פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
(שמיני ע''ה) עם ישראל חי
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (שבת, 11/04/2015 שעה 22:41)


(שמיני ע''ה) עם ישראל חי

נסים ישעיהו


העבודה לפרנסה זה רק לצורך הקיום. וחשוב שלא נתבלבל בין שני מושגים אלו, חיים וקיום. הדאגה לקיום היא הכרחית אבל החיים הם התכלית.
דומה כי ההסכם שחתמו המעצמות עם אירן מצד אחד והמשא ומתן לקראת הסכם קואליציוני מצד שני, תופסים את עיקר הנפח החדשותי בימים אלו. בין לבין יש גם התייחסות לצפיפות בכבישים בדרך לאתרי הבילוי ומהם, וקצת גם לתופעה של חמץ בפסח בפרהסיה. בקיצור, צריכים לכתוב משהו, למלא את דפי החדשות (והדעות) אז כותבים. כרגיל, אנחנו נתייחס קצת לנושאים שבחדשות אבל עיקר העניין שלנו הוא במסר הרעיוני של פרשת השבוע שְּׁמִינִי, ובכך שבשנה זו היא נקראת למחרת שביעי של פסח. הרי פסח הוא ''זמן חרותנו'' כפי שהוא מכונה בנוסח התפילה, והשאלה שננסה לעמוד עליה היא, האם ועד כמה העיסוק בנושאים החדשותיים אכן מעיד על תחושת החרות שלנו? ואולי העיסוק הזה מלמד, ברמה מסוימת, דוקא על שיעבוד?

האיום האמיתי

אמנם דומני כי ביחס להסכם שנחתם עם אירן אין אצלנו מי שחולק על כך שמדובר בהסכם רע. רע לנו ורע לעולם. אבל ההסכם הזה נחתם בין חג פורים לחג פסח, קרוב יותר לחג הפסח, שהם חגי הגאולה של עם ישראל. והתבוננות קלה במסרים של חגים אלו אמורה להרגיע אותנו לחלוטין ביחס להסכם הרע הזה כמו גם ביחס לאיומים אחרים הניצבים לפתחנו. מלבד האיום הפנימי כמובן, כי סכנתו של האיום הזה גדולה ומוחשית יותר מכל האיומים האחרים גם יחד. אודות מהותו של האיום הזה כתבנו בעבר לא אחת כולל גם בשבועות האחרונים. הכוונה לעובדה שאנחנו לא באמת מפנימים את המסר הרעיוני של חג הפסח, שאנחנו לא באמת בני חורין. והראיה, החרדות הקיומיות שאנחנו מקפידים לקחת איתנו לכל מקום ולנפנף בהן בכל הזדמנות. כי בן חורין אמיתי הוא מי שנקי מחרדות קיומיות או חרדות בכלל.

מנטליות של עבד

כלומר, העובדה שאין עלינו משעבד זר עדיין אינה הופכת אותנו לבני חורין. כאמור, שביעי של פסח חל השנה בערב שבת פרשת שְּׁמִינִי. מהעבדות במצרים נפטרנו כבר חצי שנה קודם, אבל לא היינו רשאים לצאת, המצרים לא הרשו. כלומר, כבר לא היינו עבדים אבל עדיין היינו משועבדים. כשיצאנו ממצרים אחרי מכת בכורות, יציאה שאותה מזכירים ואמורים לחוות בליל הסדר, נפטרנו סופית משיעבודו של פרעה אבל עדיין לא היינו בני חורין. אמנם כבר לא היינו משועבדים לגורם זר, אבל עדיין לא יצאנו לחרות. בעצם, גם מהשיעבוד לא נפטרנו סופית עד שביעי של פסח, שכן פרעה רדף אחרינו במטרה להחזיר אותנו למצרים. כי מבחינתו היינו שייכים לו, היינו אמורים לחזור אחרי שלושה ימים. לא חזרנו, אז עכשיו אנחנו ברחנים שיש לטפל בהם. וגם אנחנו עוד לא היינו מסוגלים לחשוב אחרת כי היתה לנו מנטליות של עבדים.

לבחור את השיעבוד

כל זה נגמר בשביעי של פסח, שאז נבקע הים בפנינו, אנחנו עברנו בשלום והמצרים שרדפו אחרינו, טבעו בו. ועדיין לא היינו בני חורין. עד מעמד הר סיני וקבלת התורה. חז''ל אומרים לנו (אבות ו, ב): ''שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה''. לא אמרו ''מי שלומד תורה'' אלא ''מי שעוסק בתורה'' שמתייחס אל התורה כמו שמתייחסים לעסק שממנו מקווים להוציא פרנסה, שמחשבותיו נתונות לו כל היום ולפעמים גם בלילה הוא טורד את מנוחתו. מה הקשר בין אדם החי במציאות כזאת ובין חרות? דומה שלגבי בעל עסק קל להבין את הרעיון; הוא בחר במה לעסוק. וזה נתון שרק לאדם חופשי יש זכות בחירה. אבל חז''ל הרי לא אמרו שבן חורין הוא מי שמצליח להקים עסק עצמאי, שאינו עובד כשכיר אצל מישהו. כי במקרה הזה בהחלט יתכן שאינו בן חורין, שכן הוא משועבד לעסק שהקים ועליו להמשיך לקיים אותו כדי שלו עצמו יהיה ממה להתקיים.

התגלות אלקית

אז מה הקשר בין עסק התורה ובין חרות? אולי אם נתבונן בפרשת השבוע נצליח לקבל איזשהו רעיון שיתן לנו כיוון. הפרשה הזאת היא מספר עשרים ושש בתורה וידוע שזהו אחד המספרים החשובים, שכן הוא גימטריא של שם הוי'ה ברוך הוא. ואמנם בפרשה הזאת לראשונה מתגלה ה' אל כל בני ישראל בנסיבות שמטבען הן אמורות להיות יומיומיות, בעבודה בבית המקדש (ויקרא ט): כג וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֶל-כָּל-הָעָם. כד וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם. גם לפני כן היו התגלויות ואולי אפילו מרשימות יותר, כמו קריעת ים סוף ומעמד הר סיני, אבל אלה היו התגלויות חד פעמיות. בפרשה שלנו מדובר בהתגלות שאמורה ללוות אותנו כל עוד נעשית העבודה בבית המקדש וגם אחר כך, בתפילות.

בן חורין הוא חי

ולא במקרה ההתגלות הזאת מגיעה בפרשת שמיני, אחרי שבעת ימי המילואים שבהם תירגלו שוב ושוב את כל עבודות המשכן, כולל הרכבה ופירוק שלו והקרבת קרבנות. כי השמיני מייצג את הקדושה שמעל מסגרת הטבע, שהיא מצידה מיוצגת על ידי המספר שבע. שבת ביום השביעי, שבעה ימים חג וכן הלאה. התגלות החורגת מגדרי הטבע, כזו שבפרשת השבוע שלנו, שייכת למימד הנעלה באין ערוך מזו שבמסגרת הטבע והיא מסמנת לנו את מדרגת הקדושה שאליה אנחנו אמורים לשאוף. כי רק בשאיפה כזאת, להתעלות עוד ועוד, בלי גבול, אפשר לקוות לחרות אמיתית. שאיפה כזאת פירושה הִתְעַלוּת מעל לטרדות הקיום היומיומיות וחתירה אל מה שמעבר. והחתירה הזאת היא החיים עצמם. כי כל עוד אנחנו מדשדשים בתוך המסגרת, אנחנו עוסקים בקיום, לא בחיים.

יישום הרעיון במעשה

לכן אומרים חז''ל שרק מי שעוסק בתורה הוא בן חורין. כי טבע העיסוק בתורה מחייב יציאה ממסגרת (טרדות) הקיום היומיומי וּמַעֲבָר למימד אחר, נעלה באין ערוך. במלים אחרות, כדי להיות בן חורין צריכים קודם לחיות, לחוות את החיים. וכדי לחוות את החיים צריכים לחרוג מהמסגרות המוכרות (והמעיקות לעתים) ולשאוף אל מה שֶׁמֵּעֵבֶר. ומה שֶׁמֵּעֵבֶר, זה מה שהתורה מציעה לנו בכלל ובפרשת השבוע בפרט. ולא מדובר במימד רעיוני בלבד חלילה, מדובר במישור מעשי לגמרי. התורה מצווה אותנו ליישם בחיי המעשה את רעיון החרות כמו גם כל רעיון אחר שהיא מציעה בפנינו. המצוות של חג הפסח למשל, החל בניקיונות שלקראת, דרך ליל הסדר ועד שביעי של פסח, כולם נועדו להביא אותנו למודעות של בני חורין באמת. כי בן חורין הוא לא מי שעושה מה שבא לו מתי שבא לו, בן חורין הוא מי שמסוגל לבחור לעשות את הדבר הנכון גם אם ממש לא בא לו.

החיים והקיום

אז מי שעוסק בתורה זה לא אומר שאינו עובד לפרנסתו. הוא עובד. אולי אפילו כעצמאי. זה כן אומר שהתורה היא העסק האמיתי שלו, העסק שממנו הוא חי. והעבודה לפרנסה זה רק לצורך הקיום. וחשוב שלא נתבלבל בין שני מושגים אלו, חיים וקיום. הדאגה לקיום היא הכרחית אבל החיים הם התכלית. הקיום הוא רק אמצעי כדי להגיע לתכלית שהיא החיים. אז מי שחרד מפני האיום האירני או מפני כל איום אחר, ומשקיע כוחות נפש בהתגוננות מפני איומים כאלה, עדיין עוסק באמצעי, בקיום, ולא בתכלית, בחיים. וכאמור, הקיום חשוב, בהחלט חשוב, אבל רק כאמצעי לתכלית שהיא החיים. כלומר, להיות בני חורין. וכדי לחיות, כדי להיות בני חורין, צריכים לנהל את חיינו על פי התורה. לא ללכת אחרי מה שאנחנו חושבים לנכון אלא אחרי מה שהתורה אומרת כי הוא נכון.

יהודי צריך לחיות

וכאמור, התורה דורשת מאתנו יישום החרות בחיי היומיום שלנו. כך למשל היא מצווה אותנו בפרשת השבוע (פרק יא): ...זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. ג כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה--אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ. הקיום שלנו מותנה באכילה והתורה יודעת את זה, אבל היא אומרת לנו שלא די בקיום כשהוא לעצמו. זה מתאים לעמים אחרים, שאצלם אין עניין של חיים, רק של קיום. אמנם גם אנחנו צריכים להתקיים, אבל כדי שהקיום שלנו יהיה משמעותי עלינו לחיות. ולכן, כדי שנחיה ולא רק נתקיים, קובעת לנו התורה מה מותר ומה אסור לנו לאכול. בשבוע שעבר התייחסנו מעט להשפעת המזון על נפשו של האוכל, הנה ציטוט: ''בסופו של דבר האדם עשוי ממה שהוא אוכל. כלומר, המזון שאדם בוחר לאכול משפיע על עיצוב תכונות הנפש שלו והוא גם משקף את אותן תכונות''.

המצוות הן לטובתנו

כי לכאורה, מה איכפת לתורה, כלומר לקב''ה נותן התורה מה בדיוק אנחנו אוכלים? אלא שלכל נברא יש את התכונות שהבורא יתברך הטביע בו בהתאם לייעוד שהוא קבע לו בעולם. לנו הוא קבע את הייעוד שקבע ולצורך עמידה בייעוד הזה אנחנו נדרשים להקפיד מאד על מה שאוכלים. הנה ההסבר של הרמב''ן לעניין המותר והאסור במאכל, שהכל לטובתנו: ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת. ואָמְרָם (משלי ט) אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ, הזכירו כי המצות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות, והמצות הגדורות במינין (מין מותר ומין אסור, זה כדי) לזקק את נפשותינו; כמו שאמרה תורה (ויקרא כ כה) וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף, וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי לָכֶם, לְטַמֵּא. אם כן, כלם לתועלתנו בלבד. זה התחום שבו עלינו להשקיע כוחות, בחיים, שזה תלוי בנו, לא בקיום שתלוי בקב''ה.


חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  חג מימונה שמח! !!  (הזוהר הצפוני)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי