פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
מה בין אפלפלד לסרט ''פנסיון פראכט''? (חלק א')
יוסף אורן (יום ראשון, 24/05/2015 שעה 12:00)


מה בין אפלפלד לסרט ''פנסיון פראכט''? (חלק א')

יוסף אורן



מאמר זה מתחיל בסופר אהרון אפלפלד ומסתיים בסופר א. ב. יהושע (בחלק ב'). בין לבין ינמק המחבר, שהוא מבקר ספרות ולא מבקר קולנוע, את אכזבתו מהסרט הישראלי החדש ''פנסיון פראכט''.
הסרט ישראלי החדש, ''פנסיון פראכט'', נעשה על-פי הרומאן ''לילה ועוד לילה'' שפירסם אהרון אפלפלד ב-‏2001. עשיית סרט על-פי אחד מספריו של אפלפלד, היא לכשעצמה אירוע שראוי לציינו מאחר שיחסית להיקף מפעלו הספרותי מיעטו תסריטאים לעבד את סיפוריו ולעשות סרטים על-פיהם. שתי סיבות מסבירות עובדה זו. הסיבה הראשונה – מזה שנים מתויג אפלפלד בטעות כ''סופר שואה'', ולפיכך מצטיירת יצירתו כבלתי מותאמת לדרישותיה החזותיות של אמנות הקולנוע ואפילו כמסוכנת לדרישותיה האסתטיות. הסיבה השנייה – קשורה למורכבותה המיוחדת של העלילה בפרוזה של אפלפלד. מאחר שאי-אפשר להעריך כהלכה את טיב העיבוד שעשתה התסריטאית לספרו של אפלפלד בסרט ''פנסיון פראכט'' בלי לפרט את שתי הסיבות הללו, נדון תחילה בשתיהן בנפרד.


הסיבה הראשונה

דווקא הרומאן ''לילה ועוד לילה'' מוכיח שאכן אין הצדקה להגדיר את אפלפלד כ''סופר שואה'', שהרי עלילתו מתרחשת אחרי מלחמת העולם השנייה, בתחילת שנות השישים בפנסיון קטן הממוקם בשכונת רחביה, שהיתה באותן שנים והינה גם כיום שכונה יוקרתית בירושלים. אך תיוגו של אפלפלד כ''סופר שואה'' קורס לחלוטין אם סוקרים את כל המדף המבורך של ספריו, שבהם הקיף לא רק את הסבל של העם היהודי בין השנים 1946-1939 בגיטאות, במחנות העבודה ובמחנות המוות, אלא את הדרמה של קיומו לאורך המאה העשרים כולה, גם בארבעים השנים שלפני מלחמת העולם השנייה וגם בשישים השנים שחלפו מסיום המלחמה עד סוף המאה הזו.

בכרכים שכתב על השנים לפני השואה הקיף אפלפלד את כל הזירות שבהן סבלו היהודים כתוצאה מתהליכים פנים-יהודיים שהתפתחו במרחב העולמי של העם היהודי מאז תנועת ההשכלה העברית: התפרקות הבית היהודי, התנכרות בנים מתבוללים לאורח-החיים המסורתי של הוריהם, צמיחה של שכבת משכילים בורגנית בערי השדה של מדינות מרכז-אירופה, הסתפחות יהודים בדרגות שונות של טמיעה לשלל תנועות רעיוניות קוסמופוליטיות (סוציאליזם, קומוניזם, אנרכיזם ודומיהם), אשר הבטיחו לשנות את סדרי החברה של העולם הישן ואגב כך גם להכחיד את האנטישמיות שהופנתה כלפי יהודים. אפלפלד לא פסח גם על שלב האכזבה שהסבה האנטישמיות המודרנית (זו שהתפתחה בעת החדשה על רקע כלכלי ועל מצע גזעני) לאלה שכה התאמצו להיטמע בחברה הכללית, אלא תיאר את מאמציהם הטראגיים-גרוטסקיים של המשומדים למיניהם לחזור את יהדותם. ואפלפלד התעכב גם על ההלם שחוו היהודים לסוגיהם באירופה (דתיים, חילוניים, מתבוללים ומשתמדים) כאשר לפתע נגזלו מהם זכויותיהם האזרחיות וחייהם הופקרו לברוטאליות של רוצחי המפלגה הנאצית בגרמניה ושל מפלגות פאשיסטיות במדינות אירופה האחרות.

