פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
מה בין אפלפלד לסרט ''פנסיון פראכט''? (חלק ב')
יוסף אורן (שבת, 30/05/2015 שעה 8:39)


מה בין אפלפלד לסרט ''פנסיון פראכט''? (חלק ב')

יוסף אורן



המאמר הזה שהתחיל בחלק א' בסופר אהרון אפלפלד אכן יסתיים בחלק ב' בסופר א. ב. יהושע.
מצער לומר זאת, אך אין ספק שגם לוא נבחר הצייר קירצל לתפקיד ''גיבור'' הקבוצה, לא היה הסרט מצליח להעביר לצופה בבהירות את הקונפליקט שהציג אפלפלד ברומאן ''לילה ועוד לילה'', והפעם בגלל השְׁטחה עוד יותר חמורה של דמות נוספת מתוך עלילתו, הדמות של בעלת הפנסיון.

אף שאפלפלד גילף את ברונהילדה פראכט, כדמות מורכבת ומעניינת, שלא רק תכונות אופייה אלא גם הרקע הביוגרפי שלה מסבירים את התנהגותה כלפי ניצולי השואה בפנסיון, אין זכר לפרט כלשהו מחייה בעבר בסרט.

ברונהילדה היתה הבת הצעירה במשפחה יהודית אמידה ומתבוללת שהתגוררה בברלין. אפשר להניח שכבר בילדותה היתה מרדנית, שהרי בהגיעה לאוניברסיטה ללמוד רפואה הפכה לפעילה נלהבת בתא סטודנטים ציוני. חלומה היה לעלות לארץ בסיום לימודיה ולהצטרף לאחד הקיבוצים (עמ' 163). ולכן כאשר האנטישמיות, אשר כוונה במיוחד נגד היהודים מהשכבה הבורגנית, התעצמה בשנות השלושים, והוריה שהחליטו לברוח מגרמניה סירבו לעלות לפלסטינה והפליגו לאוסטרליה, נפרדה ברונהילדה מהם ועלתה לבדה לפלשתינה, ארץ המהפכה העברית. למזלה הקדימו ההורים להעניק לה את חלקה בירושה וקנו לה את הפנסיון ברחביה כדי שתוכל להתפרנס ברווחה (171).

לפלשתינה המנדטורית הגיעה ברונהילדה פראכט כאידיאליסטית שקצת איחרה את המועד להצטרף כחלוצה לקיבוץ, ולכן בחרה להועיל לבניין הארץ בדרך אחרת: בחיזוק רוחם של העולים מארצה, שבעיני רובם נחשבה פלשתינה כמקלט זמני עד שהשפיות תחזור לגרמניה ותאפשר להם לחזור אליה (ישראל זרחי תיאר יהודים אלה מגרמניה בנובלה המקסימה שלו, ''מלון אורחים'', ונתן שחם התרכז בהם בטוב מספריו, ''רביעית רוזנדורף''). ואכן, היא הפכה את הפנסיון למקום מפגש ונופש להם בסגנון אירופי כדי לסייע להם להסתגל לפלשתינה, בתקווה שיחליטו כמוה להשתקע בארץ המהפכה העברית.

ברונהילדה שמרה על צביונו של הפנסיון שלה כשמורה אירופית עבור יוצאי גרמניה עד שבשלהי שנות הארבעים הם כבר לא היו זקוקים למרכז הרוחני-אירופי שלה. בשלב הזה התאימה ברונהילדה את הפנסיון לקליטת סוג שונה של עולים שזרמו למדינת ישראל אשר אך זה מקרוב נוסדה – רובם ניצולי שואה מארצות אירופה ומארצות צפון אפריקה, פליטים חסרי-כל ש''היישוב'' לא הבין את עומק ייאושם וגם לא את זרותם ולכן כינה אותם ''אבק אדם''. למענם פתחה את דלתות הפנסיון ושיכנה אותם בו כשוכרי חדריו. אפלפלד הבליט את השינוי הזה שחוללה ברונהילדה בפנסיון שלה, בדבריו של מנפרד, שכזכור הינו ''המספר'' ברומאן: פנסיון פרכט שוכן ברחביה ומטופח בצניעות. בשעתו התגוררו כאן רק יוצאי גרמניה, אבל בשנים האחרונות התחלפה האוכלוסיה. עכשיו רובנו מבוקובינה וגאליציה (עמ' 6).

על-פי זכותו של קורא להשלים פערים בסיפור-המעשה של סיפור, סביר להניח כי גם את השינוי הזה ביצעה ברונהילדה ממניעים אידיאולוגיים, אלא שכעת, אחרי שהמדינה נוסדה, לא הסתפקה רק בסיוע לקליטתם החומרית של ניצולי השואה מבוקובינה ומגאליציה במדינה, אלא שקדה גם על קידום
הישראליזציה שלהם – השתלבותם בתרבות הצברית שעל-פי ערכיה שקדו אז סופרים, מחנכים ואמנים לעצב את החברה הישראלית.

תמיכה בהסברת מניעיה אלה של ברונהילדה, אשר מצד אחד משכירה את חדרי הפנסיון שלה לניצולי שואה מבוקובינה ומגאליציה ומצד שני מתעמתת איתם עקב התעקשותם להחזיק בתרבות שהוטמעה בהם מחייהם בגלות, מספק מנהל הכספים של הפנסיון, המגלה אחרי הירצחה של ברונהילדה על-ידי אחד מדיירי הפנסיון, שבמשך שנים מימנה בכספה את שהותם בפנסיון, ואפילו פטרה אחדים מהם מכל תשלום עבור האוכל והחדר, ושלמעשה כבר עמדה לאבד בשל כך את הבעלות שלה על הפנסיון.


ברונהילדה פראכט בסרט

אף שעובדות אלו משנות לחלוטין את דמותה מכפי שהיא מצטיירת בסרט, העלימה הבימאית, תמר ירום, מהסרט שלה לחלוטין את הביוגרפיה של בעלת הפנסיון וגם את האידיאולוגיה המסבירה את מניעיה ואת התנהגותה כלפי ניצולי השואה שלהם השכירה את החדרים. בעשותה כך, סילפה לחלוטין את דמותה כפי שהיא מגולפת ברומאן של אפלפלד.

כבר בפתיחת הרומאן נמסרו הפרטים הבאים על בעלת הפנסיון: גברת פראכט מדברת גרמנית, צרפתית ועברית בהיגוי גרמני. מיידיש היא סולדת. יידיש היא לא רק שפה רְשׁוּלָה אלא עלובה בצליליה, התבטאה לא פעםפעם (עמ' 6). אך השחקנית שמבצעת את תפקיד הדמות הזו בסרט (מיכאלה עשת), לא הודרכה לגלם את ברונהילדה לא כדוברת עברית בהיגוי גרמני וגם לא כאישה שהעבר הגרמני בתולדות חייה והחינוך המערב-אירופי שקיבלה בבית הוריה מסבירים את סלידתה מהתרבות של שוכרי החדרים בפנסיון שלה (תרבות ה''אוסט-יודן'' של היהודים ממדינות מזרח-אירופה נחשבה לתרבות נחותה בעיני יהודי גרמניה).

שיטוח כה קיצוני של הדמות לא הותיר לשחקנית אפשרויות משחק להבלטת העומק שהעניק אפלפלד לדמות שלה ביצירתו. לכן משוחקת ברונהילדה בסרט כדמות שטוחה עוד יותר מזו של הסוחר מנפרד: כאשה סמכותית וחסרת רגישות לדייריה, אשר בעקביות נוזפת בהם ומשביתה את חגיגותיהם באיום שתסלק אותם מהפנסיון אם יחרגו מהתנאים שפורטו בחוזי השכירות שלהם, כגון: התחייבותם לקיים שקט בשעות המנוחה בתחומי הפנסיון ולשמור על הניקיון בחדריהם. אסור היה להעלים בסרט את העבר הגרמני-אירופי של ברונהילדה, שהרי בשמה של התרבות של יהודיה המתבוללים של גרמניה תובעת ברונהילדה מניצולי השואה לזנוח את היידיש ואת תרבותה, תרבות המוגדרת בפיה כ''פולחן מתים'' (עמ' 144).

אלמלא השמיטה הבימאית, תמר ירום, מהדמות של ברונהילדה את הרקע ''הגרמני'' שלה, היתה מתבארת היריבות בינה לבין דיירי הפנסיון לצופי הסרט לא כסכסוך בנאלי (בנושאי ניקיון וסדר), אלא כקונפליקט אידיאולוגי רב-שנים (מאז החדירה תנועת ההשכלה העברית את החילוּן לחייו של העם היהודי) בין שתי מגמות יריבות המתחרות ביניהן על מעמד ההגמוניה בתרבות הלאומית שלנו – קונפליקט שטרם הוכרע עד היום בחברה הישראלית.


הקונפליקט בין התרבויות

סביר להניח, שברונהידלה לא היתה מפסיקה להציק לשוכרי החדרים בפנסיון גם לוא שמרו על הניקיון בחדרים ועל השקט במסדרונות. השערה זו מתבססת מאמירה מפורשת שבה הבהירה להם את חזונה ביחס לפנסיון שלה: אין זה פנסיון רגיל אלא מוסד המבקש לעצב תודעה לאומית חדשה (עמ' 77). מחשש שהמדינה תהפוך עד מהרה ל''ארץ המהגרים'', במקום להתגבש כ''ארץ המהפכה העברית'', מדינה נאורה חילונית ודמוקרטית, או בקצרה: נורמאלית, דרשה מהם להשתנות: להתנער מהחיים הפסולים ומאמונות מעוותות ולהיות כמו הטובים בעמים (עמ' 8).

באופן אירוני, לא הסוחר מנפרד, שהתסריטאית של הסרט בחרה בו להיות ''הגיבור'' בקבוצה זו של ניצולי השואה, אלא הצייר חם-המזג קירצל, שהיה ראוי ממנו להיבחר לתפקיד זה, הגיב על הדרישה של בעלת הפנסיון ואמר לה בהרמת קול את הדברים הבאים: ישתנו יהודי גרמניה המתבוללים. אנחנו לא רוצים להיות איכרים אוקראינים בחזונם של הציונים המדיניים, אנחנו לא רוצים לחקות את העמים שבתוכם ישבנו. אנחנו לא רוצים להיות נורמאליים. כבר ראינו למה נורמאליות מסוגלת... אנחנו לא רוצים להיות ככל הגויים. אנחנו רוצים להיות מה שהיינו כל הדורות, לא פחות ולא יותר. ועכשיו אנחנו רוצים להיות אפילו יותר. ללמוד יותר תלמוד, יותר רמב''ם, יותר חובת הלבבות, הכוזרי, הזוהר, חסידות, כל מה שהיהודים למדו במשך דורות... ואנחנו רוצים ללמוד כמו שהיו אומרים, יומם ולילה (עמ' 55).

מכל דבריו אלה של קירצל כללה הבימאית של הסרט בסצינה זו רק את המשפט המודגש בציטוט זה. חסכנותה זו, שלא היתה במקומה, מנעה מהצופה להבין כהלכה את משמעות המעשים של אחדים מדיירי הפנסיון, חלקם למורת רוחה של ברונהילדה פראכט: בראש ובראשונה את המוכנות של הסוחר מנפרד לתרום מחצית מהונו למען הצלת היידיש ותרבותה בשם כיסופיו למעט ''קדושה'' בחייו, אך גם את החלטתו של הצייר קירצל לנטוש את הציור הפיגורטיבי ולצייר להבא את הסדרה המופשטת-סימבולית ''מילים ביידיש'', וגם את פעולתו השקדנית של הספרן מנחם גולד, שהחל לאסוף ספרים שנדפסו ביידיש וגדש בהם את חדרו.

אלא שההימנעות הזו מציטוט דבריו של הצייר קירצל בשלמותם הסבה נזק גדול יותר לצופה, כי היא העלימה ממנו את העובדה, שבדבריו אלה של קירצל התעמת אפלפלד עם א.ב. יהושע, שהמושג נורמאליות הוא מאבני הבניין של השקפתו על עדיפותה של התרבות הישראלית, שאותה הוא מגדיר כנורמאלית, על התרבות היהודית, אשר לה הוא מייחס נברוטיות, המתבטאת בעידוד העם היהודי להתפזר במדינות הגולה כדי להגשים את יעודו כעם נבחר במשפחת העמים – יעוד שלדעתו המיט עלינו במלחמת העולם השנייה את אסון השואה.


משנתו של יהושע

מאחר שקיימת זהות כמעט מוחלטת בין ההשקפה שמבטאת ברונהילדה פראכט (''תודעה לאומית חדשה'') ובין השקפתו של א.ב. יהושע (''ישראליות''), קיימת הצדקה לצטט את הלקחים שהפיק יהושע מהשואה בספרו העיוני ''בזכות הנורמליות'' (שהופיע ב-‏1980): השואה הוכיחה לנו עד כמה מסוכן הוא קיום לא נורמאלי בין העמים, עד כמה מסוכנת יכולה להיות האי-לגיטימיות במציאות שלנו בקרב העמים... כיוון שבאורחות חיינו היינו 'אחרים', שונים מכולם, קל היה לראות בנו תת-אדם, וכתת-אדם דמנו הותר בקלות... - השואה חשפה את הסכנה העמוקה במצבו של היהודי בעולם. הפתרון אינו בשינוי העולם ובהתאמתו לאופי המיוחד של קיומנו, אלא בשינוי אופי הקיום היהודי ובהתאמתו לעולם. בנורמאליזציה של הקיום היהודי (עמ' 21-20). ובאופן הבא מציע יהושע להפוך את העם היהודי הבלתי-נורמאלי לעם נורמאלי: אם אכן רוצים לעקור משורש את אפשרות הגולה – לפחות מהעם היושב כאן בארץ – יש צורך לחתור אט-אט לקראת שינוי ההגדרה של היהודי, בכיוון ברור של חיזוק האלמנט הלאומי והחלשת הכוח הדתי... אין כל תקווה לנורמאליזציה האמיתית של העם היהודי ללא טיפול מעמיק בשאלות הדת (עמ' 67-66).

את כל מבנה ההסברים המופרך הזה, שמושתת על מסקנות שגויות מההיסטוריה הלאומית ועל הבטחות שאין לה סיכוי להתממש אי-פעם בעתידו של העם היהודי, הקים יהושע למען קידומו של פתרון הסכסוך עם הפלסטינים ושאר עמי ערב, על-פי השקפתו. וכך הוא מביא את הדברים אל תכליתם זו: מאחר ש''החלשת הכוח הדתי'' תבוצע אט-אט, צריך לפתור לאלתר את הסכסוך עם הפלסטינים על-ידי הימנעות מהשימוש ב''זכות ההיסטורית'' של העם היהודי על ארץ-ישראל, אלא להציב במקומה את ''זכות מצוקת הקיום'', שלדעתו היתה קיימת תמיד בתוך מערכת הטיעונים הציוניים, אלא שהיתה מעומעמת ולא תמיד פותחה לכלל טיעון ראשיראשי (עמ' 96), זכות שלמען מימושה ניתן להסתפק בחלק מארץ-ישראל, בגבולות שביתת הנשק שנחתמו בסיום מלחמת העצמאות ושהיו בתוקף עד מלחמת ששת הימים. הנסיגה לגבולות ''הקו הירוק'' הם שיא ההגשמה של הנורמאליות לדידו של יהושע.

אי-אפשר שלא להזכיר ליהושע את העובדה, שאת מלחמת ששת הימים יזמו מדינות ערב ב-‏1967, משום שלא כיבדו את גבולות ''הקו הירוק'' של מדינת ישראל, ומשום שחתרו במלחמה זו למחוק סופית את קיומה במרחב שהתאגיד הפאן-ערבי חולם לבלעדיות בו, מאחר שלדעת תאגיד זה חייב מרחב זה להיות נקי מכלל ''הכופרים'', והיהודים בראשם. יתר על כן: עד מלחמת 1967 היו ''השטחים'' בבעלות ירדן והרצועה בבעלות מצרים, ואעפי''כ לא יזמו מדינות ערב הקמה של מדינה לערביי ארץ-ישראל בגדה וברצועת עזה בהסכמת ירדן ומצרים משום שאז לא חשבו שערביי ארץ-ישראל הינם בעלי זהות לאומית המאפשרת להגדירם ''העם הפלסטיני''.

לא.ב. יהושע יש כישרון רטורי נלהב, ואעפי''כ לא יספיק כישרון כזה כדי לקדם במשהו את הצעתו לפתרון הסכסוך, שהרי אין סיכוי שהפלסטינים (ולא כל שכן עמי ערב בכללם) יתגמשו בהתאמה ל''זכות מצוקת הקיום''. אם אנו, היהודים, נתחיל להצדיק בעזרת ''זכות מצוקת הקיום'' את שיבתנו לציון, במקום להמשיך לטעון את זכותנו ההיסטורית המוכחת לקיים מדינה של העם היהודי בא''י, נאבד יותר מנימוק מוסרי לקיים את מדינת הלאום שלנו בארץ-ישראל, כי יאבד לנו אחד מהרכיבים החשובים ביותר בזהותנו הלאומית.


