יש לנו לחברה בישראל בעיה. נכשלנו בקליטת הקהילה של יוצאי אתיופיה (ואגב, גם יוצאי עליות אחרות). הכול עוסקים היום בצעדים הנדרשים והראויים לטיפול ולתיקון מצב הדברים.
חוששני כי הצעדים המוצעים והמועלים הם בבחינת ''הכול דיבורים''. כל מי שמדבר, ובצדק, על חינוך האוכלוסייה הקולטת, קרי, חינוך העם בישראל, יודע כי אם אמנם יעסקו בכך (ואני מקווה שיעשו זאת ברצינות הנדרשת) לא נראה תוצאות אלא בעוד עשור, ואולי אף בעוד כמה עשרות שנים. חשוב, כמובן, לעשות זאת, אך לא יהיה בכך כדי לפתור ולו במשהו את הבעיה האקוטית. נצטרך להתכונן להמשך המאבק ולהפגנות מתפרעות, שוב ושוב.
כצעד מידי אני מציע כי הממשלה תקים את ''קצין קבילות העולים'', גוף שיהיה דומה באופיו ובסמכויותיו ל''קצין קבילות החיילים'' בצה''ל. צריך יהיה, כמובן, להעמיד בראש גוף זה אישיות שיש לה מעמד ציבורי מכובד, ולהתחיל לפעול:
א. כל עולה יוכל להגיש את קבילתו במישרין, ללא בירוקרטיה, לנציב;
ב. הנציב - באמצעות המנגנון שיעמוד לרשותו - יבדוק את הקבילה מול הגוף המואשם, בין אם זו המשטרה, או משרד ממשלתי וגוף ממלכתי אחר, ובין אם זו חברה ציבורית, כגון, ''אגד'', ''קופת חולים'' או חברת החשמל, למשל.
ג. לאחר בירור הקבילה, יוסמך נציב הקבילות להורות לגוף הנבדק לפעול מיד לתיקון המעוות, להגשת כתבי אישום, ולהחליט על כל צעד ראוי אחר.
ד. וכמובן, נציב הקבילות יידרש לתת עדכון שוטף לקובל, ובייחוד – לעדכנו בסיכום הקבילה.
היתרון בייזום והקמת ''נציבות'' זו הוא במתן מענה, אכן מוגבל ונקודתי, אך מידי ללחץ הציבורי בו אנו מצויים היום. זאת ועוד – הקמתה של נציבות זו, פעילותה, הדו''ח השנתי שתפרסם ושיפורסם ברבים מדי שנה בשנה– תהא להם גם תרומה חשובה לצעדים החינוכיים הנדרשים, ארוכי הטווח.