גם בכרכים שבהם תיאר את מצבו של העם היהודי מסיומה של מלחמת העולם השנייה ועד סוף המאה, הקיף אפלפלד את כל הזירות שבהן ניסו ניצולי השואה לשקם את חייהם בסיום מלחמת העולם השנייה. בחטיבה זו ביצירתו תיאר את הניצולים ששוטטו ללא מטרה מוגדרת בדרכי אירופה, את מפח הנפש של אלה שחזרו לבתיהם בכפרים ובערי השדה בתקווה למצוא קרובים או חפצים של יקיריהם, את אלה שהתכנסו לבסוף בקהילות מאולתרות על חופי איטליה או במחנות מעבר ובמחנות עקורים. למקומות הללו הגיעו לא רק מבוגרים, אלא גם ילדים שהיו במנזרים ונערים שהסתתרו ביערות או שהוסתרו על-ידי כפריים שהעבידו אותם קשה בתמורה לפת הלחם ולקורת הגג באסם.

בכל כרכי חטיבה זו תיאר אפלפלד את מצבם הנפשי הקשה של הניצולים מכל הסוגים ובכל המקומות: את בדידותם, את ייסורי מצפונם על כך שנותרו בחיים, את געגועיהם להורים ולאחים שאבדו להם ואת סיוטיהם בלילות. וגם כאן התרכז בתהליכים פנים-יהודיים: את מאמציהם השונים של הניצולים להדחיק מתודעתם את החוויות הקשות שחוו במחנות וביערות, את בהילותם לפצות את עצמם מיידית על השנים שהפסידו מחייהם בשנות המלחמה בעזרת התמכרות להנאות גשמיות שהפכו לפתע זמינות: האוכל, המין, הבידור, ועיסוקי המסחר וההברחות שבאמצעותם אפשר לצבור מהר ממון.

ואילו אל לב האימה בשנות השואה עצמן, ואל מה שאירע ליהודים במחנות העבודה וההשמדה עצמם, הגיע אפלפלד רק בשלב מאוחר למדי בכתיבתו (לראשונה כאשר פירסם את הרומאן ''מכרה הקרח'' ב-‏1997). קודם לכן נגע אפלפלד רק בשולי הזוועה שהתרחשה להם שם כבני-אנוש. כך בסיפור המוקדם ''קיטי'' המספר את האופן שבו מבינה ילדה שנאספה למנזר את המתרחש מחוץ לכתליו וכיצד גילתה שם את זהותה היהודית, וכך בנובלה ''קאטרינה'' משנת 1989, אסירה שקולטת בכלא את מה שמתרחש מחוצה לו ליהודים, שבבתיהם עבדה כמשרתת שנים לא-מעטות.

הרומאן ''לילה ועוד לילה'' (2001), שעל פיו עשתה הבימאית תמר ירום את הסרט ''פנסיון פראכט'', משתייך למספר מצומצם של כרכים שבהם סיפר אפלפלד על חייהם של הניצולים שעלו למדינת ישראל בשנות הארבעים והחמישים, אם כנערים במסגרת עליית הנוער ששוכנו בפנימיות של הקיבוצים (''מיכוות האור'', 1980) ואם כבוגרים שהתפזרו בשולי מושבות וערים ברחבי המדינה, כי חיפשו מגורים בסמיכות לאנשים שדיברו את שפתם, שסבלו כמותם והבינו את חריגותם.

מאחר שמקובל לשייך את אפלפלד לסופרי ''הגל החדש'', המשמרת השנייה בספרות של שנות המדינה, חשוב לציין שאפלפלד אמנם אימץ את השינוי המרכזי שחוללה משמרת זו (שסופריה נטשו את הריאליזם החברתי והריאליזם האידיאולוגי של סופרי ''דור בארץ'' למען הריאליזם הפסיכולוגי-לירי והריאליזם האלגורי-סימבולי), אך בניגוד להם הקפיד שלא לחצות בסיפורי החטיבה הזו אל מעבר לשנות השישים. וזאת כדי לא לגלוש לאקטואליה הישראלית אחרי מלחמת ששת הימים. בהקפדה זו התבלט אפלפלד כחריג בין סופרי המשמרת שלו, שנושאי ''המצב הישראלי'' (הסכסוך, השטחים והמחלוקת בין הימין והשמאל בנושאים נוספים) התבררו ברוב ספריהם גם כשהם ריאליסטיים וגם כשהם אלגוריים או סימבוליים.


הסיבה השנייה

גם מורכבות העלילות בסיפוריו של אפלפלד לא הצדיקה לחלוטין הימנעות מעיבוד סיפוריו לעשיית סרטים ישראליים. שהרי אפלפלד הקפיד מאוד שבכל סיפור שלו תהיה עלילה דינמית אם על-פי קו התפתחות בזמן (תוך ציון ימי שבוע או עונות שנה בפתיחת פרקי הסיפור) ואם על-פי קו השתנות של הדמות המרכזית (בסיפור הממעט במספר הגיבורים) או של הקהילה (בסיפור המתרכז בקבוצה המתלכדת לפעול ביחד כדי לשרוד). תכונה זו של סיפוריו דווקא מתאימה אותם מאוד לעיבוד כתסריט לסרט קולנוע.

בנוסף לדינמיות של סיפור-המעשה, ישנו עוד יתרון לסיפוריו של אפלפלד המתאימה אותם לעיבוד לקולנוע והיא השפה הצנועה שבה הוא מספר את סיפור-המעשה. המשפטים בסיפוריו אינם מורכבים מבחינה תחבירית, הפיסקאות קצרות, וגם הפרקים אינם גולשים אל מעבר לעמודים בודדים. הוא מתנזר ממליצות וממעט לקשט את התיאורים בדימויים. המילים במשפט הן לרוב קונקרטיות, אף שאין להתעלם מקיומן במשפט גם של מילים מופשטות המציינות אווירה או כאלה המשקפות מצבי נפש שאינם ניתנים להמחשה קונקרטית ברורה. נוף או דמות אדם מצייר אפלפלד תחילה בקווים מעטים, ורק בפרקים הבאים של הסיפור יוסיף עוד קו ועוד קו עד שמראה המקום יהיה שלם בתודעתו של הקורא וגם דמות האדם תצטייר לו בשלמותה. אמנות הסיפור של אפלפלד היא לכן מינימליסטית ולחשנית, ואפשר לזהות את ייחודה לא פחות מזו של מספרים שהטקסט שלהם מנדב פרטים רבים כדי לתאר מקום או דמות אדם.

הפַּשְׁטוּת הזו בכפל תופעותיה, בסיפור ריאליסטי ליניארי ומתפתח הכתוב באמצעים לשוניים מינימליסטיים, כשם שהיא מקסימה קוראים המתמידים לקרוא את ספריו של אפלפלד, היא עלולה להטעות קורא המזדמן באקראי אל ספריו לחשוב שאין בסיפוריו רבדים סמויים מתחת לשכבה הריאליסטית העליונה של סיפור-המעשה. אך הקורא הנענה לקצב המדוד והמדורג של פיתוח סיפור-המעשה ושל גילוף הדמות, ימצא שבכל סיפור של אפלפלד ישנם שלושה רובדי עומק סמויים המנמקים את התפתחות העלילה, והם הרובד הסמלני (הסימבולי), הרובד הנפשי (הפסיכולוגי) והרובד הרעיוני (האידיאי).

לפיכך, מובנת מאליה המסקנה שניתן להסיק מסיכום קצר זה על יצירתו של אפלפלד: קל מאוד לתרגם לסצינות קולנועיות את סיפור-המעשה הריאליסטי הקיים ביצירותיו, אך קשה יותר להכיל בתסריט קולנועי את שלושת רובדי העומק הנוספים. וזהו אכן המבחן שעל-פיו צריך לבחון את הסרט ''פנסיון פראכט'' של התסריטאית והבימאית תמר ירום, שבחרה לעשות סרט על-פי הרומאן ''לילה ועוד לילה''.


האפשרויות להצגת קונפליקט

בפני תמר ירום עמדו שתי אפשרויות לעיבוד העלילה של הרומאן לסרט. האפשרות הראשונה – לכתוב על-פי הספר של אפלפלד תסריט המתרכז בקבוצה של ניצולי שואה המתקוממת נגד הדרישה התקיפה של בעלת הפנסיון, ברונהילדה פראכט, שיזנחו את תרבות היידיש (שהיא חלק מהתרבות היהודית בת אלפי השנים), שעליה גדלו במדינות מזרח אירופה, ויאמצו במקומה את התרבות המקובלת במדינת ישראל, שהיא תרבות צעירה וזרה להם. תסריט כזה היה מניב סרט על קבוצה של אנשים, שכל יחיד בה תורם את חלקו למאבק הקבוצתי על שימור הזהות היהודית מפני דורסנותה של הזהות הישראלית.

והאפשרות השנייה – לכתוב על-פי הספר תסריט המתמקד בניצול שואה אחד כדי להציף דרכו את הקונפליקט בין המורשת היהודית, שניצולי השואה בפנסיון אינם מוכנים לוותר עליה, לבין הישראליות החילונית המגדירה מורשת זו כגלותית וכאנכרוניסטית. תסריט כזה היה מניב סרט על דמות גיבור אשר מנהיג את מלחמת הקבוצה בבעלת הפנסיון.

הבימאית תמר ירום היתה צריכה לבחור באחת משתי האפשרויות כדי להציף את הקונפליקט התרבותי-רוחני (שבהמשך יתברר שהוא לא רק פסיכולוגי, אלא גם אידיאולוגי), אם התכוונה להיות נאמנה לרומאן של אפלפלד. בעיית הסרט היא שהבימאית לא נצמדה לאחת משתי האפשרויות הללו, אלא ניסתה לשלב את שתיהן בתסריט שלה. משום כך נאלצה לבצע בתכיפות חיתוכים חדים ברצף העלילה של הסרט כדי לעבור לסירוגין מסצינה המתמקדת בקבוצה לסצינה המתמקדת בגיבור של הקבוצה. בכך פגעה בבולטות של הקונפליקט, שאותו היתה חייבת להמחיש לצופים באחת משתי הדרכים שמביניהן היתה צריכה לבחור את הרצויה לה יותר.

בהעדר הכרעה ברורה בין שתי הדרכים יוצא הצופה מהסרט עם תחושה עמומה ממשמעות העימותים המתקיימים תדיר בין ניצולי השואה ששכרו חדרים בפנסיון לבין ברונהילדה פראכט בעלת הפנסיון. או במילים אחרות: מהסרט לא יכול היה הצופה להבין שהמחלוקת בין בעלת הפנסיון לדיירים איננו סכסוך בנאלי על סדר וניקיון, אלא הוא מאבק על צביונה הרוחני-תרבותי של המדינה, מאבק שהתחיל בעשורים הראשונים לקיומה (הסרט ממקם את העלילה בשנת 1960) ועם השנים רק הלך והחריף בחברה הישראלית.

למזלה של תמר מרום מתרחשים רוב פרקיו של הרומאן ''לילה ועוד לילה'' בתוך המבנה של הפנסיון. זהו מבנה צנוע שרובו חדרים, מסדרונות וחדרי מדרגות המחברים בין שלושת קומותיו, שבו יכול כל אחד מדיירי הפנסיון או להסתגר בחדרו בהיותו במבנה (לכך נוטה פאולה, המנגנת בצ'לו עגום צליל בחדרה), או להיפגש עם שכניו במסדרונות הצרים (אפשרות זו מנצל יותר הצייר קירצל). אמנם קיים במבנה אולם קטן, המשמש להגשת הארוחות במשך היום, אך הוא נפתח לרשות כולם רק בערב. הזירה המצומצמת והחונקת הזו פתחה לבמאית אופציות צילומיות מעניינות מבחינה קולנועית, שאותן ניצלה היטב כדי ליצור אווירה התואמת לדרמה שמתרחשת בפנסיון.

אלא שמן הסרט בכללו לא מתברר לצופה, האם התכוונה הבימאית שלו רק להציג פיסת הווי מיוחדת שנוצרה בפנסיון הזה במאה הקודמת בשנות השישים בגלל סוג הדיירים שהתכנס לתוכו ובגלל התנאים הקלסטרופוביים של המבנה שלו, או שבאופן אלגורי גם חתרה (ולא כל-כך הצליחה) להמחיש בעזרת מבנה הפנסיון וההווי החונק שנרקם בו מצב אקטואלי שעודנו שורר ב''מבנה'' הלאומי, והיא המדינה, ששתי תרבויות מנוגדות לוחמות בה על מעמד הגמוני בחברה הישראלית – מזה התרבות היהודית הוותיקה, השואפת לקיים את המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי, ומזה התרבות הישראלית הצעירה ששואפת להפוך את המדינה למדינת כל-אזרחיה.


הסוחר מַנְפְרֶד

כישלונה של הבימאית להעניק משמעות אקטואלית כזו לעלילת הסרט החל בבחירה מוטעית לחלוטין של הסוחר מַנְפְרֶד, מבין שאר ניצולי השואה בפנסיון, לתפקיד הגיבור המתייצב בשמם ללחום אידיאולוגית בדרישותיה של בעלת הפנסיון. אמנם ברומאן מכהן מנפרד בתפקיד ''המספר'', אך סיפור חייו איננו מחריג אותו בכלום משוכרי החדרים האחרים בפנסיון. גם הוא ניצול שואה וגם הוא הגיע אל הפנסיון כדי להיות בחברת הדומים לו. תעיד על כך הביוגרפיה המפורטת למדי שהרומאן סיפק על תלאות חייו בעבר ועל מעמדו בפנסיון בהווה.

בעלילת הרומאן מסופר שבשנות השואה היה מנפרד כלוא במספר מחנות ריכוז ואחרי ששרד פגש באחד המחנות המאולתרים שהקימו לעצמם הניצולים על חופי איטליה את מינה, צעירה שאותה נשא שם לאישה. בזה אחר זה ילדה לו מינה את שני ילדיו, ארתור וקלרה, אך חלתה ונפטרה כשהיא רק בת 26 (עמ' 23). למדינת ישראל עלה מנפרד מיד אחרי היווסדה, לפני כחצי יובל שנים, כאלמן המגדל לבדו את שני יתומיו הקטנים. רוב שנותיו בארץ התגורר בת''א ושם עשה את הונו ממסחר בדולרים (שהיה בלתי-חוקי באותן שנים). ברווחיו מהמסחר בדולרים חסך שתי דירות קטנות בתל-אביב (עמ' 64), שהן רבע מרכושו, רבע נוסף מכספו הוא מחזיק בכספת באחד הבנקים, ומחצית מחסכונותיו הוא נושא בדולרים התפורים בבטנת מעיל שהוא איננו מסיר אותו מעל גופו (עמ' 5).

בתחילת שנות השישים מנפרד עודנו אלמן, אך לפני 6 שנים, אחרי שהסדיר מעון לקלרה (שם אובחנה כנערה ''מרחפת'' האוהבת לשוטט בשדות הפנימייה ולהתפעל מהטבע) ונוכח שגם ארתור מסוגל לעמוד ברשות עצמו (חלומו הוא להקים תחנה ווטרינארית לטיפול בכלבים עזובים), עזב את דירתו בת''א ועבר להתגורר בירושלים בפנסיון פראכט (עמ' 153). במעבר הזה לפנסיון אמנם הרחיק את עצמו מילדיו, אך העניק לעצמו את האפשרות לחיות עם אנשים מהזן שלו, אנשים ''זהירים וחשדניים'' המשוחחים ביידיש וגם משמיעים ניגונים ששמע בילדותו (עמ' 150). שלא כאחרים, נוהג מנפרד להגיח מדי פעם מהפנסיון, כדי לפנק את עצמו בכוס קפה ועוגה באחד מבית-קפה ברחביה או כדי לבקר את קלרה וארתור ולהסדיר עניינים כספיים בת''א.

מדוע, אם כן, בחר אפלפלד בסוחר מנפרד לכהן בתפקיד ''המספר'', כדי למסור באמצעותו את סיפור הפנסיון בשנתו האחרונה? הוא לא בחר בו כדי להבליטו כ''גיבור'', כדמות מעורבת מאחרים במאבק של שוכרי הדירות בבעלת הפנסיון, אלא דווקא בשל היותו מעורב שולי בהנהגת המאבק הזה. וגם בשל יכולותיו המוגבלות כ''מספר''. מנפרד מתרכז בעובדות ומספר את האירועים בסדר ליניארי וללא תיחכום. אין הוא פוסח על זוטות וגם איננו חושף רגשות. לכן, הבחירה של אפלפלד בו כ''מספר'' הניבה רומאן מטלטל כל-כך, כי באמצעות ''מספר'' מסוגו, שאיננו מפרש את משמעות האירועים בפנסיון בשנתו האחרונה, נותרים פערים רבים בסיפור-המעשה להשלמה על-ידי הקורא, והחשובים שבהם הם הפערים במניעיהם של ניצולי השואה להתלכד מול כוונתה של בעלת הפנסיון לשנותם: להרחיקם מזהותם היהודית כדי שיאמצו לעצמם במקומה את הזהות הישראלית.

ולכן, שגתה תמר ירום כאשר בחרה במנפרד להיות הדמות המרכזית בסרט שלה ולהאיר דרכו את מאבקה של הקבוצה נגד היוזמה של בעלת הפנסיון לכפות עליהם ישראליזציה – התכחשות לתרבותם המקורית, תרבות היידיש, והסתגלות לתרבות הישראלית החילונית. ומאחר שתמר ירום גם לא כללה בסרט הרבה מעבר חייו של מנפרד (ומה שכללה, רופפות קשריו עם ילדיו הבוגרים, הוצג בחטף בלתי-נסלח), התרכזה בפרשת הדולרים שביקש לתרום לוועד להצלת היידיש ותרבותה, ומיקדה את המצלמה שוב ושוב בפניו האטומות של השחקן, במעיל המיושן שלו ובחבילת דולרים העבה והעטופה בנייר חום שהוא חוזר ומתאמץ למסור לראשי הוועד של הניצולים, המשורר זיידל והצייר קירצל, המסרבים לקבלה מידיו, משום שלדעתם היא תרומה מופרזת שתסכן את עתיד ילדיו.

הסרט נטפל באופן מוגזם לנכונותו של הסוחר מנפרד לתרום למען הצלת היידיש ותרבותה חלק כה ניכר מממונו, מאחר שאין כלול בו הסבר להחלטתו זו אחרי שהעלימו מהתסריט את המידע על תלאות חייו בעבר. ברומאן קיים הסבר למעשה הזה, אך או שהבימאית לא גילתה אותו, או שלא ידעה כיצד לתרגם אותו לשפה החזותית של הקולנוע. וכזה הוא ההסבר: מאז השתחרר מהמחנות לפני כחצי יובל שנים שקד מנפרד רק על צבירת ממון בדרכים שונות, כולל המפוקפקות מביניהן. בעצמו הודה בעלילת הרומאן, אינני צדיק ורשימת החטאים שלי ארוכה (עמ' 97). בגיל חמישים מאס באגירת כסף נוסף, מאחר שהבין כי בלא מסירות נפש שום מעשה של קדושה לא יתהווה. הקדושה תובעת הקרבה (שם).

בסרט הוחלף מניע אצילי זה (קדושה), המבטא שאיפה של מנפרד להעניק משמעות לקיומו, בהסבר צפוי ובנאלי יותר. באחת הסצינות התבקש השחקן המגלם בסרט את דמותו של מנפרד (צחי גראד), להשמיע בזעקה קורעת לב, שאת תרומתו החריגה הציע לוועד לזכר בני משפחתו שניספו בשואה. מדוע כה חשוב להדגיש שהשחקן השמיע את הנימוק הזה מנהמת לבו ובקול זעקה? משום שלאורך כל הסרט הודרך השחקן, קרוב לוודאי כדי להבליט את הסצינה הזו, למעט בדיבור וגם להשמיע את הרפליקות המעטות שלו בקול נמוך וחד-גוני, ובמקום זאת להנכיח את עצמו בסצינות שלו רק עם מבע פנים קפוא ועם הגשמיות הפיזית של גופו העטוי במעיל ישן. הוראות הבימאית לשחקן הפכו את הדמות שגילם לדמות בלתי-מעניינת ובוודאי שלא לדמות שניתן לבסס עליה את המטען האידיאי הכבד של הקונפליקט הרעיוני שאפלפלד הציג אותו בעלילת הרומאן הזה.

כלומר: מלכתחילה לא התאים מנפרד להיות ''גיבור'' של קבוצת ניצולי השואה שהתגבשה בפנסיון כדי להיאבק בבעלת הפנסיון, אך אחרי שכמעט כל הביוגרפיה שלו המסופרת ברומאן הועלמה מהסרט, שוטחה דמותו במידה כזו שכבר לא התאים כלל להיות מוצג כיריב אידיאולוגי שקול לדמותה של בעלת הפנסיון, ברונהילדה פראכט. מתאים ממנו להבלטה כדמות מרכזית בסרט וכיריב אידיאולוגי שקול לבעלת הפנסיון היה ראוי, כמובן, הצייר קירצל, כפי שיובהר בהמשך.


  • מחבר המאמר פירסם לאחרונה בהוצאת ''יחד'' את ספרו החדש ''מוקדים חדשים בשירה העברית''. פרטים: yoseforen@bezeqint.net.



חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי