הכלכלה לפי השיטה הקפיטליסטית ''הטהורה'' (האידיאלית) מבוססת על עקרון היוזמה החופשית לפיו המשק מתנהל על ידי יוזמה חופשית של גורמים פרטיים באמצעות כוחות השוק החופשי. בעלי ההון (קפיטל) ואמצעי היצור האחרים חופשיים לנצל- להפעיל את רכושם ואמצעי היצור שלהם לפי רצונם וכמובן להפיק מהתהליך רווחים (והפסדים). מנגנון השוק החופשי מבטיח שהיעילים ביותר מרוויחים יותר והיעילים פחות מרוויחים פחות או מפסידים; המתאימים יותר שורדים וגם צוברים רווחים והון והמתאימים פחות צוברים הפסדים ובסופו של דבר צריכים לחפש לעצמם עיסוק אחר, יותר מתאים. התהליכים האלה אמורים לייצר את התמורה המרבית למספר המרבי של בני אדם וחלוקת התפוקה והמשאבים הכלכליים היא היעילה ביותר. אי השוויון בחלוקה אמור לספק תמריץ למשתתפים בתהליך הכלכלי למצוא לעצמם עיסוק תורם מתאים.
באופן טבעי בהתפתחות הכלכלית של עסק בודד או במשק כולו יש תקופות של צמיחה ותקופות של מיתון ו-או משבר. במקרה השני התנועה מעיסוק לעיסוק יותר גבוהה ובעלי ההון, היזמים, הפחות מוצלחים (פחות רווחיים) עפים מהמשחק הכלכלי – היוזמה שלהם גוועת והם מפנים מקום להתחדשות טכנולוגית וכלכלית. משברים כלכליים הם חלק מהמנגנון שמייצר את ההתאמות הנחוצות כדי להניע את ההתחדשות וחידוש הצמיחה הכלכלית. כמו ההצלחה הכלכלית גם אי ההצלחה היא חלק אינטגרלי של השיטה הקפיטליסטית ''הטהורה''.
כלכלנים מכנים את התהליך הדינמי הזה ''
הרס יצירתי'': הרס המוצר הישן או הטכנולוגיה הישנה כדי לפנות מקום להתחדשות וצמיחה. אבל בתהליך הזה נכלל גם המחיר להרס - אובדן חברתי-אנושי. רבים מתומכי הקפיטליזם נוטים להתמקד במשמעות היצירתיות שבסיפור ולהמעיט מחשיבותו של ההרס.
כל תפקידה של הממשלה בסיפור הזה הוא להבטיח את התשתית החוקית-משפטית והביטחונית לפעולת המשק. הוא כמו תפקידה של מערכת השמן במנוע המכונית: להחליק (לשמן) את החיכוך בין החלקים הנעים במנוע המכונית שגורמים לה לנוע. השמן לא מניע את המכונית אבל היא לא תיסע רחוק ללא שמן או כאשר יש תקלה במערכת השמן .
על התפתחות הקפיטליזם
מראשית הדרך, בתחילת המאה ה-19, התפתחו ''תיקונים'' במשקים הקפיטליסטים שהגדילו את מעורבות הממשלה במשק אל מעבר לעיקרון השמן במנוע המכונית – החלה להתפתח מדיניות שמכונה ''מדינת הרווחה''.
המדינה המודרנית הראשונה שהפעילה תוכנית רווחה נרחבת,... היתה הקיסרות הגרמנית סמוך להקמתה... בשנות השמונים של המאה הקודמת [ה-19]
הנהיג ביסמארק תוכנית מקיפה לביטחון סוציאלי... (עמ' 107, פרידמן, מ.,
החופש לבחור, 1988). במהלך העשורים הבאים עוד ועוד מדינות הקפיטליסטיות יישמו את העיקרון ברמה כזאת או אחרת. למעשה ''מדינת הרווחה'' הפכה לנורמה במדינות הקפיטליסטיות (בעולם המערבי). הקפיטליזם ''הטהור'', שאולי התקיים למשך זמן קצר, הפך לזיכרון היסטורי רחוק. המשבר הכלכלי הגדול שהחל בסתיו של 1929 היה המנוע העיקרי להרחבת תחומי הטיפול של ''מדינת הרווחה'' - הונח הבסיס למה שאנחנו מכירים היום.
המשברים הכלכליים התכופים (1907, 1920/21, 1929 +) גיבשו את ההבנה שזמן התגובה של מנגנון השוק החופשי יכול להיות ארוך, ואפילו ארוך ''מאד'', ושהמחיר האנושי גבוה מידי. לכן לא רצוי או לא ראוי לחכות עד אשר השוק החופשי, המגזר הפרטי, יבצע את ההתאמות והתיקונים הדרושים כדי שהמשק יחזור למסלול של צמיחה. המסקנה הנובעת היתה שכדאי למנוע משברים כלכליים באמצעות מדיניות כלכלית; שראוי לפתח כלי מדיניות מתאימים לפיקוח, הגבלה ושליטה על הפעולות של השוק החופשי. ואכן במהלך ראשית שנות ה-30 הונהגו רפורמות משמעותיות שיישמו את ההבנה הזאת.
אחת הרפורמות הבולטות היתה זו שנוסחה בחוק גלאס-סטיגאל (Glass-Steagall Act) משנת 1933
מטרה עיקרית של החוק היתה למנוע הישנות ההשתוללות הספקולטיבית שצורת הפעילות של הבנקים עודדה. לכן נקבע בחוק משנת 1933 איסור שיתוף פעולה בין בנקים מסחריים לבנקי השקעות והוגדרה הפרדה מוחלטת בין שני סוגי העסקים האלה. בדרך הזאת הפרידו בין הסיכון הטמון בהשקעות ובין בעלי הפקדונות. בנוסף, כדי שבמקרה של פשיטת רגל של הבנק המפקידים לא יפסידו את כל נכסיהם הפיננסיים (ולכן גם נכסים אחרים) נקבע בחוק הזה גם ביטוח פקדונות. הביטוח הזה גם הגן במידה רבה על הבנקים מפני התמוטטות על סמך שמועות.
המשברים של 1907 (בארה''ב) ושל 1929, היו במידה רבה משברים פיננסיים שגם הם מהווים חלק אינטגרלי בתהליך הדינמי של ''הרס יצירתי'' במשק קפיטליסטי. עם הזמן פורסמה (בעיקר בין הכלכלנים) תיאוריית ''אי היציבות הפיננסית'' של
היימן מינסקי (שפותחה בשנות ה-70 של המאה הקודמת), שמתארת-מסבירה את התהליך (''הרס יצירתי'') במגזר הפיננסי. היא מציגה רציונל, בסיס תיאורטי-אנאליטי, הנסמך על נתוני המציאות להנהגת הרפורמות הנ''ל. תמצית התיאוריה היא: 'לאחר תקופה של צמיחה רגועה ותנאי מימון איתנים, מבנה ההתחייבויות של הפירמות והמגזר הפיננסי משתנה ליותר ויותר שברירי. המשק נוטה למשברים פיננסיים, אשר למעשה פורצים כתוצאה מתפקוד נורמלי של הכלכלה הקפיטליסטית. לאורך תקופה מתמשכת [למשל כמו שנות ה-20 של המאה הקודמת] של פריחה, הכלכלה עוברת מיחסים פיננסיים ששומרים על יציבות המערכת ליחסים פיננסיים שעושים את המערכת ללא יציבה' (
הדיבוק ''הֱיֶה בעל ביתך'' והמשבר הכלכלי).
העובדות ההיסטוריות מלמדות כי בעשורים מאז תום המשבר הכלכלי שהחל בשנת 1929 (למעשה מאז תום מלחמת העולם השניה) בארצות ''הקפיטליזם המתוקן'', במדינות בהן הקפיטליזם הוגבל כפי שתיארנו, לא היו משברים כלכליים ומידה רבה נמנעו שלבי ההרס במהלך ההתפתחות הכלכלית. המשברים הכלכליים הלכו ונעשו זכרון היסטורי נשכח. כפי שעולה ממחקרים שונים הרפורמות הנזכרות וניהול טוב של מדיניות כלכלית הן בין הסיבות החשובות להיעלמות המשברים הכלכליים (
The Great Moderation).
הצמיחה הממושכת, בהפסקות של תקופות מיתון קצרות יחסית, יצרה תחושה אופטימית שכך זה ימשך וששלבי ההרס של מחזור העסקים יהיו מוגבלים מאד, אם בכלל. באופן לא מפתיע, במהלך סוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, עם התפתחות הגלובליזציה, השתנתה בין קובעי המדיניות ההתייחסות למסקנות המשתמעות מתיאוריית ''אי היציבות הפיננסית'' של מינסקי. התגבשה ההבנה שבמציאות הגלובלית החדשה, הצטמק מאד הסיכון להתרחשות משברים כלכליים – לשלב ההרס בתהליך ה''הרס יצירתי''. גידולו של השוק ממקומי לגלובלי פיזר את הסיכון על פני משקים רבים, במקביל להתפשטות הפעילות העסקים של חברות על פני ארצות רבות. לכן רבים מהם חשבו שיש מקום להרחיב את דרגת החופש של מנגנון השוק. החל תהליך של ביטול הרפורמות שהונהגו במהלך שנות ה-30 של המאה הקודמת. השינוי הבולט מבחינתנו במהלך השנים היה תהליך הדרגתי של ניטרול השפעתו (החיובית) חוק גלאס-סטיגאל באמצעות תיקוני חקיקה, עד ש''חוק גראם-ליך-בלילי'' (Gramm–Leach–Bliley Act) ביטל את מה שנשאר ממנו בשנת 1999 (
הדיבוק ''הֱיֶה בעל ביתך'' והמשבר הכלכלי).
מצד אחד מבטלים פיקוח והגבלות על התנהלות המגזר העסקי, ומצד שני התפתחה הבנקאות האפורה לגמרי מחוץ לפיקוח והשליטה של קובעי המדיניות. הם גם לא ממש פעלו כדי להטיל על המגזר הזה הגבלות ופיקוח. כנראה שמשיקול הדעת נעדרו במידה רבה מה שנלמד מתיאורית ''אי היציבות הפיננסית'' ומכך שהפעילות העסקית היא בעצם תהליך של ''הרס יצירתי''. באווירה שנוצרה מגזר הבנקאות האפורה, המגזר הפיננסי החוץ בנקאי, היה מאד יצירתי וצמח מהר מאד וגודלו היחסי עלה באופן משמעותי. בדיעבד ברור שגבר מאד הסיכון שיתרחש משבר כלכלי, ששלב ההרס במחזור העסקים יהיה חמור. המיתון הגדול שהחל בסוף 2007 שוב אישרר את הרלוונטיות של תיאורית ''אי היציבות הפיננסית''. הקש ששבר את גב הגמל היה דוקא היצירתיות של העסקים הפרטיים במגזר הפיננסי.
על מהות החילוץ
מה בחרו קובעי המדיניות לעשות?
על חילוץ אחר
בשנת 1983 פרץ בישראל ''משבר מניות הבנקים'' שנגרם בגלל ויסות שערי המניות הבנקאיות. כדי לחלץ את המשק הישראלי מן המשבר, מן המיתון, בחרו הרשויות בישראל לנהוג כדלקמן: המסחר בבורסה הופסק למשך שבועיים במהלכן גיבשה הממשלה הסדר. בהמשך הולאמו מניות הבנקים, ונמנעה מהבנקאים ומבעלי עניין האפשרות לפדות את מניותיהם במסגרת ההסדר – הבנקאים הופרדו מנכסיהם. למחזיקי המניות הבנקאיות מן הציבור, נפגעי המשבר, הוצעו חלופות שפיצו אותם לפחות על חלק מהפסדיהם. לכאורה, ''מן הצדק'', היה על מי שהמליץ לבטל פיקוח והגבלות על פעולת השוק החופשי צריך היה להמליץ להתיר לתהליכי ההרס לנפות מהמערכת הכלכלית את היעילים פחות, את הרווחיים פחות, את אלה שגרמו למשבר החמור מאז 1929; לאפשר למנגנון ההרס היצירתי לגרום להם לשלם את המחיר ולהיפרד מעבודתם-עסקם כדי לפנות מקום ליצירתיות ולהתחדשות. אבל כפי שאמר שר האוצר היווני
יאניס וארופקיס:
ב-1991 מת הסוציאליזם, או לפחות הקומוניזם, בגוש המזרחי. ב-2008 מת הקפיטליזם.
כשהייתי סטודנט צעיר לכלכלה הויכוח הגדול היה בין הסוציאליסטים שהאמינו בתכנון מרכזי, וחסידי האייק, או הליברלים, שהאמינו בנס של השוק [היד הנעלמה] שמארגן את הפעילות הכלכלית. הטיעון של הדוגלים בתאוריית השוק היה שקפיטליזם הוא מאבק דארוויניסטי, שבו החזקים מנצחים והחזקים פחות, היעילים פחות, היצרנים במידה הפחותה והרווחיים במידה הפחותה ביותר – גוועים.
... מה שקרה אחרי 2008, עם הדרכים המסויימות שבהן הצילו את הבנקאים, זה היה דארוויניזם במהופך. ככל שהיית כושל יותר בתור בנקאי, ככל שהבנק שלך הפסיד יותר, כך קיבלת תמיכה גדולה יותר מכספי משלם המסים וכך הצלחת יותר לשאוב משאר החברה את העודפים ששאר החברה הצליחה ליצר. וכך יש לנו משטר חדש שאני קורא לו בנקרוטוקרטיה, שלטון הבנקים פושטי הרגל.
לגבי המשבר ביוון הוא התבטא, עוד לפני הבחירות האחרונות שם, בצורה יותר חריפה:
ב-2010, למרבה הצער, יוון נכנסה לחדלות פירעון. כיצד התמודדה הנהגת אירופה, גאון הדור, עם הבעיה? באמצעות מתן ההלוואה הגדולה בתולדות האנושית למדינה הכי פחות נזילה, בתנאי צנע שבדיוק מתימטי מדהים צמצמו את התל''ג – ממנו צריך יהיה להחזיר את כל החובות, הישנים והחדשים – בכרבע. אין פלא אם כך שיוון נותרה בכותרות. זה מקרה של היבריס. אם מתעלמים מפשיטת הרגל ומתייחסים אליה כאל בעיית נזילות, לוקחים כמות אדירה של כסף ומפילים אותו על מדינה חדלת פירעון, רק מעמיקים בכך את פשיטת הרגל ומושכים אותה אל העתיד. המטרה שלנו היא לשים קץ למעגל אכזרי זה, שיש לה השלכות חמורות על אירופה כולה וטחנה לעפר אומה גאה שלמה בדרום מזרח אירופה.
בתמצית לטענתו (המתורגמת) מדובר ב-
נסיון ציני להעביר הפסדים מבנקים פרטיים לכתפיים החלשות ביותר של משלמי המסים החלשים ביותר באירופה .
המחלה
מנגנון ההרס היצירתי החיוני לתפקוד השוק הקפיטליסטי משובש, לא מתפקד ''נכון'' כי מחלצים עסקים פרטיים (ובעלי הון) בלתי יעילים, כושלים, במקום לתת להם לגווע.
