפי שהתבטאה במאה ה- 19, היא גינוי היידיש (על-ידי אנטישמים גויים ומשכילים יהודים כאחד) כ''ז'רגון'', כמנוגד ל''לשון צחות'', כאשר דיבור ושיחה אצל הגויים במיני ניבים ולהגים, מדרום-צרפת ועד למחוזות גרמניה ואוקראינה הנידחים - ויהיו הניבים הללו מוזרים, קלוקלים ומגוחכים ככל שיהיו - מעולם לא עלה על דעת מאן דהוא לכנותם בשם ''ז'רגון'' עלוב.

הסיבה האמיתית לשנאה, על-פי קויפמן, היא המצב של ''נכר-עולם'', היותו של העם היהודי ללא מולדת, למעשה ללא מדינה משל עצמו, מפוזר וזר בכל מקום ומקום.
אמנם, ספק גדול אם התרכזותם של רוב יהודי העולם (אוכלוסיית יהודי ישראל דומה לאוכלוסיית יהודי ארצות-הברית) במדינת ישראל העצמאית שינתה באופן מהותי את המצב - אך זהו כבר דיון מסוג אחר.




בימינו, כאשר בנוסף לתופעה הקרויה ''יהודים'', ישנה תופעה הקרויה ''מדינה יהודית'', סובלים אנו מאותם ארבעת המרכיבים הידועים, היוצרים יחדיו את מארת האנטישמיות:

א) הבדות - אין ספור עלילות העלילו על מדינת היהודים, אך לצורך הקיצור אזכיר רק את היסטריית ה''הרעלה של ילדות פלשתיניות'' בקיץ 1983, שעליה כתב לאחרונה ספר פרופ' רפי ישראלי, והשניה, כמובן, היא אגדת ה''טבח'' בג'נין.
ב) ההכללה - מתבטאת בפרשה השולית לחלוטין של הפצת כמה כרוזים מעליבים נגד מוחמד, על-ידי אחת בשם טטיאנה סוסקין. כמובן, איך לא, תוארו כל היהודים בעיתונות הפלשתינאית כשונאי האיסלאם.
ג) הייהוד - מדריך תיירים מצרי בשם שירין מוחמד, כתב ב- 1991 כך: ''אפילו האישה הישראלית אינה דואגת ללבושה ושונאת ניקיון. היא מתקלחת לעתים רחוקות כי מים וסבון עולים כסף''. יהיה זה מוזר להניח שישנן אך ורק תיירות ישראליות שאינן מקפידות להתקלח, ואילו כל התיירות האחרות מדיפות ריח-ניחוח, אך גם אם פגש אותו מדריך בתיירת ישראלית בלתי-היגיינית - והדבר כלל איננו בטוח - בוודאי שאין זה אופייני ל''אישה הישראלית''. דוגמא אחת מיני רבות.
ד) החמרה - בנימין נתניהו מספר בספרו ''מקום תחת השמש'' (עמ' 169), על שני נערים ממרילנד שבארצות-הברית, שנידונו למאסך ממושך בעוון ''תקיפה בכוונת רצח'', לאחר שיידו אבנים על מכוניות חולפות ופצעו קשה נערה. מה שבכל מדינה מובן ומקובל כשמירה על בטחון הציבור - מוקע לגבי ישראל כ''דיכוי'', ''אכזריות'', ו''כוח מופרז'', כביטוי החביב על פאואל.

במאמר קצר אך מעניין, דן פרופ' (עדיין) ח''כ אמנון רובינשטיין בדיוק באותה התופעה, וכך, בין השאר, הוא כותב במאמר מהיום, ב''הארץ'':

''מותר, ולפעמים אפילו חייבים, לבקר את ישראל. אך ההסתה הפלשתינית והערבית היא משהו שונה לחלוטין. היא שואפת לפגוע בלגיטימיות של קיום מדינה יהודית... לתעמולה זו, שגם ישראלים נוטלים בה חלק - יש סממנים מובהקים של היסטריה אנטישמית... סממנים משותפים לשנאה הישנה: כפיתיות ומפלצתיות''.

מעניין לציין, שרובינשטיין - הידוע כתומך מובהק בהסכמי אוסלו - טורח לצטט את עורך ה''סנדיי טיימס'' של לונדון, הקובע כי מדובר בניסיון לבצע ''דה-הומניזציה של כל היהודים'', וכי דווקא בעקבות הסכמי אוסלו וקמפ-דייויד הביאה ''תעמולה פרנואידית, קולנית וארסית'' זו לגל גואה של אנטישמיות בכל העולם המוסלמי.

האנטישמיות, כך מסתבר, לא חלפה מן העולם, ואל להם לאנשים שוחרי-טוב, לטמון את ראשם בחול בתואנה המתחסדת, אך בעיקר הבלתי-רלבנטית, ש''אסור להשתיק ביקורת על-ידי ניגון על מיתרי השואה''...




בימים אלו ממש, אנחנו חוגגים תשע שנים להסכם המהולל והנפלא, הידוע בכינויו הארצי ''הסכם אוסלו''. עליי לבשר בהזדמנות חגיגית זו, על כך שהורדתי 20 ק''ג מעודפי משקלי, כיוון שנהרו עיניי גאלונים של דמעות-אושר והתרגשות, בהיזכרי באותם הימים היפים, ימי הטוהר ואחוות-האנושות.

עוד באותו היום, ביום ה- 13 בספטמבר 1993, בעודו חותם על ניירות-כלשהם על מדשאת הבית הלבן, דאג ערפאת מבעוד-מועד להשמיע נאום מוקלט בטלויזיה הירדנית:

''הו אהוביי, אל תשכחו שהמועצה הלאומית הפלשתינית קיבלה את ההחלטה ב- 1974. היא קראה להקמת רשות לאומית על חלק כלשהו של אדמה פלשתינית שישוחרר או שממנו ישראל תיסוג. זהו פרי מאבקכם, קורבנותיכם והג'יהאד שלכם... זהו רגע השיבה, הרגע של הצבת הרגל על השטח הפלשתיני המשוחרר הראשון... זהו שלב חשוב, מכריע ובסיסי... תחי פלשתין משוחררת וערבית''.

אך השמאלנים גיחכו מתחת לאין-שפם והפטירו, כמובן שלא בנוסח להלן אך ברוח הדברים: ''אל תאמינו לערבוש... קישקושים ברבריים... הוא איש שלום מתון וחביב, כי אנחנו - הלבנים הנאורים - החלטנו שהוא כזה''.

כבר ב- 14 בספטמבר, נהרג מחבל-מתאבד ב'תאונת-עבודה' ברצועת עזה: החמאס קיבל את האות - והתחיל לפעול. בארבעה באוקטובר אותה שנה, כבר פצע מחבל מתאבד מהג'יהאד האיסלאמי 30 חיילים שישבו באוטובוס.

שישה ימים לאחר ההסכם, ב-‏19/09/1993, נאם ערפאת בפני שרי חוץ ערביים, ואמר באופן גלוי לחלוטין:

''המטרה הראשונה תהיה שיחרור כל השטחים הכבושים וחזרתם של כל הפליטים, הגדרה עצמית לפלשתינאים וכינון מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים''.

וזאת רק המטרה הראשונה, והדבר התפרסם בעמודים הראשונים של כל העיתונים הגדולים. אך אלה בשלהם: ''אל תאמינו לערבוש...''

ב-‏24/11/1993 פורסם בעמוד הראשון של ''מעריב'', כי פייסל חוסייני הודיע באוניברסיטת ביר-זית: ''לא נטשנו את הרובה... כל מה שאתם שומעים [בניגוד לכך] הוא לצרכי טקטיקה... יש לנו חוליות מזויינות והן נמצאות בשטח.''

אבל אלה בשלהם: ''אל תאמינו לערבושים הברברים...''

הסכם אוסלו, כידוע, היה הסכם מעולה, משובח, שרק הימין באיוולתו וברשעותו הרס אותו. עד כדי כך מושלם היה ההסכם שרבין המנוח הכריז בביקורו בארצות-הברית בנובמבר 1993:

''בפעם הבאה - קודם כל ננהל משא-ומתן - ורק אחר-כך נחתום על הסכם''... נופת-צופים ממש... משחקים בלגו.




במהלך שלושת החודשים שחלפו מרגע חליפת המכתבים (אמצע ספטמבר עד אמצע דצמבר), על-פי שנתון משרד החוץ בשילוב עם דו''ח ''מבט לשלום'' - אירעו כ- 40 פיגועים ונסיונות פיגועים ''רציניים'', דהיינו מתאבדים, מטענים, סכינים, גרזנים ו''סתם'' התקפות קטלניות, וזאת מבלי להזכיר את האבנים ובקבוקי התבערה. פירושו של דבר, בממוצע ניסיון פיגוע ''רציני'' אחת לשלושה ימים, שגבה עשרות הרוגים, מהם 18 הרוגים יהודים כתוצאה מ''פעולות איבה''. פעולות, שלפחות מחציתן, אגב, בוצעו על-ידי הפת''ח ה''מתון''.

אכן, מי אם לא הימין הרס את הסכם אוסלו, כיוון שהוא הרי אחראי לכך שכבר בעשרה בפברואר 1995, הודיע ה''גנרל'' נאסר יוסוף לצבי גילת מ''מעריב'', שה''משטרה הפלשתינאית'' גדולה כמעט פי שתיים מהמותר. הימין גם דאג לכך שאותה ''משטרה'' תשתתף בהילולת הרצח במחסום ארז ביולי 1994, שבה נפצעו חיילי צה''ל ונהרג החייל ז'ק אטיאס ז''ל, ''ישירות מירי המשטרה הפלשתינית'', כדברי הרמטכ''ל דאז, אהוד ברק.

הימין גם מינה מחבלי חמאס וסתם ''רוצחים מתונים'' לשירות ב''משטרה הפלשתינאית'', והוא זה שהכריח את ערפאת להשתולל מזעם כאשר ישראל חיסלה ו/או עצרה ''לוחמי'' חמאס ר''ל. אין ספק שזוהי מזימה של אליקים העצני בשיתוף עם משה לוינגר, שבעקבותיה דאגו להכריז בכירי הרשות כי ''אש''ף והחמאס הם שתי כנפיים של ציפור אחת'', ומי אם לא דניאלה וייס השקתה את הרמטכ''ל אהוד ברק בסם-מתנחלים מסתורי, כיוון שאחרת איך יכול היה להעיד בועדת חוץ-וביטחון ש''מטרותיהם של אש''ף והחמאס בטווח הארוך לגבי ישראל הן די זהות... מדובר בשני צדדים של אותו מטבע...''?

הנני סמוך ובטוח, שלא אחרת מאשר קונספירציה ימנית, גרמה לערפאת ה''מתון'' לתבוע ממדינות אפריקה ''לא להכיר בישראל ולא לכונן עמה יחסים עד לפתרון בעיית ירושלים והקמת מדינה פלשתינית'' (04/11/1993 - על-פי שנתון משרד החוץ) - אמירה מוזרה במקצת בהתחשב בכך שהוא ''הכיר'' במדינת ישראל רק חודשיים לפני כן. קונספירציה כבר אמרנו?

ערפאת, ברגע שנכנס לעזה, באמצע 1994, ניסה להבריח אמצעי חבלה ומחבלים, חלקם בתא-המטען וחלקם ממש תחת ישבנו... תרתי משמע. לא לחינם התפלאו החיילים (הישראליים, עדיין), כיצד זה ה''ראיס'' הארור כה גבוה... מי אם לא יואל בן-נון סידר את ההברחה... אתה הבנת את זה שטקר?!

יאסר ערפאת, הטיפש הזה (כפי שכינה אותו פעם רבין, במרץ 1993, אם אינני טועה) פשוט ילד מפגר: הוא לא הצליח להבין שהוא שוחר שלום! זאת הסיבה, שעל דמם השפוך של נטבחי הזוועה של בית-ליד (22 בינואר 1995, הוא צווח:

''נהרוג וניהרג, נהרוג וניהרג, נהרוג וניהרג... אחינו גיבורי הג'יהאד האיסלאמי... דור אחר דור אנחנו במלחמה מזה מאה שנים... ארוכה וקשה המלחמה על ירושלים בירת פלשתין... נשבענו, נמשיך בג'יהאד... בדרך המתאבדים, דרך הקרבות והתהילה וגו'''.

אבל אל תשימו לב לקישקושים של הערבוש...

רק לסיכום תת-הפרק הזה: על כולנו מוסכם, כך נדמה לי, שלפחות עד לשנת 1968 כולל, היה אש''ף אירגון טרור רצחני שמטרתו היא השמדת ישראל, וכל תמרוניו על ''פלשתין חילונית-דמוקרטית'' לא היו אלא אחיזת עיניים.

והנה, בראיון לעוזי מחניימי, ב''העולם הזה'', 08/09/1993, הוא מבשר לאומה, שחור-על-גבי לבן, לעיתונאי יהודי-ישראלי המפרסם בעברית:

''אני מבטיח לך שבעתיד, ישראל ופלסטין תהיה מדינה אחת מאוחדת, שבה יחיו ביחד ישראלים ופלסטינים''

אשתו של הרוצח אבו-ג'יהאד נבהלה קצת, ככל הנראה, והתערבה בפליאה:

''אבל אבו-עמאר, זה מה שהצענו ב-'69''

אך אבו-עמאר חביבנו לא מתרגש ולא נבהל:

''לא ב-‏69', ב-‏68'... '' הוא מתקן אותה.

אבל אתם: אל תאמינו לקישקוש הערבוש.




אכן... אולי יש בקרבנו כמה הסבורים שהערבים הם מטומטמים, אך לא היא. בסקר שפורסם באוקטובר 1995, שנתיים לאחר יישום חלק, מושלם ומוצלח של הסכם אוסלו, כאשר רוחות השלום הפילו חללים - אופס סליחה - האפילו על חיילים - נשאל הציבור הפלשתינאי על-ידי מכון מחקרים בשכם, האם אתה תומך בהסכם אוסלו? 66% ענו שכן. לכאורה ניצחון מכריע לשלום... אך באותו הסקר ממש, ענו הנסקרים ברוב של 65%, שלישראל אין זכות קיום. כיצד מתיישב הדבר?

ובכן, הם אמנם פרימטיביים הערבושים הללו, אך הם הצליחו להבין באינטואיציה השימפנזית שלהם, שהסכם אוסלו הוא הדרך הסלולה להשמדת ישראל. דבר כה פשוט שגדודי אינטלקטואלים חכמים-בחצות לא הצליחו להבין. עד היום. כל מה שהם הצליחו לעשות הוא רק לפלוט את המנטרה הפרימיטיבית והמרושעת, שהימין - העושה ככל שביכולתו על-מנת למנוע את השמדת ישראל - הוא ''תואם חמאס'' ר''ל...

כל כך היה משובח ההסכם, כי הכל הרי היה נפלא עד שצץ הרוצח ו''רצח לנו את השלום'', שרבין - או שמא זה היה ''תואם-חמאס-מחופש'' - הורה בספטמבר 1995 לאלוף אילן בירן ללכת ולאיים על ערפאת בהקפאת ההסכם - כיוון שקצה נפשו של רבין הג'ינג'י העצבני ב''עצלותו'' התמוהה של הראיס בדיכוי החמאס.

השאלה היא, רק, מנין נבעה ''עצלות'' זו? ובכן, התשובה ניתנה ב-‏11/10/1995, בטיוטה שהגיש אש''ף להסכם עם החמאס, שבה נאמר:
''כיבוד התחייבויות אש''ף הנובעות מן ההסכמים החתומים עם ממשלת ישראל, והדבר מחייב הפסקת המבצעים המזויינים באזורי הרשות הלאומית ומהם, או ההודעה על מבצעים אלה בדרך כלשהי.''

הדבר ברור לכל בר-דעת. לאחר ה- 21 בדצמבר 1995, טען ח''כ בני בגין כי אש''ף והחמאס הגיעו ביניהם באותו היום להסכם בדבר אישור ביצוע פיגועים על-ידי החמאס, בתנאי שלא ''יובך'' אש''ף. זה הכל. בגין, וכן הצדיק בסדום פרופ' יהושע פורת, טענו זאת עד שיבשה לשונם, וכעבור מספר חודשים כולם הכירו בצדקתם.
חסרונות רבים היו לרבין, אך דומני שאפילו ד''ר אורי מילשטיין ייאלץ להודות - כך אני מקווה לפחות - שרבין לא היה מטומטם עד כדי כך שלא יבין את ה''טיוטה'' החביבה מאוקטובר 1995. או באותו עניין את ההבנות הדומות באופיין שהושגו באפריל 1994, לפחות לא לאחר שהסבירו לו זאת לאט ויפה גורמי המודיעין.

אנשים הגונים חייבים בהזדמנות-פז זו להוקיע גם את חבר הפונדמנטליסטים-עם-הקצף-על-השפתיים המכונה משום מה ''הסנאט האמריקני'', אשר תבע בימי אוקטובר 1995 האחרונים לסגור את נציגות אש''ף בוושינגטון. כצפוי, רק לחץ כבד מאת ממשלת ישראל(!) מנע את הדבר.




כאשר התראיין פייסל חוסייני ב- 24 ביוני 2001, לעיתון המצרי ''אל-ערבי'', הוא עשה מאמץ נואש להסביר לישראלים האחרונים שעדיין לא הבינו:

''אילו היו ארצות-הברית וישראל יודעות, לפני אוסלו, שכל מה שנותר מהתנועה הלאומית הפלשתינאית והתנועה הפאן-ערבית הוא סוס-עץ הקרוי ערפאת או אש''ף, הן מעולם לא היו פותחות את השערים המבוצרים ונותנות לו להיכנס אל תוך החומות... כאשר אנו מבקשים מכל הכוחות והסיעות הפלשתינאיים להביט על הסכם אוסלו ועל הסכמים אחרים כעל תהליכים ''זמניים'', או יעדי-ביניים, הכוונה היא שאנחנו שמים לישראלים מארב או מרמים אותם... כפי שאמרתי פעם בעבר: עינינו חייבות להמשיך ולהיות ממוקדות ביעד הגבוה. הסכנה האמיתית היא שאני עלול לשכוח [אותו], ובעוד אני מתקדם אל עבר היעד קצר-הטווח אני עלול להפנות את גבי ליעד ארוך-הטווח, שהוא שיחרור פלשתין מהנהר עד הים...''


אחת מהטענות החביבות על חסידי אוסלו, גם אלה המודים כי ההסכם נכשל, הוא כי ''שני הצדדים אשמים'' מי יותר ומי פחות.

ובכן, זהו טיעון מוזר למדי. אל נא תבינו אותי לא נכון: לא שלא אפשרי מצב שכזה, במישור הפילוסופי, ואפילו במישור של התכל'ס... אך אין הנידון דומה לראיה במקרה זה.

הסכם אוסלו דומה למצב שבו שני צדדים חתומים על הסכם, כאשר לצד אחד ישנה כוונה לקיים את ההסכם, ולצד השני אין ולא היה שום צל-צילה של כוונה כזאת.

והעניינים משתלשלים בערך כך: הצד ה'חיובי', נקרא לו כך, מנסה לקיים את ההסכם המורכב והמסובך, אך נתקל בבעיות שונות מהן טכניות מהן עקב חוסר ניסיון, ואילו הצד השלילי, כפי שתכנן - לא מקיים כלום.
הצד החיובי, שרוצה בהצלחת ההסכם, לא ממהר להטיח האשמות וחרפות בצד השלילי, על-מנת שלא להרוס את הסיכוי לעתיד, ואילו הצד השלילי, לא רק שעושה ככל העולה על רוחו - אלא גם מקפיד לצווח ולזעוק על כל עוולה אמיתית או מדומה, בתוספת הררי בידיונות, שקרים והשמצות -

ובאווירת ערפל-הקרב שנוצרה, יבוא ויטען שופט מצד שלישי ש''אין זאת כי שני הצדדים אשמים בכשלון ההסכם''. קביעה שהיא מגוחכת על-פניה - אך כמעט בלתי נמנעת, במיוחד כשמדובר בהסכם מורכב, שגם הצד הצדיק והמשתדל ביותר, עלול להיכשל בו ולהיות חשוף להאשמות.

אך הצרה היא, שבעבור הפלשתינאים, מעולם לא היתה חשיבות לשאלה האם יקויימו ההסכמים על-ידי ישראל אם לאו. כך מסביר ראש הוועדה המדינית של המועצה הלאומית הפלשתינאית, עבדאללה חוראני:

''בין אם הם יחזרו למשא-ומתן ובין אם לאו, ובין אם יקיימו את ההסכמים בין אם לאו - התכנית המדינית היא הסכם זמני, והעימות נותר נצחי, הוא לא יינעל, וההסכמים שמדברים עליהם נוגעים למאזן הכוחות הנוכחי. באשר למאבק, הוא יימשך. עשויה לחול בו הפסקה מפעם לפעם, אך בניתוח הסופי, פלשתין היא שלנו מהים עד לנהר.'' (אל-חייאת אל-ג'דידה, 14/04/2000).

זמניות ההסכם, אגב, מודגשת על-ידי ההתייחסות הבלתי-פוסקת אל הסכם אוסלו כאל ''הסכם חודייביה'', שאותו כרת מוחמד נביא האיסלאם בשנת 622, עם שבטים חזקים יותר ממנו, חוזה אי-התקפה לעשר שנים. כעבור שנתיים, כאשר התחזק מוחמד, הוא ניצל קטטה שולית בין שני בדואים, דחה בשחצנות משלחת פיוס מתרפסת מן העיר מכה - עלה עליה וכבש אותה ללא קרב. מאז ועד היום מהווה הסכם זה מופת להונאה אסטרטגית לגיטימית שמותר למוסלמים לנקוט בה במאבק עם אוייביהם.




אפילו כאשר מדבר ערפאת במתק שפתיים על ה''שלום של אמיצים'' שעליו חתם עם רבין, ביטוי המרטיט את ליבם של כמה משמאלני ארצנו, יש לכך הסבר ברור, כפי שאמר הראיס לחברי אסיפת הפת''ח ברמאללה, ב15/11/1998, לרגל עשר שנים להכרזת ה''מדינה הפלשתינאית'', כזכור, זמן קצר לאחר פריחת השלום בעקבות הסכם וואי:

''אנחנו בחרנו ב'שלום של האמיצים' מתוך אמונה ב[התנהלותו של ה]נביא ב'הסכם חודייביה'. אנחנו אימצנו את הסכם הזה, 'ההסכם של האמיצים'. (אל-אייאם, 16/11/1998).

ולסיום סיומת: ישנו צדק פואטי בכך שדווקא שרון סוגר את המעגל, ומגשים את הבטחתו החגיגית של ביילין:

''ברור לחלוטין, שאם המשטרה הפלסטינית לא תמנע טרור ולא תעצור כל מי שינסה לפגוע בישראל או בישראלים בישוביהם בעזה וביריחו, אנחנו נחזור למצב הקודם, שבו סמכות העל בענייני הביטחון, על כל המשתמע מהם, תחזור לידיה של ישראל''.

(''העולם הזה'', 08/09/1993).

אמת. כפי שישימו לב קוראים חדי-עין, לא אמרתי את כל מה שיש לומר על אוסלו (לא רציתי להפיל את השרת של הפורום...) וגם לא דיברתי על טבח ה- 11 בספטמבר. על כך, ועל אמריקה, ישראל והעולם - בשבוע הבא.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  הסכמי אוסלו  (ישראל בר-ניר) (2 תגובות בפתיל)
  מאמר מיותר  (אודי) (10 תגובות בפתיל)
  אין ביכולתי לבחון את נכונותו של כל פרט  (מי שזוכר) (7 תגובות בפתיל)
  ועכשיו נבחן את יחסה של ישראל לפלשתינאים  (דינה ביכל-שונרא) (24 תגובות בפתיל)
  (ללא נושא)  (גדעון ספירו) (23 תגובות בפתיל)
  לאריה פרלמן: לקרוא, להבין ולזכור כל מילה!  (רפי אשכנזי)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי