מה נשתנה מאז שלהי דצמבר 2014 לשלהי חודש מארס 2015? שבחודש דצמבר נמצאנו בתחילת מערכת הבחירות לכנסת, ואלו במארס 2015, מיד לאחר הבחירות, נדרשנו שוב להתמודד עם המציאות.
בשלהי דצמבר החליטה ממשלת ישראל להקפיא את העברת כספי המסים החודשית לרשות הפלסטינית. כספים אלה, בהתאם להסכמי פריז, הם כספי המכס הנגבים מכל סחורה המגיעה לישראל מן החוץ, לרבות סחורות המיועדות לתושבים הערביים ביהודה ושומרון. כספים אלה, בהתאם להסכמי פריז, מועברים אוטומטית, מדי חודש בחדשו, לידי הרשות הפלסטינית, כספים המהווים כמחצית מתקציב הרשות.
מי שקבלו את החלטת ההקפאה הצהירו בחגיגיות כי הקפאה זו נועדה להעניש את הרשות ברמאללה אשר ביקשה להתקבל כחברה בבית הדין הבינלאומי בהאג. ואף שלא נאמר – המסר הנלווה היה ברור – אם לא תבוטל בקשת הרשות להתקבל כחברה בהאג, לא יועברו הכספים. כך הוקפאו ההעברות בינואר, בפברואר ומארס.
מהלך זה של ממשלת נתניהו פנה אל דעת הקהל בישראל, אל אותם חוגי ימין אשר ראש הממשלה ביקש כי יצביעו בבחירות עבור הליכוד והבית היהודי. עתה, לאחר שהצבענו בקלפי, עתה, משלא היה עוד צורך להשפיע על הבוחר שבימין המפה הפוליטית, אפשר היה לבטל ההקפאה ולהעביר הכספים לידי הרשות ברמאללה, אף שזו לא ביטלה בקשתה, ולפני שלושה ימים אף נתקבלה חגיגית כחברה בבית הדין.
לא היה לי ספק כי זה מה שיקרה. הקפאת ההעברה לאורך זמן הייתה מביאה למיטוט הרשות הפלסטינית וליצירת מציאות מדינית חדשה, מציאות שישראל מבקשת להימנע ממנה. הקפאת הכספים הייתה, ככל הנראה, גם צעד בלתי חוקי, לא רק בשל סתירת הסכמי פריז, אלא גם בשל מתן הוראה ממשלתית לרשות המסים בישראל להפקיע כספי צד שלישי שזו מחזיקה בהם.
יותר מפתיעה ואולי אף יותר מדאיגה הייתה עמדת האופוזיציה בפרשה זו. לא שמענו אף מילת ביקורת על החלטת הממשלה במהלך מסע הבחירות של מפלגות אלה. גם הם העריכו, ככל הנראה, כי אינם יכולים להתייצב בגלוי בפני הבוחר עם עמדה פוליטית העלולה להתפרש כעמדה פרו ערבית-פלסטינית. אף הם, כמו ראש הממשלה סברו כי בוחריהם אינם אוהבים את ''המוני הערבים הרצים אל הקלפיות''.
עד כאן הטור החדש, ובהזדמנות זו, לאלה שאינם קוראם את ''הארץ'', להלן מכתב ששלחתי למערכת העיתון ואשר ראה אור ב-30 במארס:
האמנם רק אני רואה זאת כך?
אני נמנה על הסבורים שמדיניות ארה''ב כלפי איראן שגויה, מסוכנת ולא רק לישראל. ואף על פי כן אינני מבין את הממשלה בישראל.
כדאי שנזכור ונבין:- ארה''ב היא מדינה ריבונית. זכותה לנהל מדיניות אל מול צד שלישי, אפילו ירושלים איננה אוהבת זאת,
- מה לעשות. ישראל וארה''ב איננן שוות – לא בגודל ולא במשקלן המדיני. ישראל נזקקת לוושינגטון, כמעט עד כדי תלות. וושינגטון איננה זקוקה לירושלים ובוודאי שאיננה תלויה בה,
- אין פסול בחילוקי דעות. מותר לישראל לנסות לשכנע ולנסות להשפיע, אך לעולם קיימת השאלה כיצד עושים זאת,
- תארו לכם שהשגריר דן שפירו היה מסכם עם סיעת העבודה, ללא ידיעה ותיאום עם ראש הממשלה, לצורך הופעה של אובמה בכנסת הבא לבקר את מדיניות נתניהו,
- ועוד הערה – כל שגריר זקוק לאישור מוקדם לפני שיגיש כתב-האמנה במדינה בה הוצב. האמנם אנו מחכים שוושינגטון תכריז על השגריר רון דרמר כ'פרסונה נון גראטה'?