פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_7884

מבעד לחלון – פנימה וחוצה
שלמה גזית (שבת, 20/12/2014 שעה 8:00)


מבעד לחלון – פנימה וחוצה

אלוף (דימ.) שלמה גזית



אינני שותף או מעודכן היום בהערכות אמ''ן. בהתאם למסורת, אלה עוסקות בניתוח ובהצגת הסיכונים והסיכויים העומדים בפני ישראל. הערכה זו מועלית על הכתב ומופצת בתפוצה רחבה למדיי, כאשר בה בעת מתקיים ה'טקס' של הצגת ההערכה בפורום הקבינט, או ועדת השרים לביטחון. יש להערכת אמ''ן חשיבות מיוחדת בימים אלה וזה, לדעתי לפחות, נושא מרכזי סביבו ראוי שתתמקד מערכת הבחירות.

למרות ההתפרקות של הקואליציה הממשלתית, ראשי ''יש עתיד'' ו''התנועה'' עוד הספיקו להשתתף בהצגת הערכת המודיעין המסורתית בקבינט. ממה שאנו למדים מן התקשורת, אף לא אחת מן הרשימות המתמודדות, לא אלה שעודן מתפקדות בממשלה ולא אלה שבאופוזיציה, איננה מעלה את המסרים המרכזיים שבהערכה.
אף לא אחת מהן מנסה להתמודד עם הבעיות והאתגרים שבהערכה ואיננה מציעה תכנית פעולה כאשר האיומים העומדים בפנינו מצויים במוקד המצע.

תמונת מצב זו חייבת להדאיג את כולנו. האיומים, כפי שאני רואה אותם, עלולים להיות גורליים לעתידה ולקיומה של המדינה.

ישראל מצויה במצב מוזר – אין קשר בין תמונת המצב המוכרת והמצטיירת בתוך הבית פנימה לבין זו המתרחשת בחוץ, מעבר לחלון ביתנו.
בתוך הבית מתמודדים על הבכורה שני נושאים, כאשר הדיון נסוב בשתי שאלות מאד מעשיות – כיצד ובין מי למי יחולק התקציב הלאומי ומה יהיו יעדי הפעולה המרכזיים של המדינה בשנים הקרובות. מחד גיסא, מצויה מערכת הביטחון המציגה השכם והערב את מגוון האיומים הצבאיים העומדים בפנינו, איומים בחזית ובעורף האזרחי, ותובעת להפנות אליה יותר ויותר משאבים מן העוגה הלאומית. מאידך גיסא, מבקשת החברה האזרחית לשנות את סדר הקדימות הלאומי ולהפנות יותר ויותר משאבים להרמת רמת החיים של אזרחי המדינה. בהתמודדות זו על חלוקת התקציב, מערכת הביטחון זוכה כרגיל במאבק.

לא כן תמונת המצב בחוץ. בחוץ מתנהלת מערכה שונה לחלוטין, אותה יזמה ומנהלת ההנהגה הפלסטינית והיעד שלה הוא הדה-לגיטימציה של ישראל. היעד המידי הוא ליצור דה-לגיטימציה להמשך הישיבה והמשך השליטה שלנו בשטח אותו כבשנו ביוני 67'. האיום הגדול והגורלי יותר הוא הדה-לגיטימציה של המדינה היהודית ועצם קיומה.

בימים אלה ממש נחתו עלינו ארבע גזרות – ההחלטה של פרלמנט מדינות האיחוד האירופי לתמוך עקרונית בהכרה במדינה פלסטינית; בלוקסמבורג הורה בית-הדין הגבוה לצדק של האיחוד האירופי להסיר את תנועת החמאס מרשימת ארגוני הטרור; בג'נבה התכנסו נציגי המדינות החתומות על אמנת ג'נבה הרביעית לדון בכיבוש הישראלי בשטחים, וכמובן, הכוונה של הרשות הפלסטינית להעלות במועצת הביטחון מסמך עקרונות לפתרון הסכסוך.

איננו יודעים בשלב זה מתי וכיצד תועלה הצעה פלסטינית זו במועצת הביטחון. אפילו תממש ארה''ב שוב את זכות הוטו שלה במועצה, וטו זה לא ימנע את התהודה בזירה הבינלאומית, תהודה של רוב ברור אשר יתמוך בהחלטה, על כל המשתמע מכך.

אין חשיבות ומשמעות לוויכוח אם אפשר להשוות את מדיניות האפרטהייד של דרום-אפריקה הלבנה עם מה שקורה אצלנו בשטחי יהודה ושומרון. השוואה זו איננה מעניינת ואיננה מטרידה את מדיניות החרם על ישראל ואת מובילי מדיניות ה-BDS.

זהו האיום העומד בפני ישראל בשנים הקרובות. זהו איום קיומי. איננו יכולים לסגור את החלון ולומר שמה שקורה בחוץ איננו מענייננו. יורשיו הפלסטינים של נלסון מנדלה כבר מחכים מעבר לפינה. בחודש מרץ 2015 נדע אם ישראל מציבה מולם את פרדריק וילם דה-קלארק הישראלי. ואם אמנם יופיע – מה יהיה כוחו בקלפי?







http://www.faz.co.il/thread?rep=174817
האו''ם גוף מעוות ומושחת
הזוהר הצפוני (יום ראשון, 21/12/2014 שעה 0:26)

באו''ם.עקום מתקן עקום.
רוב המדינות באו''ם שונאות את ישראל.יש רוב אוטומטי נגד ישראל.וזה עקום.
מדינה אחת שקולה כנגד כל העולם,וזו ארה''ב.וגם זה עקום.

אם ארה''ב לא תטיל וטו.ישראל צריכה לפרוש מהאו''ם.ולתת לארה''ב לייצג את האינטרסים של ישראל באו''ם.אין לנו סיבה להשתתף בגוף מלא שנאה,רוע וצביעות קשה.

http://www.faz.co.il/thread?rep=174895
מבעד לחלון לא רואים את השלום זורח
בצלאל פאר (יום שני, 05/01/2015 שעה 20:39)

יש חשיבות רבה להערכות השנתיות של אמ''ן בכל שנה שכן הן מגדירות את האיומים הביטחוניים מולה עומדת ישראל בזמן הגשת הדו''ח והערכה לשנה הקרובה. יש גם הערכות עיתיות [כמה פעמים בשנה, בד''כ לפי הצורך והתרחשות הדברים] וגם הערכות רב שנתיות, שהן נפוצות פחות כמובן, והן מתמקדות בדרך כלל באיום מוגדר אחד, כמו הגרעין האיראני, הטרור העזתי, הסיכוי שהפלסטינים ישנו את מדיניות לכיוון פיוס עם קיומה של ישראל, פוטנציאל הצבא הסורי מיום שהמלחמה בסוריה תחדל, עוצמתו של החזבאללה והאופן שבו הוא יפעיל את הכוח בעת משבר וכו'.

לכן חשיבותן של הערכות אמ''ן הן בקביעת המענה הצה''לי, ובהתאם לכך גם הגדרת המשימות הדחופות והקצאת תקציבים כחלק מההכנות להתמודד מולן. כמובן שהגדרת האיומים ובדיקת המענה הצבאי מולם היא משימה המוטלת על הממשלה ובעצם על ועדת השרים לביטחון. הם בהחלטותיהם מגדירים משימות, עדיפויות וגם מקצים כספים לכל פעולה מתבקשת מתוכנית העבודה שהגדירו.

שלמה גזית מביע חשש שלפיד וציפי לבני שהיו חברים בקבינט לא מדליפים לתקשורת את מארג האיומים לפניהם עומדת ישראל.תמיהתו מתמיה, שכן גם שגזית היה ראש אמ''ן לא ציפו מהשרים להדליף לעיתונות את מה שהם שמעו והחליטו בישיבות המסווגות האלה.
מכאן שקביעתו של שלמה גזית שהוא אינו יודע מהי רשימת המטלות שמטילה הממשלה על משרד הביטחון ועל הצבא קצת מוזרה. כי צריך להבין – המדיניות שהממשלה מנחה עליה אינה רק אמירה כללית אלא יש בה פירוט של משימות ספיציפיות, כמו: הכנת כוחות ספציפיים למוכנות לפעולות מסויימיות, רכש/ייצור מערכות נשק מיוחדות לפי אופי המשימות. כל חשיפה של נתון מתוך סיכום האיומים של אמ''ן והמענה המבצעי/מדיני של ממשלת ישראל ואגף המבצעים במטכ''ל פוגעת ביכולת הצה''לית וחושפת את קיום הפעילות הזאת לסיכונים מצד האוייב.

הויכוח הסיזיפי בין תומכי ההשקעות בתקציב הביטחון ובין אלה שחושבים שצריכים להעביר חלק ממנו לתקציב הרווחה חוזר ועולה כל פעם כשמתחילים לדון על התקציב הבא. בגדול אטען, שחשוב שנשקיע בתקציב הביטחון כי הוא משאיר את ישראל כמה צעדים קדימה באמצעי המלחמה שלה. הקיום הפיזי הוא תנאי לקיום חברתי. עיקרו של תקציב הביטחון הוא לתעשיות הצבאיות. כלומר, פיתוחי וייצור אמצעי נשק, ולא צה''ל. מתוך 56~58 מיליארד ₪ של תקציב הביטחון, תקציבו של צה''ל הוא רק 23 מיליארד ₪ (והוא כולל בגדול תחזוקה שוטפת של לוחמים ואמצעי לחימה, דלק, משכורות, אימונים). עכשיו הממשלה מנסה לעלות את תקציב הביטחון ליותר 60~62 מיליארד ₪ שמתווספים למחקר ופיתוח אמצעי מלחמה וייצורם לצה''ל. התהליך הזה אינו פוגע במצבה הכלכלי של ישראל, אלא להיפך. הרחבת העיסוק ביצירת יכולות חדשות ומשופרות מוסיפה עובדים ועבודה לתעשיות הביטחון. הללו מעסיקות יותר מפעלי משנה כקבלני פרוייקטים בהם הם מתמחים. מדובר במאות מפעלים המדינה שמעסיקים עשרות אלפי אזרחים [ומכאן שאפשר לראות בזה גם פן של תקציב חברתי]. זרימת הכסף במאות נקודות חיכוך כלכלי תאושש את הכלכלה, תיצור דינמיקה ותזרים מזומנים לשוק האזרחי. כלכלה עירנית ופעילה עם יותר עסקאות מכניסה יותר כסף לאוצר המדינה. לכן אין פסול בהגדלת תקציב הביטחון, ובלבד שהוא לא יחרוג מסף מסויים שיוחלט עליו. מכאן שבמקרה כזה הממשלה תוכל להשקיע כסף ראוי לתקציבים החברתיים.

כל החלטות הפרלמנטים בעניין ''פלסטין'' היו החלטות לא-מחייבות ממשלה. אם קוראים בהן בעיון אנחנו רואים שדובר בהן [להוציא את הנוסח השוודי] בקריאה לנסיגה לגבולות 67' עם חילופי שטחים ועל פי תנאי ההסכם שיושגו על ידי שני הצדדים. שום דבר לא שונה בקריאה הזאת ממדיניות ממשלת נתניהו הקודמת והזאת. מי שלא מסכים לההצעה הזאת הוא אבו מאזן כי בכך הוא מבין שישראל לא תיסוג לגבולות 67', כולל לא בהכרח בירושלים [ובתמורה ל-X4 שטח היא תעביר לפלסטינים X שטח, אולי עם ערבים ישראלים בתוכו). אבו מאזן מבין גם שישראל לא מתחייבת לקבל את ''זכות השיבה''. אבו מאזן מבין שהוא נכנס למלכודת, שכן הוא לא יכול להכריז על שלום במובן של הפסקת המלחמה, הוא לא יכול לקבל את ההכרה בישראל כמדינת העם היהודי ומבחינה פורמלית הוא מוותר על 'זכות השיבה'. תנאים כאלה ינטרלו את המשך המדיניות הפלסטינים לשמר את הסכסוך עד להשמדתה של ישראל. לכן אף מנהיג פלסטיני לא הכיר ולא יכיר בזכות [ב-ז-כ-ו-ת] קיומה של מדינה יהודית. בעניין הזה ובעניין ''זכות השיבה'' כל הפלסטינים מלוכדים ולא מתפשרים. מבחינתם הם רוצים את פלשתינה אסלאמית [אפילו לא פלסטינית] וללא מדינה לא-אסלאמית. הם רק חלוקים על הדרך להגשים את כוונתם.

באירופה מתנהל קמפיין אנטי ישראלי. לא אירופה מנהלת אותו, אלא גורמים פוליטיים אנטי ישראליים שהם בעיקר הסוציאליסטים ושמאלה מהם וארגונים פאשיסטיים. הקמפיין הזה מתנהל ויתנהל גם אם 'העבודה' תזכה להקים ממשלה, ואולי אפילו יתעצם בעקבות זאת, כי גם השמאל הציוני אינו עומד בדרישות הפלסטינים ועוזריהם. אבל עליית שמאל יכולה לעודד את ההקצנה באירופה לאחר שיבינו שהם מתקרבים ליישום תביעותיהם. כל עוד היום גם המפגינים באירופה מבינים שכל מה שהם יעשו לא ישפיעו על עמדות ממשלתה הימנית של ישראל, הרי שהעברת השלטון לשמאל תהרוס את חומות ההגנה האחרונות, לקראת מילוי תביעות הפלסטינים כולן, על חשבון האינטרסים והזכויות של ישראל.
סיבה נוספת לכך שאירופה לכאורה מקשיחה את יחסה לסכסוך הערבי-יהודי היא העובדה שאירופה הולכת וצוברת בכמויות גדולות אזרחים מוסלמים במדינותיה. ישנה קורלציה מובהקת בין עמדות פרו-פלסטיניות קיצוניות של מפלגות פוליטיות לבין מספר המוסלמים באותן מדינות. מדינות מערב אירופה, עם קהילות אסלאמיות גדולות, נוטות יותר לרָצות את המוסלמים בעניינים שנוח להן – ישראל. ככל שארגון פוליטי הוא יותר קיצון, לימין או לשמאל, כך תמיכתו בפלסטינים גבוהה יותר. גורמי כוח ימנים ושמאלנים לשעבר שנמצאים בתהליך התמתנות, ינקטו בצעדים מתונים יותר בסוגיה הפלסטינית ועד תמיכה מובהקת בישראל. כאמצעי בקרה לטענה זו אנחנו רואים שאת העמדות האנטי-ישראליות ביותר מקבלים ארגונים במערב אירופה, שם מתקבצים רוב המהגרים המוסלמים. ככל שהולכים מזרחה אנחנו מוצאים מדינות שקולות דעת בעניין הסכסוך הערבי-יהודי, עד אשר אנחנו מגיעים לרוסיה, בה חיים מוסלמים רבים מאוד [קהילת המוסלמים הגדולה ביותר באירופה נמצאת במוסקבה ולאחריה לונדון] ובהתאם לכך גם עמדתה של רוסיה בנושא הזה.

ישראל חייבת להציף את העניין הזה ולטעון שההקצנה האסלאמית במזרח התיכון היא תהליך היסטורי שזרעיו נשתלו עוד בעידן הקולוניזציה של האימפריאליזם האירופאי. גם ההגירה האסלאמית המאסיבית לאירופה היא תהליך שאינו קשור לסכסוף הערבי-יהודי והוא נובע משינויים בכלל המשחק הבינ''ל ככל שהתפתחו הדמוקרטיות באירופה ואליהן נוהרים אזרחים מהמדינות הנחשלות כדי למצוא את ה''עולם החדש'' שלהן. מכירת ישראל במסגרת הצורך להתמודד עם עליית מספר האזרחים המוסלמים באירופה, לא יתן תשובה לבעיית ההגירה האסלאמית ומשברים החברתיים שמתפתחים באירופה. לכן ההתמודדות של אירופה מול הגירה בלתי נפסקת אליה של מוסלמים צריכה להיעשות בכלים חוקיים בענייני הגירה והתאזרחות של אותן מדינות ולא בעמדות פוליטיות פרו-פלסטיניות.

למרות התמונה השחורה הזאת, עלינו לבחון בדיוק אילו החלטות התקבלו בפרלמנטים במערב אירופה ובאיחוד האירופאי, וגם לציין את העובדה שההחלטות שהתקבלו בחלקן היו בניגוד לדעת הממשלות , על אך שמרגע שהוצעו הנוסחים להצבעה ועד שאושר הנוסח הסופי, הם עברו שינויים מהותיים שהפכו אותן להכרזות יפות וחסרות משמעות. מעבר לכך, להוציא את שוודיה שם התקבלה ההחלטה הממשלתית ברוב גדול, הרי שבכל יתר המדינות: אירלנד, ספרד, בריטניה וצרפת היתה אופוזיציה שהצביעה נגד [ אופוזיציה הולכת וגדלה, קטנה באירלנד והגדולה ביותר בצרפת]. בפועל כל ההחלטות שהתקבלו אינן במעמד מחייב מישהו, הן דקלרטיביות ומעל לכל הן מכשול לשלום. כי אותן החלטות, שדורשות ויתור רק מישראל ולא מהפלסטינים, מקשיחות את עמדותיהם ומובילות אותם להתרסקות בקיר המציאות ברגע שהפלסטינים יבנו ששום עזרה מבחוץ לא תואיל להם. אם הם רוצים פתרון ביניים, הם חייבים לחזור לשולחן הדיונים ולנהל משא ומתן שבו גם הם יצטרכו לוותר על כמה דברים.
בנוסף, קמפיין ה-BDS לא מתרומם. אין ליוזמה שלהם הצלחות רציניות, ואפילו ''הצלחה'' כמו הקמפיין נגד הסודה-סטרים רק מעידה שמעבר לכך – נאדה. מוצרי ים המלח ממשיכים להימכר באירופה ובאמריקה ותפוצת עולה, בשל ייחודם הבריאותי והמודל הפירסומי.
הסכסוך הערבי-יהודי אינו פתיר בדורנו. לפלסטינים לא יקום שום נלסון מנדלה [גם לא הטרוריסט מרואן בראגותי שיושב בכלא וממלא תנאי הכרחי לכך] ולנו לא יקום מנהיג שיוכל לגרש 700,000 יהודים. לכן פתרון-הביניים צריך להיות אחר. ריבונות מצומצמת של הפלסטינים באזורי A + B.

מאחר שישראל אינה דרום אפריקה היא לא צריכה להעמיד מול אבו מאזן, שאינו נלסון מנדלה, שום פרדריק וילם דה-קלארק ישראלי כלשהו.


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.