למחרת הבחירות (17 במרץ, 2015) כתב
גדעון לוי בטורו בהארץ מאמר תחת הכותרת ''
... להחליף את העם''. רעיון זה נשמע מעת לעת, בדרך כלל על ידי אנשי שמאל, והוא מבטא תסכול וייאוש מהסיכוי להסיט את ישראל ממסלול ההתרסקות עליו היא שטה עתה.
נתניהו משול למנצח על תזמורת הטיטאניק, העם רוקד לצליליו ובעודו עליז ומתרונן ושבוי בקסמיו של המנצח מתרחשת ההתנגשות עם הקרחון ואניית הפאר טובעת. (למען הגילוי הנאות – גם אני השתמשתי פעם בכותרת זו בטורי ב''עיתון ירושלים'' מבית המדרש של ''ידיעות אחרונות'' – טור שסיכם את שנת תשנ''ו, שנת רצח רבין, פורסם ב-13.9.1996).
גישה אחרת מציג איש השמאל
אורי משגב, אף הוא במאמר בהארץ, שנשא את הכותרת ''
להפסיד בכבוד'' (הארץ 22.3.2015).
אתחיל בקביעה שהבחירות האחרונות לא היו דמוקרטיות. השלטון הנבחר, קואליציית החלומות של נתניהו, ימין ודתיים, אינו לגיטימי. (הערכתי זו לא תשתנה גם אם תצורף מפלגת העבודה לממשלה רחבה). שהרי מה אמרו מצביאי הרוב? שמותר להמשיך ולרדות בפלסטינים, לחלל את כבוד האדם שלהם, לרמוס את זכויותיהם הטבעיות וכל זאת מבלי לשאול לדעתם האם יש להם עניין בשלטונה של החונטה הצבאית הישראלית. קריאתו של נתניהו לתומכיו לבוא ולהצביע משום שהמוני ערבים נוהרים לקלפיות, מעלה סימני שאלה נוספים לגבי כשרות הבחירות, שהרי החוק אוסר הסתה לגזענות. אינני מכיר את כל סמכויותיו של שופט בית המשפט העליון העומד בראש ועדת הבחירות, אבל יודע מה צריך היה לעשות: להשעות מיד את הבחירות, להעמיד את נתניהו לדין על פי החוק האוסר הסתה לגזענות, לקבוע מועד חדש לבחירות, שיערכו במקביל בישראל ובשטחים הכבושים, שם יתקיימו הבחירות בחסות האו''ם ובמסגרתם יכריעו הפלסטינים האם הם מעוניינים בהמשך הכיבוש, בבחינת העבד שאמר ''אהבתי את אדוני'', או מבקשים להסתפח לישראל כאזרחים שווי זכויות או לסיים את הכיבוש, להחזיר את המתנחלים למדינתם ולהתחיל ברצינות בהקמת מדינה פלסטינית.
אינני משלה את עצמי שתוכנית כזו, או דומה לה, תתקבל כל כך מהר, אבל דומני שבקווים כלליים זו האלטרנטיבה להמשך מעגל הדמים שאחת מסכנותיו, תבערה אזורית ואולי, חס ושלום, גם מעבר לכך.
כאשר מנהיגים מנסים להתחנף לבוחרים הם מדברים על ''העם החכם הזה'',וממתי הוא חכם? מהרגע שהרוב מקבל את עמדותיו של הפוליטיקאי. למיטב הבנתי אין חיה הקרויה עם חכם. מרבית העמים לא לומדים מניסיונות כושלים וחוזרים ומצביעים בעד פוליטיקאים חדי לשון שיודעים להסית המונים עד כיליון.
מצב מלחמה הוא כר נוח להטפשת העם וסימומו לעבר האויב מבית, ''הבוגדים'' המזדהים עם האויב, וכך קורה שהנפגעים ממדיניות הממשלה יורים לעצמם ברגל, חוזרים ומצביעים בעדה, שהרי זו אחת התוצאות הידועות של שטיפת מוח מסממת שקורבנותיה מזיקים לעצמם. 47 שנות כיבוש והתנחלויות הוכיחו עצמן כסם משכר שקשה להיגמל ממנו. הבחירות האחרונות בישראל מדגימות זאת היטב, ללא הבדל בין יהדות אפריקה ואסיה לבין יהדות אירופה. הבחירות בגרמניה ב-1933 (בואו לקלפי לפני שהיהודים ישתלטו גם על גרמניה) הן הדוגמה האולטימטיבית.
