אברהם ביקש מה' לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. את תוצאות הבקשה הזאת של אברהם אבינו, ההיענות של ה' יתברך לבקשתו, אנחנו חווים כעת במלוא העוצמה והכאב. אבל זה קורה לנו רק מפני שאנחנו לא ממשיכים את דרכו של אברהם, דרך התנועה המתמדת, דרך השאיפה למלא את רצון ה' בשלמות. או בכלל.
אחרי שלמדנו על נח שרצה מאד במנוחה ובחר להגיע אל המנוחה בדרך שלילית, בשתיה מופרזת של יין, השבוע אנחנו מתוודעים אל אברהם אבינו, שהציווי הראשון שהוא מקבל מהקב''ה זה ללכת
(בראשית י''ב): א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. לא מיותר לציין כי כאשר הקב''ה מצווה מישהו לעשות משהו, זה על בסיס הידיעה כי אותו מישהו מסוגל לקיים את הציווי בשלמותו. כך, מכל אנשי דורו, רק נח נבחר לקבל את הציווי לבנות תיבה כבסיס להישרדות האנושות בפרט ובעלי החיים בכלל, מפני שואת המבול – כמו שלמדנו בשבוע שעבר, וכך רק אברם נבחר לקבל את הציווי
לֶךְ-לְךָ. הציווי הזה מסמן תפנית בולטת ביחסו של הקב''ה לבני האדם וכביכול גם בציפיות שלו מהם, כי התנהלותם של שורדי המבול לא התאימה לציפיותיו מהם.
הציפיות של הבורא יתברך
הציפיה של הקב''ה מבני האדם היא שיתנהגו על פי עקרונות הצדק והיושר שהוא קבע. כדי לעמוד בכך, עליהם להיות מודעים לנוכחות האלקית בבריאה בכלל ובחייהם האישיים בפרט. כך היה עם נח שאלוקים עצמו אומר לו, בעת שהוא מצווה אותו להכנס אל התיבה,
(פרק ז', ב): ...כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה. אבל לא כך היה עם צאצאיו, כפי שראינו בשבוע שעבר. אמנם היו לו כמה צאצאים צדיקים, אבל האוירה הכללית היתה של נְהִיָה אחר הנטיות האישיות ואלה, בדרך כלל, מרחיקות את האדם ממודעות אלקית. ככלל, גם צאצאי נח חיפשו מנוחה; היה להם את מי לחקות. לכן הם יזמו את בניית העיר והמגדל ונימקו זאת בחשש שהטריד אותם
(פרק י''א, ד): ...פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. אבל כמו שלמדנו בשבוע שעבר, כדי שמנוחה תהיה אמיתית ואפילו מועילה, חייב שתקדם לה טירחה.
ללכת, זו המשימה
וכעת אנחנו מגיעים אל אברהם אבינו, שכאמור, הציווי הראשון שהוא מקבל מהקב''ה הוא
לֶךְ-לְךָ. מבחינת אברם, מדובר לכאורה במשימה כבדה ביותר; הוא נדרש להיפרד מארצו, ממולדתו ומבית אביו בלי לדעת לאן בדיוק הוא אמור להגיע. הרי כך אמר לו הקב''ה, ללכת
אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. במלים אחרות כביכול אומר לו הקב''ה, העניין שלך הוא ללכת. אל תטרח להעריך או לנחש לאן תגיע. אני מבטיח שאעדכן אותך כאשר תגיע. והרי מניסוח ההוראה, מסדר העניינים שמהם נצטווה להיפרד, ברור שמדובר בתנועה רוחנית. אמנם ידוע ש''אין מקרא יוצא מידי פשוטו'' והפשט הוא, כמו שאומר אור החיים הקדוש:
הטעם הוא להיות כי בערך צער הפרידה – קטן הוא צער פרידתו מארצו מפרידתו ממולדתו ופרידתו ממולדתו מפרידתו מבית אביו, לזה סדר ההדרגות ממטה למעלה. מהו כיוון התנועה?
