כולם יראים את הכריש הלבן ואת הקרבן טרף השחורתרגום מניב פולינזי
השבוע כתבתי בפא''צ מעט על גנרל רומיאו דלייר, קצין מצבא קנדה, שנחשף לג'נוסייד ברואנדה (1995-1994). הזכרתי את דלייר האומלל, פגוע ההלם, מפני שסיפורו האישי נגע ללבי ומצאתי בו חייל אמיץ, שלא היסס לפעול לפי מצפונו, למרות ששילם מחיר יקר וגם קטע את הקריירה המבטיחה שלו.
שמחתי ''שמחת עניים'' כשמצאתי תגובות משתתפים, יותר ממה שציפיתי. על כך תודה!
סיפורו של דלייר ימשיך לעשות כותרות, לפחות בקנדה, ואם מישהו בישראל יעיר תשומת לב הממונים ברשות-השידור – אפשר, אינשאללה, שהסרט ''האדם ההגון האחרון'' יוקרן גם בישראל.
הערב, עוד אני כותב את ''הכריש'' השבועי, שוחחתי בטלפון עם ידיד בישראל ואח''כ עם מקומי. גם בשיחות אלה עלה שמו של דלייר.
יש הרואים בפרשה (ובצדק!) סמל צביעות בין לאומית ומעל לכל צביעות של קופי ענאן וממשלת בלגיה, שלעניות דעתי ולפי אמות מידה משפטיות ''בסגנון האג'' חייבים לתת את הדין. דמם של שמונה מאות אלף רואנדים זועק. אך כולם יודעים שאיש לא יתבע דין וחשבון מקופי ענאן, או מהבלגים.
הפרשה מלמדת על צביעות לשמה, מדיניות איפה ואיפה, קהות לב ומצח נחושה. שמחתי שמשתתפים הגיבו על הידיעה הקצרה והמלצתי למעונינים בסיפור – להיכנס לאתרי אינטרנט וללמוד באופן עצמאי על פרשת דלייר, ממנה ניתן להסיק הרבה, לשבט או לחסד, לגבי הנעשה במזרח-התיכון.
פעילי הקהילה היהודית של וויניפג עסקו היום ב''גיוס כללי'' כל זה על רקע הופעתו באוניברסיטה המקומית של עיתונאי המסקר את המזרח-התיכון. ה''חשש'' היה שהעיתונאי ידבר בזכות הפלשתינאים ובגנות ישראל וכך מיהרו ''מארגני הקהילה'' לגייס ''קהל'' שיצא לאוניברסיטה, יאזין להרצאה ויגיב... באותה שעה בדיוק אצו רצו פעילי ארגוני שמאל יהודיים, לגייס ''קהל'' משלהם, כדי לאזן, לפי עמדותיהם הפוליטיות, את רוח ונוסח התגובות להרצאה.
מכר ממוצא פלשתינאי, אתו אני נפגש בקביעות, לעג לי כשאמר ''אתם עושים את העבודה בעד ונגד בעת ובעונה אחת'' אך בעוד השיחה נמשכת , צלצל הטלפון ועל הקו סטודנט ערבי ש...גייס ''קהל'' בדיוק לאותה מטרה... כעת היה תורי לעקוץ את הפלשתינאי ובסוף הסכמנו שאנחנו, הוא ואני, נשאר מחוץ למעגל. את הקרב התעמולתי ינהלו ללא השתתפותנו.
שעות אחר כך טלפנה לביתי פעילה ציונית, העובדת אתי והתריסה על שלא ''התייצבתי בחפירות''. לא הצלחתי להסביר שעייפתי מהשתתפות בקרב הקולני והעקר ,אך הגברת הנכבדה הודיעה ''שלא תסלח לי כי העיתונאי העלה... נושאים שקשה להתווכח אתם'', הכרזה/הצהרה מוזרה, המחזקת מחדש את החלטתי לא להשתתף ב''שמחה''.
בשבוע שעבר סייר בקנדה ראש הממשלה לשעבר, האדון בנימין נתניהו, שכרגיל זכה לציטוטים, ראיונות בתקשורת האלקטרונית וגם סחט אנחות שמחה ותענוג כמעט אורגזמי, שעלו מגרונות מי שמכנים כאן ''מחנה היהודים החמים''. להבדיל מ''היהודים הקרים'' שהם תומכי השמאל, יהודים שאינם מזדהים דווקא עם הציונות האידיאליסטית ואחרים מבני דת משה וישראל שלא משתייכים על מי שמכנים, נוסף להגדרות מתחום הטמפרטורה, גם ''יהודים כואבים''. כאילו שכדי להיות יהודי ''טוב'' חייבים לכאוב, כל זאת אם הכאב מכוון באפיק הנכון. שיהיה.
עוד למדתי שמארגני סיורו של ''ביבי'' ידעו שהכוונה להציגו באוניברסיטת ''קונקורדיה'' שבמונטריאול תעורר מהומה. ההופעה שם בוטלה כזכור, על רקע השתוללות ערבים ומתנגדי ישראל. מארגני הסיור, כך נודע לי, רוו נחת מפני שההשתוללות ''הוכיחה עם מי יש לנו עסק''.
בטלוויזיה הצפון אמריקאית חוגגים עונה חדשה של אופרת הסבון ''הסופראנוס'' העוסקת בחיי משפחה שבראשה עומד מאפיוזו. השחקן המוכשר ג'יימס גנדולפיני, מככב כגנגסטר, המוצג באופן אנושי, משפחתי ומאד שגרתי, כאילו מדובר בראש משפחת נהג אוטובוס, או רופא כללי. יש להניח שהטינופת הזו תקלח, כמו כל זבל אמריקאי אחר, גם לארץ-הקודש ואפשר שתעורר קנאה, כבוד ויראה בקרב בני עם הבחירה, תושבי ארץ-חמדת, שכמו האמריקאים גם הם שטופים אהבת סנסציות-פשע, עלילות זימה וזדון ונכנעים יותר ויותר לנחת זרועה של ''תרבות הצלולויד'' שנולדה בהוליווד. כשאמרתי שאינני צופה ב''סופרנוס'' זכיתי לתגובות משתאות, עד שלבסוף העיר אחד מבכירי המבקרים הקנדים ש''בצפון אמריקה ההתייחסות לפשע מאורגן מזכירה אוהדי קבוצת ספורט''. האיש צודק, כמובן, לפחות לעניות דעתי.
בחדשות לסוגיהן, נמשך כמובן ''מצעד הפשע'' עם דיווחים קבועים על רצח, אונס, חטיפה, גניבה, שוד ושאר מעשים שונים ומשונים שמחוץ לחוק ובמקביל... מדברים על ''כמה נורא שעקומת הפשע עולה'' ומזילים דמעות תנין.
צפון-אמריקה היא. כידוע, ארץ הפרסומת הבלתי נגמרת. קטעי ג'ינגלים ברדיו, סרטונים בטלוויזיה, מודעות ומה לא? לאחרונה מתנהל במסגרת ''המלחמה על הכיס'' קרב איתנים על... אבר המין הזכרי ובעיקר על הזקפה הקדושה.
יצרנית הויאגרה תוקפת בשצף קצף מיליוני צופי טלוויזיה, כל זאת באמצעות פרסומות עידוד לאומללים שאינם מזדווגים לפחות פעמיים ביום, מאוננים במרץ כשלגברת יש כאב ראש, או שוגלים בחדווה כל פתח מצוי. אלה נקראים להזדרז ולהתחמש בכדורי ויאגרה, התרופה המזקפת והמזקרת, המוצגת כגורם מרכזי באושרו של כל גבר מצוי, באשר הוא גבר.
כך רואים על המרקע גבר בחליפה עניבה ונעלי גוצ'י, היוצא תוך כדי ריקוד את ביתו, קופץ מעל לגדר, מדלג כשוטה שאיבד שפיות, שורק ככסיל ומזנק לתוך מעלית המעלה אותו למשרדו, כשכל כולו און ועצמה. כאן, בפתח המשרד, מתגלה הסוד. השמחה הזו באה בזכות ויאגרה, שכנראה פעלה במשך הלילה, ואולי שרדה גם להזדווגות חפוזה של בוקר.
פרסומת אחרת ובאותו עניין, מראה פועל בניין המפעיל בחשק רב פטיש וממסמר קורה אחר קורה, הכל תוך זמזום עליז כשהסיבה... כן! הייתה לו זיקפה טובה והכל בזכות ויאגרה!
איש לא טורח כמובן לשאול לדעת נשים, שכן בעניין הגברי הזה מה יש להן לאמר? לרגע הרהרתי איך תיראה, אם בכלל, פרסומת מסוג דומה, המכוונת לנשים. אולי אשה קשישה ואפילו מזדקנת, המזנקת בשמחה לתוך הסופר-מרקט, או מקום עבודתה ואולי מרעיפה אהבה מיוחדת על צאצאיה וילדי השכנים כי... בלילה זכתה ליהנות מחסדי שרביטו הזקור של בן זוגה, שהזדווג אתה עד כלות הנשימה (וכוחה של האומללה...) הכל בזכות הויאגרה.
עד כאן חברים
חג שמח!
דלייר, גיוס כללי, נתניהו, הסופראנוס, ויאגרה
