צפיתי והאזנתי בהנאה לנאום ראש הממשלה בקונגרס האמריקאי. בחרתי להאזין לשידור החי ב-CNN. אינני סובל את הרשתות בארץ בהן שומעים את הדובר באנגלית בו-זמנית עם תרגום סימולטני לעברית. הייתה לי הרגשה דומה לצפייה ולהאזנה לזמר אופרה מן הגדולים שבעולם. אכן, אין שני לבנימין נתניהו – ברטוריקה של דבריו ובביצוע המושלם.
אך משנסתיים הנאום ושככו מחיאות הכפיים – שאלתי את עצמי מה תהיינה התוצאות? ואני מתעלם בנקודה זו לשאלת תגובתו של הנשיא אובמה בתגובה לתרגיל שעשו לו נתניהו וישראל. שאלתי את עצמי מה הציע נתניהו לקונגרס ולוושינגטון בשאלת הגרעין האיראני? ובנקודה זו אני חלוק על ראש הממשלה ועל המדיניות שהציע:
- אני מסתייג מתוכנית התקיפה הצבאית. זו – כדברי הנשיא אובמה - רק תדחה את פיתוח הגרעין בשנה, ואינני מעלה על הדעת חזרה על פעולה זו שנה אחר שנה;
- אינני מאמין שהמערכת הבינלאומית תתיר לשבור את איראן ולהעמידה על ברכיה בכוח העמקת הסנקציות. עם זאת, כמובן, אם לא יושג הסכם – אסור לבטל הסנקציות הקיימות;
- אכן, רצוי שההסכם שיושג יהיה לתקופה ארוכה ככל האפשר – אם אפשר, לפחות ל-15 שנים. ומה לאחר תקופה זו? 15 שנים בעולם של היום, כמוהן כנצח. כלום ישרוד המשטר בטהראן? מה גם שהסנקציות והאיומים דווקא מחזקים את מעמד משטר האייתולות. שהרי לחץ חיצוני מלכד את העם, אפילו איננו מזדהה עם השלטון.
אך דומני כי אני חלוק על ראש הממשלה בשאלה המרכזית – מהי מטרת הנשק הגרעיני עבור איראן? נתניהו רואה את הטיל עם הראש הגרעיני המשוגר לעבר תל-אביב. אני סבור שטהראן תעדיף לקיים עמימות גרעינית. זו תעודת הביטוח של המשטר ושל מדיניותו, אך ללא הודאה ויציאה פומבית, ללא השמעת איום ישיר של הפעלת הנשק.
אין קשר ישיר בין פיתוח הנשק הגרעיני לבין המדיניות המהפכנית הקיצונית של טהראן. החתירה לנשק הגרעיני נולדה עוד בימי השאח, ותפקיד הנשק היה לסכל איומים (במקור – איומים עיראקיים) על שלמות המדינה.
כלום תסייע הפצצה הגרעינית ותקל על הרחבת הפעילות המהפכנית-איסלמית של טהראן? סבורני שכן ולא. אכן, הפצצה, אפילו תישמר בעמימות, תגן על איראן מפני איום צבאי. מאידך, איראן – ככל הנראה – תשאף להזהיר את כל גורמי החוץ המהפכניים שתחת חסותה שלא ליזום צעדים קיצוניים העשויים לחייב את איראן לאיים – אפילו לא בגלוי – בנשקה הגרעיני.
כולנו – וכמובן גם ראש הממשלה – מתייראים מהתפשטות כוחו של האיסלם הקיצוני. ולאיראן, אכן תפקיד מרכזי בשטח זה. השאלה המתבקשת – כיצד מתמודדים עם איום זה. מה שברור לי כי הדרך לכך איננה בהפעלת כוח צבאי. ארה''ב למדה את הלקח המר בפעולתה היזומה באפגניסטאן ובעיראק. שני מהלכים צבאיים שהוכחו ככישלונות קשים ומביכים, כישלונות ליזמה האמריקאית וכישלונות למה שקרה וקורה מאז בשתי מדינות אלה. וושינגטון, מבחינתה בצדק, נרתעת מיזמה צבאית נוספת.
תנועה פנאטית-אידיאולוגית-דתית לא ניתנת להבסה בכוח צבאי. הדרך היחידה להשיג זאת במאבק אותו תנהל תנועה אידיאולוגית נגדית. זה תפקידן של סעודיה, מצרים או ירדן ואחרות, מדינות שהאיסלם הקיצוני מאיים קודם כל עליהן, ואת זה ניתן אולי להשיג ע''י רתימת טורקיה למערכה.
אל מול מערכה זו ואתגרים אלה לא השיג נאום נתניהו דבר ככל הנראה.