עליתי עם הוריי לפלשתינה ב-1933. אבא עלה ראשון, החל בהתארגנות עצמית ובהכנות לבוא המשפחה כעבור מספר חודשים.
הושלכתי לבית-ספר, לכיתה שהייתה כולה NATIVES, ילדים ששלטו כמובן היטב בשפה, עם סגנון לבוש והתנהגות 'צברית', ואלו אני נקלעתי לתוכם מבלי שאיש סייע לקליטתי. שנה ראשונה זו כעולה חדש זכורה לי היטב כטראומה.
כן, כבר אז רצינו בעליה לארץ, אך לא היו כאן משרד קליטה, ולא מנגנון קולט. כולנו היינו מהגרים בתנאים של מהגר בכל ארץ אחרת.
אין זה קל להגר לארץ חדשה, לשפה חדשה ולאורח חיים שונה. בדרך כלל אין המהגר מתלונן על המדינה הקולטת. להיפך, הוא אומר תודה שפתחו השערים בפניו.
מצב זה התהפך ב-1948. עם קום המדינה קיבלו ראש הממשלה בן-גוריון וממשלת ישראל את החלטתם החשובה ביותר - להביא את יהודי התפוצות בהמוניהם לישראל. אין אח ורע למדינה המונה 600 אלף נפש שמפילה על עצמה אוכלוסייה הגדולה ממנה פי שלושה, אוכלוסיית פליטים חסרי כל. וזאת, כאשר מחצית האוכלוסייה הקולטת אלה עולים חדשים בעצמם, עולים שטרם דוברים את השפה ועדיין מצויים בתהליך קליטה והתארגנות אישית.
מי שמלין היום על הבעיות איתן נדרש אז להתמודד כעולה חדש – מלין בצדק. אלא שהנס הוא מיעוט התלונות בתנאים של אז.
לא מפסיקים לדון בהיעלמות התינוקות מבתי החולים, ועל רישומים שלא נמצאו. אין ספק, לכל משפחה זו הייתה טרגדיה אישית, אך מבחינה לאומית – הנס, שוב, מיעוט המקרים הללו, והצלחת הקליטה של המשפחות.
הוקמו מעברות, הוקמו יישובים חדשים, והכל – ללא תשתית קולטת. עד מהרה, נוצרה סלקציה – יש עולים שעזבו את המעברה או את יישוב הספר אליו נשלחו, ובכוחות עצמם עלו והצליחו, ויש אחרים, חלשים יותר, ואולי מרצון לשמר את הגרעין המשפחתי והגרעין העדתי, ונשארו במקום. ואלה היום, הם וצאצאיהם, מתלוננים על הקיפוח וההזנחה.
למן היום הראשון, הוקמו בתי ספר ללא מבנים, ללא ספרים וללא מורים. נדרשו אלתורים, לימודים בשתי משמרות והפעלת מורות חיילות. גיוס החובה לצה''ל שימש ללימוד השפה, או כבית-ספר להשלמת לימודים – תחילה 'השכלה יסודית', ולאחר מכן – להשכלה תיכונית.
תפקידו הראשון של צה''ל לא היה להיכון למלחמה. תפקידו הראשון היה ועדיין – לבנות עם אחד.
הציבור והתקשורת מעלים שוב ושוב את התלונות, את הכישלונות, הציבור איננו מודע, או שהוא מתעלם מן המפעלים היפהפיים של מפקדת קצין חינוך ראשי המקבלת אלפי צעירים שחוילו לשרות הצבאי כאלה שאינם עומדים בתנאי הפרופיל הצבאי הנדרש, ומכינים אותם, בכל זאת, להתמודד ולהצליח הן ביחידה אליה יוצבו, והן, בה בעת, לפתוח להם אופקים בחברה האזרחית.
כן, יש בעיות רבות ואף ייחודיות בקליטת העלייה האתיופית. אין ספק שדרושים מאמץ והיערכות מיוחדים לפתור את בעיותיהם, ומהר.
אך כדאי שנזכור – עיקר הבעיה איננה במוסדות המדינה. בוודאי לא במדיניות. אלה עשו ויעשו כמיטב יכולתם לפתור בעיות.
הקושי איננו שם. הקושי הוא בנו, בחברה הכללית והאזרחית. כן – נאמר גלויות – אנו, החברה היהודית בישראל, זו האמורה לקבל ולחבק את האתיופים כהי העור, רובה הגדול של חברה זו הוא גזעני. גזענים אלה מצויים בכל אתר ואתר, אנו מוצאים אותם במגרשי הכדורגל וגם, לדאבון לב, בשורות השוטרים במשטרת ישראל.
זהו פרק הקליטה שלמדינה אין כמעט שליטה והשפעה עליו.
על אף התלונות הנכונות והמוצדקות, מדינת ישראל יכולה בצדק להתהדר בגדול שבהישגיה – קליטת העלייה.