פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_7948

שבעים שנה – לפיד האש של ברנר
הרצל חקק (יום חמישי, 19/03/2015 שעה 12:00)


שבעים שנה – לפיד האש של ברנר

הרצל חקק



השנה ימלאו 70 שנה למפעל חלוקת פרס ספרותי על שם יוסף חיים ברנר, מטעם אגודת הסופרים העברים. הפרס מאיר באור יקרות את מכלול יצירתו של ברנר ומעורר געגועים לאש היצירה שלו, לחותם שהותירה בדיסק הקשיח של הספרות העברית.
האש עדיין לוחשת.
פרס ברנר הוא אחד המפעלים המרכזיים של אגודת הסופרים העברים מדי שנה. זה 70 שנה, מחולק הפרס, ומדובר בתקופה שמלווה את הספרות העברית הנוצרת בארץ ישראל כמעט מראשיתה. המפעל הפך למפעל חיים שלנו: אגודת הסופרים מעניקה מדי שנה פרס יוקרתי זה כמחווה של כבדוד לסופר או למשורר (למעט הפסקות שקרו בגלל מאורעות בלתי נשלטים בתקופה ארוכה זו).

פרס ברנר הוא חלק ממפעלים גדולים של אגודת הסופרים העברים – ובמשך שנות קיומה ידעה האגודה להשפיע על חיי הספרות העברית בָּארץ באמצעות פרסים לסופרים ולמשוררים.

תמונה
אסתי ג. חיים זוכת הפרס בשנת 2014 (תשעד) ולצדה הסופרת יהודית קציר
עם הרצל חקק יו''ר ראש אגודת הסופרים שהעניק את הפרס ועם בלפור חקק,
צילמה תפארת חקק
פרס ברנר ופרס ביאליק היו הבולטים בפרסים שלנו. פרס ברנר אכן התמיד בחיינו. זה אות ההוקרה הגדול והחשוב ביותר שאגודת הסופרים מעניקה כיום. אין זה הפרס היחיד שאגודת הסופרים מעניקה או שותפה לו. כיו''ר אגודת הסופרים העברים אני גאה בכל פרס ספרותי של אגודת הסופרים העברים, ורואה במתן פרסים אחת ממטרותינו המרכזיות. יש לנו גם מסורת של טקסי ''אות קסת הזהב'' לסופרים וָתיקים.

במשך שנים הייתה משפחת האפט המשפחה התורמת של פרס ברנר, ולפני חמש שנים עברה המַשׂואה למשפחת ינאי. מי ששמע את נאומי רחל ינאי בטקסי הפרס, חש את המחויבות האמיתית של משפחת ינאי לְמורשת ברנר, לַיכולת להשפיע על אהבת הספרות העברית באמצעות פרס זה.

כיו''ר אגודת הסופרים העברים אני חש שליח של מורֶשת ספרותית: הענקת פרס ברנר היא אחד הרגעים המרגשים בפעילותי מדי שנה. חלוקת פרס ספרותי לסופר על ידי סופרים אחרים, חבריו, זה אולי המעשה הגדול ביותר שקהילת יוצרים יכולה לעשות למען עידוד היצירה. בשנים האחרונות, בזכות תמיכת משפחת רחל ומשה ינאי, עלִינו מדרֵגה: פרס ברנר שודרג גם מבחינת הסכום המוענק, (50,000 ש''ח) ובצד הכבוד, הוא באמת ובתמים סיוע ממשי ליוצרים.

עליי להוסיף, שטקס הענקת פרס ברנר הוא גם אירוע סִפרותי-אֳמנותי מרגש: הטקס מתקיים באולם מרכזי, בנוכחות קהל הומה של סופרים ושוחרי ספרות, ובעריכה בימתית מרגשת. רק בשנים האחרונות השתתפו באירועים אמנים כיהודה פוליקר, האחים צנחני, קובי מידן, אלכס אנסקי ואחרים.

אירועי ספרות, שבהם סופרים נפגשים לחוויות ספרותיות מרגשות ומשותפות הם מטֶבע הדברים מרכּיב חשוב בחיי הספרות, ואגודת הסופרים העברים עמֵלה למענם. בשנים האחרונות קיימנו, ביוזמת המנכ''ל ארנון פורת, עשרות אירועים ספרותיים מדי שנה, בבית הסופר, בבית אריאלה ובאולמות אחרים ברחבי הארץ. אירוע פרס ברנר הוא אחד המרגשים והמושקעים באירועים אלה. גם כאן, בתודה לתמיכת משפחת רחל ומשה ינאי. בבית אריאלה העלינו אירועים מושקעים כמחווה לאהרון מגד, לעמוס קינן, לדן אלמגור ועוד.

אגודת הסופרים עוסקת יום יום בקידום הספרוּת והסופרים, ולא רק בימי חג, כגון הענקת פרס ברנר. זו הזדמנות למנות מעט ממעשינו: בשלוש השנים האחרונות הענקנו 300,000 שקל כתמיכה לסופרים ומשוררים במצוקה; קיימנו מפגשים עם אגודות סופרים בעולם; ערכנו תערוכות שירה; נאבקנו מול הממסד ביחד עם גופי תרבות אחרים להעלאת התמיכה הממשלתית בתרבות ועוד ועוד פעולות.

שבעים שנים לפרס על שם יוסף חיים ברנר, וגלריית הזוכים משקפת את פני הספרות העברית. חוט שָני קושר בין היוצרים, ואפשר לראות את הרוח המפעמת בין הספרים, שזכו בפרס, בַּדרך שבּה התייחס ברנר ליצירה הספרותית.
וכך כתב: לאו דווקא תוכן מחשבות זה או אחֵר עושה את האדם לחוֹשב, כי אם אופֶן המחשבה. לאו דווקא התוכן הרומנטי של השיר עושה את בעל השיר למשורר, כי אם כּוחו להתרגש באֱמת ולבטֵא על פי דרכּו את רגשותיו האֱנושיים.

ספרות ויחסה לעולם, ספרות וחיים, חיי האומה וחיי היוצר– אלה הקווים המובילים. בשנת תרנ''ח (1898), כתב יוסף חיים ברנר בלהט, עד כמה השפיעה הספרות על חייו:

אמנם, עליי תִפעל לטוֹב הסִפְרות, כי בעת קריאתי וגם ימים רבים אחרי כן אֵש תִִּיקַד בִּלבבי: להיטיב, להשְׂכּיל, אז אחֱלום גם על דְבַר עַמי ( מתוך כרך ג' של כתביו, מהדורת הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ''ז, 1967, עמוד 209). הציטוט הוא מתוך מכתב מס. 5 של ברנר מביאליסטוק, חורף, תרנ''ח, מכתבו לאורי ניסן גנסין תחת הכותרת: ''החיים והספרות בעולמי הקטן (זכרונות ומחשבות)''.

יוסף חיים ברנר ידע לכתוב תולְדות ולצייר מציאוּת בדרך מיוּחדת, והיטֵב השְׂכּיל לגעת בִּמחוזות כאֵב, בדרך שֶׁבּה הרגשנו את הכּבוֹד לַסֵבֶל. כשאתה עוקב אחר רשימת היוצרים והיצירות לאורך שבעים שנות פרס ברנר, אתה חש שֶׁהלֶהבה של ברנר עודה לוחֶשת, עוֹדה נוגַעת בגֶחלים.

היופי והעוצמה של ברנר היו בַּשילוב שכָּל כּולו תעצוּמות נֶפש: מנהיג וסופר, בונה כלים ומתלבט, מתייסר. ברנר היה אכן איש מר ונוקב, איש של סתירות.

היופי של ברנר היה מאז ומתמיד השילוב המרתק שבּו: מצד אחד החיבור שלו לחֶברה ולכּלל ולארץ – ומצד שני הֱיותו יוצר שיש לו טֶריטוריה ספרותית משלו, מתייסר בחלקת אֱלוהים הקטנה שלו. שם הספר 'שכוֹל וכישָלוֹן' ושם היצירות 'עצבּים' , 'מן המֵצר', 'גאולה ותמוּרה', כל אלה כמו עוטפים אותו בּהילה מיתוֹלוגית של סופר ונביא, יוצר שידע לתת כּבוד לַמאבק, לייסורים, ללבטים, לכּאב הפרטי, לִמצוקת הכּלל.

יוסף חיים ברנר הפך לדמות ספרותית, ורבים מאתנו חשים, שהוא גיבור דרמטי במחזה על חיינו כאן בארץ ישראל. משוררים רבים כתבו לו שירים, כתבו עליו שירים, וזכינו לספר המחקר של פרופסור נורית גוברין ''צריבה - שירת התמיד לברנר'', שייחדה לכך כּרך מחקרי בפני עצמו. כתיבתה המעמיקה אכן האירה באור יקרוֹת את גודל החותָם של ברנר בחיינו.

לפני שנתיים זכה דוד גרוסמן בפרס ברנר על ספרו ''נופל מחוץ לזמן''. זכייתו של דוד גרוסמן בפרס ברנר שוב החזירה אותנו לאותן שורות הקשורות בדמותו של ברנר – השורה 'חיזַקתנו בּיגוֹנך', הניסיון של ברנר להבין את מהות השכוֹל, את כתיבתו היוקדת של ברנר על המציאות הישראלית.

היטיב לתאֲרוֹ יצחק למדן ביצירה ''מסדה'' . דבריו לברנר, הקרוי ביצירה 'המתפַּלש', הם חדים:
מֶה עתה משָׂא דברךָ אלינו / אתה נְזיר מַסדה, שחיזַקתנו ביגונךָ ובבוּזךָ.

ספרות מארץ ישראל, היא אותה ספרות שנוגעת באור ובחושך: דמויות ומחשבות ומכאובים, שנראים כאילו אינם בשום ספר היסטוריה. זו הגדוּלה של הספרות, שיש בּה כוח לדובֵב את הסֵבל. אותו נֹגַה שנשְׁאב מחייו ומכתיבתו הנוקבת של ברנר. ראינו זאת, לדוגמה, ביוצרים שזכו בשנה שעברה בפרס, אסתי ג. חיים ויוסי סוכרי. וכך כתבה אסתי בספרה ''אנשי פינות'' (עמ' 257):
אני יודעת, שלאנשים מהמשפחה שלנו היו ילדים לפני השואה, והם מתו, וכאן בארץ יש להם ילדים חדשים במקום המתים. זה הילד שלך בתמונה? אסתר נייני שאֲפה מהסיגריה ואמרה, לא היו לי ילדים. זה הבן של אחותי דבורי'קה שלא הכרת.
מה קרה להם? ניסיתי למתוח את גבולות המידע הֶחבוי של משפחתנו. קרה מה שקרה לכולם. לא הצלחתי לשנות את הגורל שלהם.
אתה קורא ביצירות שזכו בפרס, וחש את הדיאלוג הרוטט בתוך הספרות העברית, את ההֵדים לימיו של ברנר כסופר וּכמוביל דעה ביישוב היהודי. מֵעבר לתיאור המציאות אנו מוצאים דיוּן בשאלות קיומיות, התחבּטות בדילֶמות של קֶרע בין דרכי חיים מנוגדות, בין תרבּויות, בין אהבות , ואתה חש עצמך נסְחף עם הגיבּור ברגעים של אֵין מוצא.

יש תחושה, שמֵעבר לכל הסְבך של המציאות, יש כּוח ששומר על ההמשֵכיות של הקיום, של העולם. כך כותב סמי מיכאל חתן הפרס בספרו ''מים נושקים למים'' (עמ' 18):
הטבע הוא תפאורן מחונן וערמומי. הוא יוצר אשליה של קביעות, של המשכיות עקשנית. אחרת ציפורים לא היו דוגרות על ביציהן חרף הרעב המכרסם, עצים לא היו פורחים גם בשנים השחונות, והאדם לא היה נעשה עבד לפיסת קרקע בוגדנית.
לשון היצירות, שזכו במשך השנים, מעידה על הַקֶשר הצורב בין הסִפרוּת לחיים, על יכולת הספרות לגעת באותם גבולות של כאב, של שפיות. הנה דברים שכתב יוסף חיים ברנר, ויש בהם קרבה רוחנית לנשמת הספרים שזכו. ואולי יש בהם לחן שמהדהד ומתנגן גם בימינו אלה:
שרידי קוצים היו להם לשניהם על בִּגדיהם הפרוּמים וברָאשֵיהם. אז קראה להם אופת הלֶחם לעזור לה ויקוּמו שניהם ויעמדוּ. ואותו הסוֹד הגדול היה גם בקוֹציהם וגם בעמידָתם. על משמַרתם עמדו. על משמֶרת החיים עמדו הזקן והילד, נעֱטרי הקוֹצים. החמה זרְחה כמו לפני הגֶשם. ההוויה הייתה הֲוויית קוֹצים. כל החשְׁבּון עוד לֹא נגמר.







מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.