|
|
|
בעיני חלקים ניכרים מהעיתונות והאינטליגנציה, בייחוד באירופה, התמוטטות תהליך השלום פשוט חידשה את הרשיון לשנוא את ישראל מכל הלב
שלום בין אויבים מושבעים הוא שאלה של אמפתיה. אויבים מושבעים נוטים להאמין, איש איש בתורו, שהם צודקים תמיד וללא תנאי; כל-כך צודקים, עד שהצד השני אינו ראוי כלל להישמע.
אמפתיה אין פירושה הסכמה. אמפתיה היא רק הבנה של כאב. אמפתיה היא רגע של שתיקה. גם על הצודקים יכולה ליפול לפעמים שתיקה של צער. גם אלה המגוננים על נפשם יכולים להתמלא לפעמים חרטה, או אפילו כלימה. ישראל אסרה מלחמה על הפלסטינים בסוף החודש שעבר מפני שלא היתה לה ברירה. אין זה אפילו עניין של ''זכות ההגנה העצמית'', מפני שזכות היא עניין של בחירה. הדמוקרטיה המערבית מיוסדת על ''אמנה חברתית'' לא כתובה, שהזכות לחיים היא המרכיב העיקרי בה. הדמוקרטיה המערבית מניחה את הלגיטימיות של ממשלה נבחרת, כל זמן שהממשלה הנבחרת עומדת בתנאי האמנה. ממשלת ישראל שלחה את הטנקים אל מחנות הפליטים, מפני שהיה עליה להגן על זכותם של אזרחיה לחיות.
אבל כל זה אינו יכול לשנות את העובדה שטנקים במחנות פליטים הם חיזיון מזעזע, ומבצע ''חומת מגן'' מנחיל ייסורים איומים למאות אלפי בני-אדם. החייל הישראלי, שהשאיר מכתב התנצלות לדיירי הבית הפלסטיני שבו השתכנו הוא וחבריו, עשה לטובת השלום אולי יותר מכל שליח דיפלומטי. הוא השאיר אחריו מזכרת קונקרטית של אמפתיה. הוא הכיר בכאב, ולבו התמלא צער.
ההכרה הגוברת שלא ייתכן פיוס ישראלי-ערבי אינה תוצאה של היעדר הסכמות פוליטיות. היא תוצאה של היעדר אמפתיות. פלמ''ח זאבי התבונן בשבוע שעבר בעינו של בוב סיימון, הכתב הוותיק של סי.בי.אס בישראל, ואמר לו, ''הארץ הזו תהיה רק לאחד משני שבטים''. השר החדש אפי איתם אמר שהוא דווקא בעד זה שהפלסטינים יוכלו לגדל עצי זיתים על גבעות יהודה, אבל אם הם ירגישו שעליהם לחצות את הנהר מזרחה, לא תהיה לו שום התנגדות. שר האוצר נזף בשר החוץ, במהלך ישיבת הממשלה, ''אנשינו נהרגים, ואתה דואג לערפאת''. שוטרים ישראלים הפליאו את מכותיהם במפגיני שלום במידה שהזכירה את הסיפורים על ההתעלסות בין איב מונטאן למרילין מונרו בסרט Let s Make Love (''זה נראה הרבה יותר חושני וסוער ממה שהתסריט חייב'').
אילו הועמדה האמפתיה למשאל-עם, היא היתה מפסידה כנראה בהפרש גדול אפילו יותר מזה של אהוד ברק לאריאל שרון. אבל היא עדיין היתה מקבלת כמה קולות.
מה שלא כן בשכונות הסמוכות. ההתפרצות הוולקאנית של שנאה לישראל וליהודים בכל ערי הבירה הערביות היא בשיעורים כאלה, שאפשר להגיד כי פיוס ישראלי-ערבי אינו עומד עוד על הפרק. הדה-הומניזציה של היהודי בידי הערבי אינה ג'סטה, אינה לוויית-חן ואינה קריצה. השאלה אם הימין הישראלי התכוון לתוצאות האלה מלכתחילה, כדי למחות את עקבותיה של אוסלו, היא מעניינת כשלעצמה, אבל אינה נוגעת להווה. היסטוריונים ידונו בה יום אחד. את השנאה הזו אין איש יכול להניב באמצעות מהלכים פוליטיים. היא פעפעה שם ללא הרף, והיא חיכתה להזדמנות להתפרץ.
לינץ' לרבי, שיעור ביוגה
כיוצא בזה העוויתות האנטישמיות הפוקדות עכשיו את מערב אירופה. אינני מתכוון דווקא לבתי-הכנסת העולים באש. זה כמובן נורא ואיום ומעורר צמרמורת, אבל בעיניי גרועה בהרבה היא תגובתה של האינטליגנציה האירופית. היא שוות-נפש.
בסתיו שעבר היא משכה בכתפיה כאשר הרב הראשי של בלגיה כמעט נפל קורבן ללינץ' באמצע הרחוב (מה עושים מזה עניין, התלונן אז עורך החוץ של השבועון הלונדוני הליברלי ''אובזרוור''). בשבוע שעבר היא משכה בכתפיה למראה בתי-הכנסת במארסיי, בליון ובשטרסבורג. מפקח משטרה צרפתי בכיר תיאר את אחד מניסיונות ההצתה במלים האלגנטיות הבאות: ''הם (המציתים) שתו קצת יותר מדי, ואחר-כך ניסו להעניק משמעות לקיומם העלוב''. כך ממש. וראש ממשלת צרפת הזמין את בני-ארצו ''להרהר'' בתופעה הזו, כמו היה מדובר כאן בכאב-גב כרוני שרק שיעורי יוגה יכולים לרפא, לא בהגנה על מיעוט יהודי בארץ שהציעה כל-כך מעט הגנה ליהודיה בעבר.
הגנה? הגנה צריך להעניק בימים האלה לטרוריסטים חמושים, הפורצים אל כנסייה קדושה, ולוקחים את כמריה בני-ערובה. זה מובן, הלוא-כן? כוהני דת בשתי יבשות הטעימו בכל התוקף שבשביל זה בדיוק יש כנסיות. איפה הם יהיו? שאל עיתונאי איטלקי שבקע מכנסיית המולד אחרי שלושה ימי מצור. זה עניין טבעי: ''הם הסתתרו בכנסייה להגנתם, ממש כמוני''. כתב של העיתון האמריקני ''בוסטון גלוב'', אשר כתב ספר על הנוצרים בארץ הקודש, הסביר באריכות רבה ברשת הרדיו הציבורית של ארצות-הברית כי פרשת כנסיית המולד פועלת לרעת ישראל, מפני שהיא מזכירה לעולם כי בארץ הקודש יש גם צלבים, לא רק מגני-דוד וסהרים.
אם כנסיית חג המולד פועלת לרעת ישראל, אין זה אלא מפני שכל מה שישראל עושה עכשיו פועל לרעתה. מעשיה אינם נשקלים עוד בכפות-מאזניים רציונליות. והם אינם נשקלים בכפות-מאזניים כאלה, מפני שרוב העיתונות העולמית איבדה את האמפתיה. דוק: לא את האהדה, מפני שאין היא צריכה לרחוש אהדה, אין זה תפקידה לאהוד - אלא את הנכונות להתבונן בישראל במידת החסד, ולהניח את האנושיות של כאביה ושל תגובותיה. כמעט מתעורר הצורך לקרוא מתוך גרונו של שיילוק, ''אם תדקרוני, האם לא ייזב דמי?''
כיצד תשתייר? האם תשתייר?
אפילו מחוץ לסכסוך עם הפלסטינים, קרעיה של החברה הישראלית נידונים במידה מדהימה של רשעות ושל כמעט-שמחה-לאיד. כביכול, אם ישראל מתלבטת ומתחבטת ומתווכחת עם עצמה, אין זה אלא סימן של חולשה. כתב של ה''דיילי טלגרף'' הבריטי מצטט את גיבור דורנו, מרוואן ברגותי, לאמור: ''אולי מוטב לנו, הפלסטינים, להוריד פרופיל, ולהניח לישראלים לקרוע את עצמם לגזרים''.
השבועון ''ניוזוויק'' מצייר מגן-דוד ענקי על עמוד השער שלו - הן במהדורה האמריקנית והן במהדורה האירופית - על רקע המלים: ''עתידה של ישראל - כיצד היא תשתייר?'' (How Will Israel Survive?). למי שהספיקו לקנות את הגיליון ההיסטורי אצל מוכר העיתונים שלהם, אני מציע לבדוק את כותרת הכתבה בגוף הגיליון. שם, בפנים, המלה How מתגמדת לגופן זעיר, והמלה Will מתנפחת לגופן ענקי, והאפקט הסופי הוא לא ''כיצד ישראל תשתייר'', אלא ''האם ישראל תשתייר''. הנה כי כן, מתנה קטנה מן האמפאתורים הגדולים של ניוזוויק.
ללמדך על האמפתיה של ניוזוויק, הוא מביא מפי ההיסטוריון בני מוריס את הציון הסטטיסטי, שהאינתיפאדה עלתה בחיי 350 ישראלים, ''פחות לאין שיעור מן ה- 600 המתים מדי שנה בתאונות-דרכים''. מה שמזכיר לי משהו ששמעתי בינואר 1991, כאשר הסקאדים העיראקיים נפלו על תל-אביב, מפי דוברת פמיניסטית יהודייה ידועה באמריקה. ''ביום אחד, יותר נשים ישראליות מוכות בידי בעליהן מאשר ישראלים נפגעים מידי סקאדים'', היא אמרה. כביכול אפשר להוציא גזרה שווה בין תאונות-דרכים לרצח המונים; בין מצוקה חברתית ובין ראשי חץ הצונחים על אנשים באמצע הלילה.
צריך למהר ולהגיד שבעיתונות האמריקנית באופן כללי יש הרבה יותר אמפתיה מאשר בעיתונות האירופית. בתקשורת האירופית זורמים נהרות של זדון, גם בימים כתיקונם. במרוצת השנים פגשתי כל-כך הרבה ראיות לאיבה כלפי ישראל בקרב עיתונאים אירופים, עד שנדמה לי כי לא תהיה זו הגזמה להגיד שאנחת-רווחה גדולה בקעה מגרונותיהם כאשר תהליך השלום התמוטט, ושרון עלה לשלטון. במשך שמונה-תשע שנים הושעה הרשיון לתקוף את עצם הלגיטימיות של ישראל. עכשיו הרשיון הזה מחודש, והוא מנוצל באופן מסיבי. השנאה לישראל היא תוצאה של הרבה יותר מסך כל פעולותיה נגד הפלסטינים. השנאה לישראל משקפת התנגדות לעצם קיומה.
אשלי מחרפת את נפשה
האמריקנים הרבה יותר מאופקים, הרבה יותר הגונים. הסימן הברור ביותר להגינותם הוא הנכונות לא רק להציג שאלות, אלא גם להאזין לתשובות. הבי.בי.סי והערוץ השני של הטלוויזיה הצרפתית, שאני צופה בהם ערב ערב, אינם מעוניינים בתשובות, מפני שהם מספקים אותן בעצמם, בשרשרת ארוכה של מאמרי-מערכת המחופשים לכתבות עיתונאיות. השבוע הצליחו הצרפתים לשדר בערב אחד ארבע כתבות מפורטות מן הגדה המערבית, עשר דקות ויותר, מבלי להזכיר אפילו כבדרך-אגב מדוע ישראל תוקפת את ג'נין ואת שכם, אילו חומרי מלחמה וטרור מצאה, אילו מסמכים חשפה. הרושם הברור היה שהישראלים שוחרי-הנקם נהנים לצלוף.
אבל גם בטלוויזיה האמריקנית יש פלחי-שידור שבהם מתה האמפתיה. הבולט שבהם הוא זה של אשלי באנפילד, הכוכבת החדשה של ערוץ החדשות MSNBC (בבעלות משותפת של מייקרוסופט ורשת אן.בי.סי). באנפילד הגיחה אחרי אחד-עשר בספטמבר מן האלמוניות של חדשות מקומיות בטקסאס, ומאז היא מגישה תוכנית לילית של שעה, בזמני-השיא של הצפייה, הנקראת ''אזור בעימות''. היא התחילה באפגניסטן ובפקיסטן, ועברה בהדרגה למזרח התיכון. התוכנית שלה היא מופת של מה שנקרא פעם ''ניו ג'ורנליזם'', עיתונות של גוף ראשון, שבה העיתונאי ממלא תפקיד בולט, לפעמים מרכזי, בחדשות שהוא מוסר.
באנפילד הביאה את המדיום אל שיאים חדשים של נרקיסיזם. היא מחרפת את נפשה בצל התותחים הישראליים, היא מתחבאת בבניין ברמאללה ללא מים וחשמל, היא מערימה על הפולשים הרוצים לסלק אותה משם, היא מתארת את סוף העולם מתוך לב המאפליה. היא מעסיקה את צופיה בתלאותיה במידה שאני לפחות מעולם לא ראיתי בכלי-תקשורת מרכזי. לא פעם הווידאו שהיא מציגה חזק מכל מלים, כמו מעמד הקבורה של 17 פלסטינים במגרש החנייה של בית-החולים ברמאללה, אחרי שחדר-המתים נעשה צר מלהכיל את הגופות. אבל יש גם מקרים שבהם שיקול-הדעת המקצועי שלה, שלא לומר מניעיה, מועמדים בספק.
כמו למשל הראיון עם אזרח ישראלי, שהיא שידרה בשבוע שעבר שני ערבים רצופים, מבלי לטרוח להסביר את הכפילות. המרואיין היה אחד, ספי לוי, המתגורר ליד בית-הקפה שנחרב בפינת אלנבי-טשרניחובסקי.
לוי דיבר כפי שמדברים במקומותינו: רצף מבולבל של קיטורים, ללא דיסקרטיות, ללא שכל ישר, ללא ידיעת המקום והזמן, ללא כבוד עצמי, ללא אלמנטים בסיסיים של לויאליות אזרחית. הוא דווקא מבין ללבם של המתאבדים, הוא דווקא היה נוהג בדיוק כמותם, איזו ברירה יש להם. מי בכלל צריך לחיות בארץ הזו, היא לא שווה את זה, יש כל-כך הרבה ארצות הרבה יותר טובות, די נמאס לי מהכול. אחרי שספי לוי מסיים את שטף הניהיליזמים הבנאליים שלו, הוא מתפנה להשמיע את החוכמה, שמפניה אל-נכון התחבב כל-כך על אשלי באנפילד: לא אכפת לו כלל, הוא אומר, אם ''יאסר ערפאת יהיה ראש הממשלה שלי''.
התפרים מתחילים להיפרם
ספי לוי הוא מה שקוראים באנגלית תקנית ''שוטה שימושי''. אני נוטה להניח שאפשר למצוא דוגמתו בכל חברה, אם כי זחיחות-הדעת, יצר הפטפוט ומיעוט העכבות של ישראלים מקל במיוחד על מציאת שוטים שימושיים. הבעיה אינה ספי לוי. הבעיה היא להיטותה של אשלי באנפילד להשתמש בספי לוי, ערב אחר ערב, כדי לצייר את ישראל כמקום המיטלטל בין דיכוי מרושע של פלסטינים ובין התמוטטות מלאה של אושיות החברה. מה לכם ניגוד נאה יותר מנכונותן של נערות פלסטיניות לעלות בסערה השמימה ובין הציניות הנבובה של תל-אביבי פטפטן.
בקיצור, התפרים מתחילים להיפרם ב''מדינה הקטנה והמחוריינת ההיא'', אם נצטט את אפיונו המעמיק של שגריר צרפת בלונדון בסוף השנה שעברה. שמא נזמין כמה פסיכולוגים כבדי-ראש, או פילוסופים, או אנשי-רוח, כדי לנסות להבין ללבם של הישראלים? לא, מצטערים, אין לנו הערב זמן, האולפן תפוס בפסיכולוגים ובפילוסופים ובאנשי-רוח המנסים להבין ללבם של פלסטינים, החוגרים חגורות-נפץ כדי לפוצץ לרסיסים כל יהודי שהם פוגשים.
על השאלה ''מדוע הם שונאים אותנו כל-כך'' אי-אפשר עוד להשיב ש''זו אשמתנו'', או לפחות ש''זו רק אשמתנו''. ישראל אומנם עשתה הרבה דברים שלא היתה צריכה לעשות, ובראש ישראל עומדים פוליטיקאים כבדי-פה וכבדילשון, הנעזרים בדוברים אגרסיביים וחסרי-חן (האפיון הזה אינו שלי, שמעתי אותו מפי פרופסור פרו-ישראלי בוושינגטון). אבל טעויותיה של ישראל, הן לבדן, אינן מסבירות את עוצמת האיבה. החודשים האחרונים חזרו וחשפו את הפתולוגיות של אויביה ושל מבקריה. מי שאינם מסוגלים לרחוש לה אמפתיה ברגעי מצוקתה, אפילו כאשר הם מתנגדים למדיניותה, אינם יכולים להיות שותפיה, ואינם יכולים לצפות, או להעמיד פנים שהם מצפים, כי היא תיתן בהם אמון.
הסעודים חוזרים למוטב
מקץ כמה שבועות של חיזורים אחר דעת-הקהל הליברלית והנאורה בארצות-הבית, בית-המלוכה הסעודי חוזר לסורו. לפני שלושה שבועות הטעים הנסיך סעוד אל-פייסל, שר החוץ ובנו של המלך המנוח, כי ספרי הלימוד עוברים רוויזיה קפדנית, כדי לעקור מהם גזענות אנטישמית. הנסיך בנדאר בן-סולטן, השגריר הוותיק לוושינגטון ובנו של האיש מס' 3 במדרג המלכותי, עשה נפשות למתינותה החדשה של הדיפלומטיה הסעודית. עורך העתון ''אר-ריאד'' אפילו התנצל באופן חסר-תקדים על מאמר אנטישמי מרושע, שבו נידונו בהרחבה פרקטיקות השימוש בדם לשם אפיית אוזני-המן ומצות פסח.
אבל כל זה היה כלא-היה. ה''וושינגטון פוסט'' פרסם ביום שישי שעבר מאמר של הנסיך בנדאר, שמזגו ותחבירו מעידים עליו כי נכתב בתנופת-קולמוס אחת, בהתפרצות מהירה של שנאה עצומה. המלים ''טרור'', ''תוקפנות'' ו''חוסר שפיות'' היו שזורות במאמר לאורכו ולרוחבו. הנסיך בנדאר הודיע, אם גם בעקיפין, על אסטרטגיה מדינית חדשה: העולם הערבי ינסה להוכיח לדעת-הקהל האמריקנית שרק ''הטנקים של שרון'' עומדים בינו לבין סיוע ערבי למלחמה נגד עיראק.
בעל-הטור רוברט נובאק כתב ב- 30 במרס כי משפחתו של הנסיך בנדאר תרמה מיליון דולר לספרייה הנשיאותית של ג'ורג' בוש האב ביוסטון, טקסס. מה זה אומר? אינני יודע. ייתכן שזה פשוט משקף את העניין העמוק של הסעודים בהרחבת הידע ההיסטורי בארצות-הברית ובתפוצות. קרוב לוודאי שזה חלק ממאמץ יחסי-הציבור המקיף של הסעודים בעקבות אחד-עשר בספטמבר. כך או כך, ייתכן שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקנית שבה משפחתו של שגריר מדינה זרה תורם סכום כסף ענקי למשפחתו של נשיא.
הנסיך בנדאר - שהוא אגב איש רהוט ורב-חן - גם מנסה לשכנע את האמריקנים בדמיון בין התנגדות הפלסטינים ''לכיבוש הצבאי של ארצם'' ובין ''ג'ורג' וושינגטון בימי הקולוניאליזם הבריטי'' באמריקה. חנאן אשראווי, הדוברת הרהוטה ביותר של הפלסטינים באמריקה, מצטטת בימים האלה את המלים בנות האלמוות של פטריק הנרי, אחד ממנהיגי מלחמת העצמאות האמריקנית, ''תנו לי חירות - או תנו לי מוות''. לפי דעתה המלומדת, הגיונו של פטריק הנרי הוא זה המנחה את בעלי חגורות-הנפץ כאשר הם יוצאים לפזר את המולקולות של קורבנותיהם. שמעתי את הציטוט הזה גם מפי דוברים ערבים אחרים, והוא יישמע פעם אחר פעם מכאן ואילך.
העניין הפתאומי של האינטליגנציה הערבית במלחמת העצמאות האמריקנית קיבל בשבוע שעבר עוד ביטוי, בעיתון הסעודי בלשון האנגלית Arab News. אחד, עבדאללה באג'וביר, מייעץ לקוראיו להתבונן היטב בדיוקן המצויר על שטרי מאה הדולר שלהם. הם יראו שם את תווי-פניו של פטריוט אמריקני, בנג'מין פרנקלין, אשר הקדים עוד ב- 1787 להזהיר מפני השפעתם הרת-האסון של היהודים על אמריקה. אם לא נמהר לגרש אותם, הזהיר פרנקלין את בני ארצו הצעירה, סופם שהם ישתלטו על ארצות-הברית, ויהרסו אותה.
''הזהרת פרנקלין'' לא היתה ולא נבראה, היא מעשה של זיוף היסטורי, והיא חוזרת ומבצבצת כל אימת שאנטישמים זקוקים לאסמכתאות. הנאצים כללו אותה באחד מכתבי-הפלסתר שלהם, עוד ב- 1935. מה שטוב לנאצים, טוב גם לנו, אומר כלל-היסוד של העיתונות הערבית.
# עוד על אשלי באנפילד מ-MSNBC, שהערימה על צה''ל ברמאללה, אפשר לקרוא באתר הרשת של תחנת הטלוויזיה שלה [1].
# את המאמר בעיתון סעודי, המתאר את ''הזהרת בנג'מין פרנקלין'' מפני היהודים, אפשר למצוא באתר הרשת שלו [2].
# על תולדות הפרוטוקול המזויף של פרנקלין אפשר לקרוא באתר הרשת של הליגה נגד השמצה [3].
קישורים:
|
|
|
לא סובלים אותנו
מאמר מעולה, תודה.
