שגריר ארה''ב בישראל,
דן שפירו, גילה את אמריקה: ''דומה כי אכיפת החוק בגדה המערבית שונה ומפרידה בין הישראלים לפלסטינים''. תמיהני על 49 השנים שנדרשו לשגריר לחשוף את המציאות השוררת בשטח, למן הקמתה של ההתנחלות הישראלית הראשונה בשטח שנכבש בידי ישראל במלחמת ששת הימים.
השינוי הראשון נוצר משסיפחה ישראל את מזרח ירושלים. שם נולד שטח המאוכלס בישראלים היושבים לצד מאות אלפי ערבים פלסטינים ''תושבי'' ישראל, כאשר מעמדם, זכויותיהם, ובעיקר תנאי חייהם, שונים מן היסוד משל היהודים, היושבים לצדם.
מכאן, ליהודה ושומרון. החלוקה הראשונה היא בין המתנחלים, שהם 'ישראלים' לבין התושבים המקוריים שהם 'פלסטינים'. זו חלוקה פורמאלית, בלתי נמנעת, כל עוד לא סופח השטח לישראל.
היהודים הם ישראלים, היושבים מחוץ לשטח הריבוני של ישראל אך ממשיכים ליהנות ממעמד מלא של אזרח ישראלי, לעומתם הפלסטינים, חסרי מעמד, החיים בשטח כבוש.
גם ערבים פלסטינים אלה אינם נהנים ממעמד אחיד, הסכמי אוסלו חלקו את השטח ואת תושביו הערביים לשלוש קבוצות:
- תושבי שטח C, מצויים עדיין בשליטה ישראלית מלאה בשטח הכבוש, שליטה המתבטאת גם באחריות מנהלית ישראלית מלאה;
- תושבי שטח B, מצויים באחריות מנהלית של הרשות הפלסטינית, בעוד האחריות הביטחונית נותרה בידי שלטון הכיבוש הישראלי;
- ותושבי שטח A, מצויים באחריות מלאה – מנהלית וביטחונית - של הרשות הפלסטינית, אלא שישראל פועלת בשטח זה באופן חופשי, בהתאם לצרכי הביטחון שלה. בשטח זה מצוי חריג, מאד בעייתי. אלה הערבים תושבי חברון, החיים בתחומי שטח ההתיישבות היהודית בעיר האבות.
אוכלוסייה ערבית זו כולה אוכלוסייה ''כבושה'', נטולת מעמד וזכויות חוקיות פורמאליות, לעומת הישראלים שבשטח, בעלי כל הזכויות, על אף שאלה חיים מחוץ לשטח הריבוני הישראלי. מה שמאפיין את ההפרדה במיוחד זו מערכת המשפט – מחבל פלסטיני נחקר ונשפט בבית דין צבאי, על פי תקנות ההגנה המנדטוריות, ואלו שכנו היהודי, החי בהתנחלות הסמוכה, נחקר כנהוג בכל אזרח ישראלי, ועומד למשפט בבית משפט אזרחי בישראל.
אלה קבוצות נפרדות, החיות בשטח, כל אחת מעמדה וזכויותיה, כאשר תנאים אלה הם בלתי נמנעים כל עוד לא הושג הסכם מדיני חדש בין שני הצדדים ו/או כל עוד לא תיזום ישראל מהלך חד-צדדי, אשר ישנה את מעמד השטח הכבוש, כולו או חלקו.
חלוקה זו והמעמד השונה והמיוחד של האוכלוסייה איננה יחידה. הנושא הרגיש והכואב ביותר הוא במעמד הקרקעות, כאשר:
- אדמות 'פרטיות', אותן רשאי הכוח הכובש להפקיע ולהשתלט עליהן, אך ורק לצורכי ביטחון,
- אדמות המדינה'', שאין כל תביעת בעלות עליהן וכן אדמות פרטיות, אשר בעליהן לא נמצאו בשטח בעת השתלטות צה''ל ב-1967 ומאז אין מתירים את שובם לשטח הכבוש, בהוראת שלטונות הממשל הצבאי. ישראל רואה עצמה חופשית לתפוס חזקה ולעשות באדמות אלה כרצונה ולהעמידן לרשות ההתיישבות היהודית,
- למרות שהשלטון הצבאי רשאי לעשות כן, לא הוקצו אדמות מדינה לצרכי היישובים הערביים שבשטח הכבוש.
עוד הפרדה, משיקולי ביטחון, מתייחסת לכמה מן הכבישים אשר הנסיעה בהם היא לרכב ישראלי בלבד.
אכן, השטח כולו מחולק תוך שיש זכויות ומעמד שונים לתושבים המקומיים הערבים ולמתיישבים היהודים שלידם. זו אפליה בלתי נמנעת במציאות המדינית הקיימת.
אפליה בלתי נמנעת
