לפני כשבוע נפצעה קשה איילה שפירא. ילדה בת 11 ממעלה-שומרון אשר בקבוק תבערה הושלך על המכונית בה נסעה עם אביה הביתה. מספר ימים לאחר מכן נהרג אימאם דויכאת, נער בן 16 מביתא, אשר נורה מאש חיילי צה''ל אשר סברו כי הוא עומד להשליך אבנים על רכב ישראלי.

אלה היו שתי טרגדיות אנושיות, שתי טרגדיות שהן בלתי נמנעות במציאות הקיימת.

ישראל טוענת היום בצדק כי יידוי אבנים, ועל אחת כמה וכמה – בקבוקי תבערה,
אינם צעצועים ואינם מעשי קונדס. השימוש בהם נועד לפגוע ולהרוג. ומכאן ההוראות החדשות שניתנו לאנשי כוחות הביטחון לפעול בכל דרך אפשרית למנוע זאת, כולל פתיחה באש חיה. שני המקרים שהזכרנו מאששים זאת.

מערכת הביטחון הישראלית מתקשה להדביק תווית על מה שקורה בימים אלה ביהודה ושומרון – עד כה איננה מוכנה לכנות זאת כאינתיפאדה שלישית. הפעולות האלימות כנגד ישראלים מוגדרות כיזמה אישית של יחידים מקרב התושבים הערבים ביהודה ושומרון, אלה אכן צעדי יחידים, או, לכל היותר, התארגנות של חוליות מקומיות.

אי הגדרת-מצב זו של כוחות הביטחון נועדה להסביר את הקושי לאתר את ההתארגנויות מראש ולפעול למניעתן. אלא שיש לתמונת מצב זו גם משמעות אחרת. פעולות אנטי ישראליות אלה מבטאות היטב את האווירה הקשה השוררת בשטח, מבטאות את ההתנגדות הרחבה להמשך מצב ה'כיבוש', ואת הנכונות לפעול בכל דרך להביא לסיומו. זו מציאות בעלת השלכות ביטחוניות ומדיניות שאיננה נופלת, ואולי אף מסוכנת יותר לטווח הארוך, מהתארגנותן של חוליות פח''ע במסגרת אינתיפאדה חדשה.

מלאו כ-‏48 שנים למלחמת ששת הימים, במהלכה השתלטו כוחות צה''ל על השטח ועל אוכלוסייתו. אפשר להבין את האווירה השוררת בקרב האוכלוסייה הפלסטינית ואת הרצון והנכונות של ילדים ומבוגרים, גברים ונשים, ליטול אבן, בקבוק וסכין ולפעול נגד יהודים. נכון, מחמוד עבאס איננו עושה די על מנת לרסן ולמנוע זאת, אך נטעה אם לא נבין את התהליך שיוצר מציאות זו.
כאשר מוקם יישוב יהודי ליד צומת תפוח, אין תושביו יכולים לצאת ולבוא למקום במסוק או בנגמ''שים. הם נאלצים להשתמש בכבישים המקומיים ומשמשים יעד לפלסטיני שמבטא את התנגדותו ופועל נגדם. כוחות הביטחון נדרשים לעשות כמיטב יכולתם למנוע פעילות זו, ובמציאות הקיימת, הם מקווים כי יעלה בידם להרתיע את הילד ואת הוריו מביצוע פעילות זו.

זהו תהליך של הסלמה בלתי נמנעת. שר פלסטיני שנפטר במהלך הפגנה ערבית, וכמובן, עימותים קשים סביב התפילות בהר הבית, אלה מאיימים בהתלקחות ובאבדן שליטה.

זהו כדור שלג, המתגלגל במורד ורק גדל ותופח. לא רק שאיננו עושים דבר לעצירת הכדור, דומה כי הרוב המכריע אף איננו מודע לקיומו.

בעוד פחות משלושה חודשים נתייצב בקלפיות. אין זה מאוחר עדיין למפלגות להעלות כדור-שלג זה כנושא מרכזי במדיניותן לארבע השנים הקרובות.

---