דברים שנישאו בעצרת לקידום הסובלנות ונגד אלימות בכיכר ציון בירושלים, מוצ''ש, ט''ז אב תשע''ה, 1 באוגוסט 2015

להבות פשטו בארצנו. להבות של אלימות, להבות של שנאה, להבות של אמונה שקרית, מסלפת ומעוותת. להבות המתירות שפיכות דמים בשם התורה, בשם ההלכה, בשם המוסר, בשם אהבת ארץ ישראל.

בערבו של ט''ו באב, חג האהבה, שישה מאזרחי ישראל נדקרו באכזריות בלבה של ירושלים. אחת הפצועות, בת חמש עשרה בסך הכל, תלמידת בית ספר, נתונה עדיין במצב אנוש. היא מיטלטלת בימים האלה, ימים של החופש הגדול, בין חיים למוות; נאבקת על חייה. אבל למרבה הזוועה והחרפה, מרחץ הדמים – מסע השנאה וההרג – לא נעצר כאן. עוד באותו הלילה שרפו מחבלים יהודים את ביתה של משפחת דוואבשה בכפר דומא, רצחו את התינוק עלי סעד דוואבשה ופצעו קשה את אחיו בן הארבע ואת אביו. האמא עוד נאבקת על חייה. ביקרתי ביום שישי את משפחת דוואבשה בבית החולים שיבא בתל השומר; ביקרתי ושתקתי. התביישתי. נחרדתי מכוחה של השנאה. התביישתי שבארץ שידעה את רצח שלהבת פס ומשפחת פוגל, אדל ביטון, אייל, גיל-עד, נפתלי, ומוחמד אבו ח'דיר, יש עוד כאלה שידם לא מהססת להצית אש ולהבה בבשרו של תינוק, להגביר את השנאה והאימה.

''גם כי תרבו תפילה'' זעק הנביא ישעיהו ''אינני שומע. ידיכם, דמים מלאו.'' איננו יכולים להמשיך ולפטור את הלהבות הללו, המאכלות את החברה בישראל, כצרוף מקרים מצער. אי אפשר להמשיך ולכבות את האש המכלה את כולנו – בגינויים רפים. אי אפשר לכבות את האש בעצרות הזדהות; גם לא בעצרת הזו. אי אפשר לכבות אותה בפוסטים בפייסבוק ובהצהרות בתקשורת. אי אפשר לכבות את האש בהדחקה, בהכחשה ובהתעלמות. הסתה, לעג, קלות דעת, רפיון וגבהות הלב לא מכבים את האש. אלא רק מאפשרים לה לבעור בעוצמה רבה יותר, בלהט, להתפשט לכל עבר. לחלחל לכל שדרות החברה. זלזול בוטה בשלטון החוק, בכבוד האדם, באהבת האדם, באהבת ישראל ובחופש הדעות, פשה בבשרנו ועושה בנו שמות. נוצרה אצלנו אוירה המאפשרת סלחנות למה שנוהגים לכנות בהיתממות ''עשבים שוטים''. לכל חברה ישנם שולים קיצוניים, אולם היום עלינו לשאול: מה באווירה הציבורית מאפשר לקיצוניות ולקיצוניים, ללכת בבטחה בתוככי הדרך הראשית? מה הביא לכך שהעשבים השוטים, מאיימים על שלומה של הערוגה כולה?

אי אפשר לכבות את האש בהדחקה. על מנת לכבות את הלהבות, עלינו להיות נחושים ונחרצים הרבה יותר. עלינו להיות יסודיים וברורים; ממערכת החינוך, דרך מערכת אכיפת החוק, ועד האוחזים בהגה ההובלה של העם והמדינה. עלינו לחנוק את הבערה, את ההסתה, בטרם זו תעלה לכלותנו.

אזרחי ישראל – ישראל היהודית והדמוקרטית, הדמוקרטית והיהודית – זקוקה היום לקריאת השכמה. ישראל של מגילת העצמאות, ישראל של חזון נביאי ישראל, של החמלה והחסד – זקוקה היום לקריאת השכמה. לא נהיה קנאים. לא נהיה בריונים. לא נהיה לאנרכיה. מדינת ישראל היתה, ותמשיך להיות, מדינה של חוק ושל משפט. מדינת ישראל היתה, ותמשיך להיות, מדינה של חרות, של סובלנות ושל צדק. מדינת ישראל היתה, ותמשיך להיות, הבית שלנו. הבית של כולנו. ''אחרי-כן'', כמאמר הנביא ישעיהו, ''יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה''. אמן.

---