כללים לתסריטאים

במדף ספריו של אפלפלד מתייחד הרומאן ''לילה ועוד לילה'' (2001), שעל-פיו נעשה הסרט ''פנסיון פראכט'', בכך שבו השמיע אפלפלד לראשונה באופן כה מפורש את הסתייגותו המוחלטת מרעיון הישראליזציה של א.ב. יהושע, מאחר שלדעתו זהו רעיון מסוכן ביותר שישלים את הנזק האיום שנגרם לעם היהודי בשואה ויביא למחיקתו הסופית מבימת ההיסטוריה. ולכן כה מצער שהסרט ''פנסיון פראכט'' לא רק שלא הציג את המחלוקת הרעיונית הזו שאפלפלד המחיז אותה ברומאן באמצעות היריבות שהעמיקה בין שוכרי הדירות לבעלת הפנסיון, אלא שגם הפחית אותה לממדי סככוך בנאלי על עניני סדר וניקיון בתחומי הפנסיון. ניתן להציג את ההחמצה הזו של בימאית הסרט גם באופן הבא: במקום לעשות על-פי הרומאן של אפלפלד סרט מסעיר-מוחות, המבטא התנגדות מוחלטת לרעיון ''הנורמאליות'' של א.ב. יהושע, עשתה סרט ''נורמאלי'' ברוח השקפתו זו של יהושע.

זו חובת התסריטאי, המתכוון לעשות סרט על-פי יצירת ספרות, להתעמק היטב בטקסט הספרותי ולהעביר באופן נאמן את בשורתו מהאמנות המילולית (הספרות) לאמנות החזותית (הקולנוע). הוא רשאי לפרש את היצירה, ליטול מתוכה רק את החלק המשמעותי שבה, מותר לו להציע סדר שונה בסרט מהסדר שבו סופרו האירועים בטקסט הספרותי, כמו כן הוא רשאי להשלים פערים בסיפור-המעשה כדי שעלילת היצירה תהיה קולחת יותר בסרט, והוא רשאי אפילו להוסיף יסודות סמליים שאינם מופיעים בעלילת סיפור (בסרט המדובר הוסיפה הבימאית זמרת ששרה באולם הפנסיון שיר המדמה את היידיש לרוח רפאים בסגנון קברטי, ועל דרך הניגוד הציבה מחוץ לפנסיון חבורת של נגנים בכלי-נשיפה שניגנה מוזיקה עליזה וקצבית בסגנון קרקסי) – אך אסור לתסריטאי לסתור את הסיפור שכתב הסופר, לא את תוכנו ולא את בשורתו.

או במילים אחרות: בשם חופש היצירה מותר לתסריטאי לבצע את כל השינויים הללו, אם הם נדרשים לאמנות הקולנוע, אך אסור לו בשם דרישות הקולנוע לסטות מהיצירה הספרותית או לסלף את בשורתה. לא רק תסריטאים צריכים לחקוק כללים אלה בזיכרונם, אלא גם מחזאים כאשר עולה על דעתם לעבד יצירת ספרות למחזה האמור להיות מוצג על במת התיאטרון.

ואחרי שנאמרו הדברים החמורים האלה על הסרט ''פנסיון פראכט'' במאמר הזה, אוסיף לקורא את ההמלצה הבאה: אל תחמיץ את הסרט הזה של תמר ירום, שהינו סרט מושקע ואפילו סביר מבחינת העשייה הקולנועית ולפיכך ראוי לצפות בו, אך במקביל השלם את שהוחסר בו בקריאת המקור עצמו – הרומאן ''לילה ועוד לילה'' של אהרון אפלפלד.


  • פירוש מורחב על הרומאן ''לילה ועוד לילה'' פרסמתי בחוברת 149 של ''האומה'', מחודש ספטמבר 2002. פרק מבוא מורחב על יצירתו של אפלפלד, שכותרתו ''השתקפות הגורל היהודי בסיפורי אהרון אפלפלד'', כללתי בספרי ''הסיפור הישראלי הקצר'' שהופיע בהוצאת ''יחד'' ב-‏1987.



חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  המסקנות השגויות שלך   (דוד סיון)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי