אנו עדים להרחבתן ולהעצמתן של התקריות ביהודה ושומרון, בכלל ובמרחב ירושלים, בפרט. תקריות אלה, עם נפגעים משני הצדדים, מקרינות, כמובן, גם מעבר למרחב הגיאוגרפי המוגבל של ירושלים, הן מקרינות על הנעשה בגדה המערבית, ברצועת עזה ולדאבון לב, גם בקרב ערביי ישראל. זוהי האינתיפדה השלישית, זה אופייה וזה סגנונה, ואינני מבין את הפחד וחוסר הנכונות שלנו לכנותה בשם זה.
אכן, כל אינתיפדה ומאפייניה. גפרור שונה הצית את האש, לכל אחת שוני באופיין של הפעולות האלימות, שוני בדרכי התגובה שלנו וכמובן, יש שוני בהשלכות המדיניות. מה בכל זאת משותף לכולן?
זו נקודת השבר של ה''כבושים'', של המבקשים להתקומם ולהביע את מחאתם, את זעמם ואת תקוותם לשנות ולהגיע לפיתרון הרצוי להם;
ואלה צעדי-הנגד של ישראל, צעדים המבקשים לדכא את ההתקוממות או להוריד, לפחות, את גובה הלהבות, והתשובה שלנו, עד כה, תמיד אותה תשובה – מה שלא הושג בכוח עד היום מחייב הפעלת יותר כוח מחר.
אין בכך חדש, תמיד הקרינה האינתיפדה והשפיעה על הנעשה בשטח אצלנו, על הזירה שמעבר לגבול, ועל המערכת הבינלאומית. בשטחים אלה חלו שינויים משמעותיים באינתיפדה הנוכחית:
א. אינתיפדה זו מתנהלת בעת שהעולם הערבי סביבנו קרס וקורס. כל הגבולות השתנו מן היסוד, כל הממשלים הערביים נוהגים אחרת, ואנו נדרשים, שוב ושוב, לפזול ולבחון כיצד ישפיעו הדברים על ממשל עבדאללה בירדן, או על משטר א-סיסי במצריים, וזאת, בנוסף להתפתחויות בגבול סוריה ולבנון.
ב. ערביי ישראל נסחפים יותר ויותר את תוך המערבולת. הא בהא תליה – שביתת 34,000 תלמידים נוצרים מקרינה במקביל לאירועי הר הבית.
ג. אנו מנהלים במקביל מערכה בינלאומית – מדינית, כלכלית ותודעתית.
ג. אנו מנהלים במקביל מערכה בינלאומית – מדינית, כלכלית ותודעתית. ה-BDS לא היה קיים עדיין בשתי האינתיפדות הקודמות. ואילו היום עלינו להבין כי רובה 0.22 בירושלים יפגע או לא יפגע וירתיע את מידיי האבנים, אך יספק בוודאות נשק ותחמושת לכל מי שמבקש להחרים ולהכות בנו בעולם.
ד. ולבסוף, איננו יודעים עדיין מה מידת הנזק שנגרם ליחסינו עם ''הבית הלבן'', ולאיזה תמיכה וגיבוי נוכל לצפות משם במערכה הבינלאומית.
אל מול מציאות משתנה זו ראוי להעלות ולבחון גם דרך אחרת.
ב-7 ביוני השתלטו הצנחנים של
מוטה גור על הר הבית. המעשה הראשון שעשה שר הביטחון,
משה דיין, בביקורו במקום, היה להסיר את דגל ישראל, אותו הניפו לוחמיי החטיבה על כיפת הסלע. כבר אז, בסערת הניצחון הצבאי הפנומנלי הבין דיין כי הר הבית, האגן הקדוש וירושלים כולה הם צומת העצבים לשלוש הדתות המונותאיסטיות. יש כאן ''שלושה שאוחזין בטלית'', ומה שיקבע איננה הזכות ההיסטורית אלה יחסי הכוחות בזירה הבינלאומית.
עלינו להפנים שהר-הבית וירושלים אינם רק שלנו, רק של ישראל ושל העם היהודי. הם ''גם'' שלנו, ונזכה בהם, ונוכל לממש את שאיפותינו, רק עם נאמץ מדיניות חכמה של ''שיתוף'' אל מול ''ריבונות וכוח''.
לו אני ראש הממשלה, הייתי יוזם הקמתה של ועדה בינלאומית, בחסות מזכ''ל האו''מ, נציג ישראל, נציג עבדאללה, מלך ירדן, ונציג הוותיקן. הייתי מבקש גושפנקה בינלאומית לסדר ולנוהג בהר הבית ובאגן הקדוש, גושפנקה שיהא לה מעמד בינלאומי מוכר.
אכן, אין לי ביטחון כי ה''חוליגנים'' מכל הצדדים – לרבות שלנו, בישראל, ישלימו עם מסקנות ועדה כזו, ומאד אפשרי שנידרש עדיין לכדורי ה-0.22. אלא שאז נעשה זאת במציאות בינלאומית שונה ונוחה פי כמה.
הסיסמה שלנו חייבת להיות – בהר הבית ובירושלים לא מספיק להיות צודק. היה קודם כל חכם!
ובהזדמנות זו – גמר חתימה טובה!
הדרך שטרם נוסתה
