ההתנקשות בחייו של
יהודה גליק על ידי מתנקש פלסטיני שכעבור כמה שעות נודעה זהותו כ
מועתז חיג'אזי והוצא להורג על ידי שוטרים שהקיפו את ביתו במזרח ירושלים, שיחרר לאוויר גל עכור של גזענות יהודית. ''זו חציית כל הקווים האדומים'' הייתה התגובה הסטנדרטית של ראשי הממשל בישראל אליה נוספו הגידופים המוכרים של מוות לערבים. הרדיו והטלוויזיה נתנו לנציגי הימין הקיצוני מיקרופון חופשי והם ניצלו זאת היטב להפצת משנתם הגזענית.
יהודה גליק הוא פעיל מרכזי בימין הדתי משיחי שמטרתו להשתלט על כמה שיותר טריטוריה ורכוש פלסטיני ולדחוק את הערבים לפינה. פעילותו מתרכזת בסוגיית תפילת היהודים ברחבת המסגדים אשר לפי האמונה היהודית דתית עמד שם בית המקדש. אינני ארכיאולוג ולכן איני יודע אם שם היה מיקומו של בית המקדש ''המקום הקדוש ביותר לעם היהודי'' כהגדרת הדתיים. גם בין הארכיאולוגים יש מחלוקות בדבר מיקומו המדויק של בית המקדש. מאחר וכך מאמינים הדתיים אזי לעובדות אין כל חשיבות.
גליק וחבריו מבקשים לשבור את הסטטוס קוו מאז הכיבוש ביוני 1967. בשעתו הובטח למופתי של ירושלים כי ישראל תכבד את האוטונומיה הפלסטינית בניהול המקומות הקדושים לאיסלאם. חלק מההבנה בין הצדדים היה שיהודים לא יעלו לרחבת המסגדים למטרת תפילה, כדי לא לעורר חשד בקרב הפלסטינים כי הנה מתחיל תהליך של השתלטות יהודית על האתר הקדוש למוסלמים. גליק מנהל את המאבק תחת הסיסמה הליברלית של חופש פולחן לכולם. אדם נאור לא יתנגד לכך, שעה שמדובר בשני צדדים שווים. כל עוד קיימים יחסי כובש נכבש בן ישראל לפלסטינים, ראוי להיצמד להסדר שהושג בשעתו בין שר הביטחון
משה דיין לבין המנהיגות המוסלמית בירושלים.
המתנחלים לא הסתירו את מטרתם להסיר בבוא היום את ''הפיגולים'' (כך מכונים המסגדים בפי מתנחלים) מהר הבית ולבנות את בית המקדש. חיג'אזי, רווק בן 34 ,ישב בכלא הישראלי 11 שנים, נכנס כפעיל פת''ח ויצא כחבר הג'יהאד (התרומה הישראלית לפונדמנטליזם המוסלמי), ראה בעיניים כלות כיצד משתלטים יהודים על נכסים פלסטינים בכל מיני עסקות מפוקפקות במסגרת תכנית אב של ייהוד מזרח העיר, לקח ברצינות את תוכנית המתנחלים והחליט לעשות מעשה. כך נפגשים קנאי הדת משני עברי המתרס, וסכסוך שאמור היה להיות לאומי הופך למלחמת דת, או אז דעאש היא שלב בדרך לגיהינום. קנאי הר הבית מוכנים להסתכן במלחמה עם מיליארד מוסלמים, להקריב מיליון יהודים, ובלבד שתובטח שליטה יהודית על הר הבית. תוצאה של מלחמה כזו תהיה שקיעתה של ישראל והיעלמותה.
האם המתנקש ''חצה את כל הקווים האדומים''? נבדוק! אם ההתנקשות היא ביטוי לשינוי מדיניות של הג'יהאד והחמאס, לאמור, במקום לזרוע מוות ללא אבחנה באוטובוסים ובתי קפה באמצעות מתאבדים עם חגורות נפץ, מאמצים את שיטת הסיכול הממוקד של צבא הכיבוש, הרי שיש כאן סוג של בשורה למשתמשי התחבורה הציבורית ויושבי בתי הקפה.
כל מי שמחא כפיים על כל הוצאה להורג של צבא הכיבוש במסגרת מדיניות ''הסיכול הממוקד'' מאבד את הזכות לבוא בטענות למי שמשתמש באותה שיטה. אבל מי שמחה והתנגד למדיניות הישראלית של הוצאות להורג בכלל וללא משפט הוגן בפרט, הרוויח ביושר את הזכות לומר אותם דברים גם לצד השני. אם אתם סבורים שמאן דהוא הוא פושע מלחמה, תגישו תלונה לבית הדין הפלילי הבינלאומי ותבקשו מכל מדינה שחוקיה מכילים סעיף אוניברסלי של העמדה לדין של פושעי מלחמה, להוציא פקודת מעצר. זו דעתי והצעתי.
בירושלים הפלסטינית, מזרח העיר בפי הציבור היהודי, מתחוללת מזה מספר חודשים התקוממות עממית נגד שלטון הכיבוש העירוני והארצי. גיבוריה הם ילדים ונוער שנשקם הוא האבן, כ
דוד המלך בשעתו. כמי שהיה ילד תחת השלטון הבריטי וזרק אבנים על רכב בריטי, אני חש סולידריות עם הפלסטינים. כילד היה לי ברור כי אסור לי לזרוק אבנים על רכב אזרחי, שהרי איני יודע מי הנוסעים בו, חפים מפשע עלולים להיפגע. לכן התרכזתי רק ברכב צבאי או משטרתי בריטי שניתנים לזיהוי ודאי.
ראש העיר היהודי (שלא נבחר על ידי הפלסטינים) וראש הממשלה היהודי ושר המשטרה היהודי מתחרים מי יציע הצעות מרחיקות לכת יותר לדיכוי ההתקוממות. מרבים לדבר על הסתת הצעירים, אלא שאין צורך בכך, הם חיים מדי יום את המצוקה, ההזנחה והאפליה שהשלטון נוהג בהם. הם יודעים היטב מי האויב. ראשי משטר הכיבוש החליטו להפעיל על מזרח ירושלים את שיטות הדיכוי הנהוגות בשטחים הכבושים, על אף שסופחה לישראל. כך הוחלט, להטיל קנס על הורים שילדיהם זורקים אבנים. הג'יהאד והחמאס מרוצים. הקנסות רק יגבירו את האיבה כלפי שלטון הכיבוש ובה בעת יגדילו את הפופולריות שלהם כי ידאגו להחזיר להורים את סכומי הקנסות.
מדוע מתעקשת ישראל להחזיק במזרח ירושלים? חלקים ממנה מזכירים עולם שלישי. זהו אזור מופקר, לא מושקע, מוזנח, מופלה, אין מאמץ להתייחס אליו כאל בירת ישראל. רק כאב ראש. התשובה גלומה במדיניות הטרנספר. בישיבות סודיות שעין ציבורית לא תשזוף, ללא פרוטוקולים מפורטים, מתכננים את הטיהור האתני ומחכים להזדמנות הגדולה. ירושלים ללא ערבים, זהו החלום הציוני המתוק השולט בכיפה.
במציאת זו, כמה נלעג והזוי הוא אותו ''חג'' הקרוי ''יום איחוד ירושלים''. זהו חג היאה למשטרי עריצות המייצר חגים למען העריץ, כופה אותם על אוכלוסייה המצווה לשמוח. מה שמאפיין ''חג'' זה הוא תהלוכה פרובוקטיבית של מתנחלים אלימים בשכונות פלסטיניות. הם מייצגים את אופל הכיבוש; תרבות של שריפת מסגדים ובתים על יושביהם; במקום להיות עוקרי הרים בתורה, הם עוקרים עצי זית של פלסטינים כחלק מטרור יומיומי; ביזת רכוש פלסטיני; והחמור מכל, רצח פלסטינים או פציעתם שמסתיים לעיתים בסגירת תיקי חקירה רשלנית בעילות כמו היורה לא נמצא או אין עניין לציבור. פירותיה הרעילים של תרבות זו זלגה וזולגת מהשטחים הכבושים לתחומי הקו הירוק, ובאה לידי ביטוי ברצח ראש הממשלה
יצחק רבין, שבימים אלה מציינים 19 שנים להירצחו.
ביוני 1983,לפני למעלה מ-30 שנים, כתבתי רשימה קצרה שפורסמה במעריב על יום איחוד ירושלים ובין השאר נכתב:
יום איחוד ירושלים הוא חלק מכיעורה של החברה הישראלית ושיבושה של השפה העברית. כך היה וכך הווה.
ממשלות ישראל ועיריית ירושלים הוכיחו כי אינם מסוגלים לעכל את ירושלים הפלסטינית ולספק שירותים ברמה הניתנת ליהודי העיר. יש להוציא את ירושלים הפלסטינית מידיה של ישראל להעביר את ניהול העיר לידי האו''ם עד לחתימת הסדרי הקבע שיקבעו את מעמדה.
והאפרטהייד? מה שלומו? תודה, הוא מרגיש מצוין, עולה ופורח בשטחים הכבושים. בתולי הישיבות ובתולות האולפנות, אנשים עדינים המשתמשים במיטב הבשמים, לא יכולים לשאת את הריח הנודף מערבים באוטובוסים ודרשו משר הביטחון להפריד בין שתי הקבוצות בתחבורה הציבורית ולהקצות לערבים אוטובוסים נפרדים. והשר נענה, כמובן מסיבות ''ביטחוניות''. עתה יכולים בני העם הנבחר לנסוע בתחבורה ציבורית ללא ערבים נוטפי זיעה אחרי יום עבודה מפרך. מה שהיה באמריקה הטובה והישנה, עבדים מכאן ואדונים משם, זהו סדר העולם שתיכנן אדוננו האל הטוב והמיטיב לעמו הנבחר.
פרצופו של עם נבחר
פרצוף יפה