המהגר הבודד יכול להחליף עם, קולקטיב לאומי לא יכול, וגם אם אפשר היה, עם מי להתחלף? עם האמריקאים שהצביעו פעמיים לרמאי
ניקסון, או לפושע המלחמה
ג'ורג' בוש הבן שהביא את אמריקה לכמעט פשיטת רגל, רושש המונים, יזם מלחמה בטענות שווא והותיר את עירק מדממת במלחמת אזרחים? עם הצרפתים שמיליונים מהם שכחו את לקחי משטר וישי האנטישמי ומצביעים היום
מארי לה פן המתקרבת לנשיאות? אולי למצרים שהצביעו בהמוניהם לאחים המוסלמים? למציאות קודרת זו מצטרפת הדת, שהיא אימפריית סימום. היהודים מתגאים כי הביאו לעולם את המונותאיזם, ואני שואל, על מה הגאווה? הבאתם אסון על האנושות. לאורך ההיסטוריה נרצחו ונהרגו עשרות מיליונים אם לא מאות, על מזבח הקנאות הדתית, כל דת אוחזת בשולי האל ואומרת כולו שלי, ועל כך הם רוצחים איש את רעהו. ובתוך כל דת יש פיצול לזרמים שונים וכל זרם אומר כולו שלי והתוצאה, איש את ראשו של אחיו יערפו. פרוטסטנטים מול קתולים באירלנד, סונים מול שיעים בעירק, יהודים מול מוסלמים בא''י פלסטין, נוצרים מול נוצרים במלחמות אירופה כאשר הממסד הכנסייתי מגייס את האל למען השלטון והצבא במדינה בה הוא פועל, ואפשר ללכת אחורה להשמדת העמים בדרום אמריקה על ידי הכובש הספרדי הקתולי ואם נחזור לימינו נראה את הרב הצבאי הראשי מברך את החיילים לפני הפלישה לעזה בשם אדוני צבאות והרשימה ארוכה ומדכאת.
על הרקע הזה אני קורא את מאמרו הנזכר של אורי משגב ''להפסיד בכבוד''. תנו לביבי למשול ארבע שנים עם נבחרת החלומות שלו, נראה מה הוא יכול לעשות. אורי הוא ללא ספק ג'נטלמן אמיתי. אבל יש לך עסק עם בריונים, ויתכן כי בעוד 4 שנים תמצא חוקי בחירות שידירו ערבים ''ושאר בוגדים'' מהזכות לבחור. לכן צריך כבר היום לצאת במבצע חובק עולם במטרה לקעקע את הלגיטימיות של שלטון הביבי. כל מי שלא נפל לתוך אחת מרשתות השנאה של הימין ונשאר מחויב לדמוקרטיה, לשוויון ונאבק בגזענות, צריך להיות שותף למבצע כי אין לנו עודף בכוח אדם. עם בריונים תתבריין, לאמור, לא להכות אותם או לרצוח את מנהיגיהם אלא לעשות נפשות לחרם בינלאומי על ישראל. לנסות להגיע לאובמה ולומר לו, ביבי מתגרה בך כי הוא איש מסיבת התה שלא יכול להשלים עם נשיא שחור, הביקורת שלך על נתניהו שווה כקליפת השום אם תמשיך לספק נשק לישראל. יש להכריז על אמברגו בכל הקשור לאספקת נשק לישראל כל עוד היא ממשיכה בביצור משטר האפרטהייד בשטחים הכבושים.
וכך לעבור מדינה מדינה, במטרה לשכנע כי יש סכנה ושמה ישראל וצריך לנטרלה לפני שיופעל נשק יום הדין. אנו רוצים להבטיח שילדינו, נכדינו, ניננו והבאים אחריהם לא יימוגו עם ענן הפטרייה.
חברים, המצב קשה, כפי שאמר איש העלייה השנייה לחבריו.
הרצחת וגם ירשת? בדיוק כך, סיפור מהחיים
ביום 25 בנובמבר 1999 פרסם העיתונאי
רון בן ישי ידיעה לפיה
מרדכי ואנונו, בעודו מרצה בכלא אשקלון את 18 שנות המאסר שהוטלו עליו, העביר פתקים לאסירי חמאס ובהם נוסחאות לייצור חומרי נפץ רבי עוצמה. הידיעה פורסמה ככותרת ראשית של העיתון ידיעות אחרונות, בשעתו העיתון הנפוץ במדינה. רון בן ישי אינו עיתונאי במובן המקובל של המלה, הוא חלק מהממסד הצבאי, בן בית בלשכות הצמרת הצבאית. ביטוי ליחסיו האינטימיים עם הצבא היה מינויו למפקד תחנת רדיו הצבא גלי צה''ל בדרגת סגן אלוף. בן ישי פרסם את הידיעה מבלי לבקש תגובה מואנונו באמצעות פרקליטו
אביגדור פלדמן או חברי הוועד למען מרדכי ואנונו שהיו בקשר איתו ועם פרקליטו. בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות קבע שבן ישי התרשל ולא נהג על פי חובותיו העיתונאיים כאשר פרסם את הידיעה ללא בקשת תגובה. בשלב ראשון סרב בן ישי לגלות ממי קיבל את הידיעה והסתפק בהצהרה כי מדובר במקור שאין לו ספק באמינותו. מפקד הכלא ונציב שירות בתי הסוהר הכחישו את הידיעה, אבל זה לא עשה רושם על בן ישי שהמשיך לדבוק בה.
בהיותי אחד המתלוננים נגדו שאלתי את בן ישי במהלך הדיונים בבית הדין לאתיקה, האם ראה פתק כזה, והוא סרב לענות. עם שחרורו מהכלא באפריל 2004, לאחר שריצה את מלוא 18 שנות המאסר, הגיש ואנונו תביעת דיבה נגד ידיעות אחרונות. שחרורו מהכלא היה עוד סימן שמדובר היה בפרסום שקרי, שהרי אילו העביר פתקים כאלה היה עומד לדין ומקבל עוד 18 שנות מאסר.
במהלך המשפט התגלה כי המקור היה ראש השב''כ דאז עמי איילון. בעדותו הודה כי לא ראה פתקים כאלה וכי המידע הגיע אליו בשיחה טלפונית. איילון מסר לעיתונאים את המידע בפגישה סגורה של הכתבים הצבאיים, מה שקרוי פגישות רקע שלא לפרסום. רון בן ישי הוא מה שמכונה ''חולה פרסום'' כלומר, תאוות פרסום שלעתים אינה יודעת שובע, והחליט לפרסם את הידיעה. כמובן שגם הוא לא ראה פתק כזה.
לכאורה הכל ברור. יש כאן פרסום שקרי, מכפיש, שהעיתונאי לא יכול להוכיח אותו, וגם לא עשה שום מאמץ לאמת אותו או להפריכו, טרם פרסום. כללים בסיסיים שכל תלמיד תקשורת לומד באחד השיעורים הראשונים. כשמדובר בואנונו, דמות לא אהודה בישראל אבל בעולם מוערך כגיבור שלום, מועמד לפרס נובל לשלום, כל זה לא מסיע לו, כי בישראל, לדאבוני, דמו הפקר.
עתה מגיע תורו של השופט
טל שחר. אם הוא איש מקצוע הוא אמור לנטרל עוינות ואיבה ולפסוק פיצויים לואנונו, על פי העיקרון שנפסק בבית המשפט העליון בע''א 259/89 וכך כותב השופט
גבריאל בך, בהסכמת השופטים
דב לוין ו
אליהו מצא: ''קביעתה של שופטת השלום אשר בית המשפט המחוזי הזדהה עימה, לפיה זכאי גם אדם בעל דעות קיצוניות כי עיתון לא יציג את דעותיו כקיצוניות יותר משהן באמת נראית גם בעיניי נכונה''.
טל שחר לא נהג כשופט מקצועי במדינה דמוקרטית, אלא כשופט רשע במדינה חשוכה כאילו קיבל את הכשרתו בצפון קוריאה. הוא כתב פסק דין שהפתיע גם את הנתבעים. להסכמה כה גורפת הם לא ציפו. השופט שחר הכפיש את ואנונו, דן בנושאים שלא היו ממין העניין, הכל במטרה להשחיר את דמותו.
הוא קבע כלל כי עיתונאי שקיבל מידע מראש השב''כ רשאי לראותו כמוכח והוא פטור מבדיקתו. צפון קוריאה במיטבה. (איני בטוח אם פרקליט ידיעות אחרונות מ. מ. שלם עם קטע זה בפסק הדין. ראו סיפור על מ. מ. מאת לאוניד, בדף לספרות ואמנות, הארץ, יום שישי 27.3.15).
בסוף פסק הדין הטיל השופט על ואנונו לשלם לצד השני 36 אלף ש''ח. מחידושי המשפט הישראלי: הנפגע משלם פיצויים לפוגע. אפילו
ג'ורג' אורוול לא חשב על כך.
פסק הדין ניתן ב-2005. העיתון פנה להוצאה לפועל לגביית החוב. אנשי ההוצאה לפועל טענו כי לא מצאו את כתובתו והריבית הלכה והצטברה. לפני זמן מה רצה לפתוח חשבון בנק אבל ציון שמו של ואנונו הוליד נורת חסימה לפיה אינו יכול לפתוח חשבון עד שיסדיר את החוב. עורכי הדין משני הצדדים סיכמו כי ואנונו ישלם 40 אלף ש''ח בתשלום אחד. אי תשלום עלול להוביל את ואנונו למאסר נוסף. האיש חי בצניעות ואינו יכול לעמוד בתשלום ללא סיוע מתומכיו. הוא פתח חשבון באתר המופיע
כאן ודרכו ניתן להעביר תרומות למרדכי ואנונו.