ועדיין, כשאדם יוצא לדרך חדשה, לארץ אחרת, הוא יוצא קודם מהבית (בית אביך) אחר כך מהמולדת (השכונה שבה גדל) ורק בסוף מהארץ. וחוץ מזה, הרי בסוף הפרשה הקודמת קראנו שמשפחתו כולה היגרה
(פרק י''א): לא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. ממילא לא נוכל לפרש את ''מולדתך'' במשמעות המקובלת היום, כי הוא כבר לא נמצא במולדתו. ודיוק נוסף בלשון הכתוב, לכאורה היה אפשר לכתוב ''לֵך מארצך'' והרעיון מובן, לשם מה התוספת של ''לְךָ''? והרי בתורה אין ניקוד ואפשר לקרוא את זה פעמיים לֵך. לכן אין ברירה אלא להבין שגם אם הציווי לאברם כולל חיוב בתנועה פיזית, הרי שהתכלית היא רוחנית. ואכן מבואר בחסידות שמדובר כאן בהליכה בשני כיוונים מנוגדים לכאורה, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה.
ניגודים משלימים
וכך מתברר שאברם נדרש ללכת מ- (כלומר לעזוב את) הרצונות (מארצך) האישיים שלו, את (מולדתך) השכל שמוליד את המידות בנפש, ואת (בית אביך) ההרגלים היומיומיים שלו. וכל זה בתנועה מלמטה למעלה, במגמה של התקרבות אל האור אין סוף ברוך הוא, במגמה של העמקת המודעות האלקית. אבל זו עדיין אינה התכלית; שאדם מתקרב יותר ויותר אל הקב''ה ומגיע למדרגת צדיק – השאלה היא מה הוא פועל בעולם. לזה בא הציווי ללכת מלמעלה למטה,
אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. עד שתדע מהו הרצון העליון ותאמץ אותו לעצמך, שהרצון העליון יהיה גם הרצון שלך. באמת. במלים אחרות, את המדרגות הרוחניות שתגיע אליהן, את ההשגות העליונות, עליך להוריד וליישם למטה בעולם החומרי. זו השליחות של אברהם אבינו בעולם וכנ''ל, הוא קיבל אותה כי היה מוכשר לבצע אותה. וכמובן, את השליחות הזאת הוא הנחיל לנו.
גילויים של התקדמות
התורה מגלה לנו כי אברם הבין היטב את השליחות שהוטלה עליו, לא היה צורך להסביר לו פעמיים. כלומר, הפירוש החסידי לפסוק הראשון מקבל אימות מיידי בהתנהגותו של אברם. הוא יוצא לדרך מיד ומגיע לארץ כנען לאזור אלון מורה. ואז:
ז וַיֵּרָא ה', אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת; וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו. רש''י מפרש שבנה את המזבח לאות תודה
על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל. בפשט זו תודה על עניין אישי. וכבר בפסוק הבא הוא בונה מזבח נוסף:
ח וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה, מִקֶּדֶם לְבֵית-אֵל--וַיֵּט אָהֳלֹה; בֵּית-אֵל מִיָּם, וְהָעַי מִקֶּדֶם, וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַה', וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'. כאן מפרש רש''י שהמזבח נבנה בתפילה לה' על עוון עתידי:
נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל שם עליהם. הכוונה למה שמסופר ביהושע פרק ז. כדאי מאד לעיין שם במקור.
תנועה של הודאה
ואחר כך בנה אברם עוד מזבח
(פרק י''ג): יח וַיֶּאֱהַל אַבְרָם, וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא--אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן; וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ, לַה'. וכאן רש''י אינו מפרש כלום. מדוע הוא שותק? מסביר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' שהמזבחות נבנו בהדרגה, מן הקל אל הכבד; את המזבח הראשון בנה אברם כתודה על בשורה טובה בענייניו האישיים. את השני הוא בנה למטרה נעלית יותר, כפרת עוונות של צאצאיו. ואילו את השלשי בנה בלי שום כוונה נוספת, אך ורק לשם ה'. ומכיוון שאין מטרה צדדית, אין צורך בפירושים. והנה שלושת המזבחות משקפים את תהליך ההתעלות של אברהם אבינו, שזהו גם תהליך ההתעלות הנדרש מכל אחד מאתנו, צאצאיו; בהתחלה מודים לה' על מה שהוא נותן לנו. בשלב הבא מתפללים על הזולת ואפילו על עניינים עתידיים. בסוף אמורים להגיע למדרגה שמודים לה' סתם כדי להודות לו.
התנועה מחזקת
שני הבדלים בולטים היו בין אברהם אבינו ובין צדיקים שקדמו לו; האחד שהוא לא שמר את השגותיו לעצמו אלא פרסם לכולם את האמונה בא-ל אחד, וההבדל השני שכל הזמן חתר קדימה, שמעולם לא הסתפק במדרגה שאליה זכה להגיע. לא נח על זרי הדפנה, כמו שאומרים. את התכונה הראשונה, פרסום האלקות, פגשנו כבר בתחילת הפרשה,
וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'. אל התכונה השניה שהבדילה את אברהם מצדיקים שקדמו לו וגם מרבים שבאו אחריו, אנחנו מתוודעים בהמשך הפרשה
(פרק י''ז): א וַיְהִי אַבְרָם, בֶּן-תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵל שַׁדַּי--הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים. חז''ל עמדו על ההבדל שבין מה שנאמר לאברהם,
הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, ובין מה שנאמר על נח,
אֶת-הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ. והם אומרים:
נח היה צריך סעד לתמכו, אבל אברהם לא היה צריך סעד לתמכו אברהם היה בתנועה מתמדת, ממילא התחזק והלך.
לבחור את הכיוון
בפרשה שלנו נולד ישמעאל וגם מתקבלת הבשורה על הולדתו העתידית של יצחק. כאשר הקב''ה מבשר לאברהם שעתידה שרה ללדת בן, הוא כמו מתקשה להאמין שבגילם המופלג, הוא בן מאה והיא בת תשעים שנה, עדיין יזכו לבן משותף. לכן הוא מבקש:
לוּ יִשְׁמָעֵאל, יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. הקב''ה נענה לו ואומר שהיורש שלך יהיה יצחק, הבן שתלד שרה, אבל גם:
כ וּלְיִשְׁמָעֵאל, שְׁמַעְתִּיךָ--הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, בִּמְאֹד מְאֹד: שְׁנֵים-עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד, וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל. את תוצאות הבקשה הזאת של אברהם אבינו, ההיענות של ה' יתברך לבקשתו, אנחנו חווים כעת במלוא העוצמה והכאב. אבל זה קורה לנו רק מפני שאנחנו לא ממשיכים את דרכו של אברהם, דרך התנועה המתמדת, דרך השאיפה למלא את רצון ה' בשלמות. או בכלל. והרי התנועה הוֹוָה תמיד. השאלה היא רק לאיזה כיוון.
לבלום תנועה שלילית
הכיוון של המדינה ברור לכל מי שיש לו עיניים והוא משתמש בהן כדי לראות. זה לא כולל את המתיימרים להנהיג אותנו ובטח לא את אלה שתפקידם לדאוג לבטחוננו. להם אולי יש עיניים אבל אינם משתמשים בהן כדי לראות. על כל פנים לא את המציאות. הם מעדיפים לראות דמיונות שוא. וכשהמציאות מתפוצצת לכולנו בפרצוף, צריכים כבר אלפי שוטרים כדי להשיב את הסדר על כנו. והלואי שזה יעזור. יש פתגם שאומר ''את הנחש צריכים להרוג כשהוא עוד קטן''. הנחש במקורותינו זכה להיות סמל הרוע בעולם. כשהרוע מתחיל להרים ראש, צריכים להוריד אותו מיד, כי אחרי שיגדל זה עלול להיות מאוחר מדי. זה נכון בחינוך של ילדים, בחינוך עצמי וכמובן גם בתגובה הראויה לכל גילוי של רוע חיצוני. כעת, אחרי שהרוע הגיע למימדים מפלצתיים בעידודנו הפעיל, נותר רק לייחל להתגלות המשיח שיעשה סדר.
ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו
קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.
(לך לך ע''ה) בתנועה מתמדת
